תורת חסד צט

בתערובת לח בלח דבזה לר"י מב"מ לא בטיל מה"ת ולרבנן דר"י היכא שיש צד היתר עכשיו (למיכליה בבישרא) לא בטיל מדרבנן אף בשאינו מינו משא"כ בתערובת יבש ביבש דר"י נמי מודה דבטיל דלא הוי דומיא דדם הפר ודם השעיר. וממילא ה"נ לרבנן דר"י אין להחמיר בזה מדרבנן דלא ליבטיל מחמת מב"מ מצד השיווי שבהם כיון דלא דמי כלל לדם הפר ודם השעיר וכנ"ל, ובתערובת יבש ביבש מודה הר"ן דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא רק מטעם משום דעד שתאכלנו באיסור כו'. וממילא לא הוי דשיל"מ עד שיהא ההיתר לאותו דבר שנאסר בו מתחלה וכמו לשיטת רש"י. דביבש ביבש ל"פ כלל הר"ן על רש"י ומש"ה בצמר גמלים וצמר רחלים אין כאן דשיל"מ כלל וכמבואר. ומיושב הכל. ואחר שביארנו דהר"ן נמי ע"כ ס"ל טעמא דרש"י דעד שתאכלנו באיסור כו'. ממילא נסתרו דברי המפרשים הנ"ל שפירשו בביצה שם דפליגי אמוראי בטעמא דדשיל"מ וכנ"ל. ול"ל דר"פ לא ס"ל ה"ט דעד שתאכלנו באיסור כו' דהתם קאי בנתערבה הביצה באלף דכולן אסורות. (דמשמע דבתערובת יבש ביבש מיירי). ובזה ליתא לסברת הר"ן משום מב"מ כנ"ל. וגם כבר מבואר דמה"ט דהוי מב"מ משום זה לחוד לא היו חכמים מחמירים כלל בדשיל"מ אי לאו טעמא דעד שתאכלנו כו'. ומעתה שביארנו דל"פ אמוראי דהתם בטעמא דדשיל"מ כנ"ל. אם כן הדק"ל על הרמב"ם מגמרא דע"ז (דף ע"ד) הנ"ל ומר' יוחנן דפסחים הנ"ל. (מיהו מ"ש לעיל לענין הנידון של הצ"צ בביצת טריפה שנולדה ביו"ט דתליא בין הני טעמי דרש"י ודהר"ן כנ"ל. וגם דנ"מ בינייהו לענין חמץ בפסח בסברא דחוזר לאיסורו לשנה הבאה כנ"ל. השתא נמי י"ל כן. דלפ"ד הר"ן כל שחלוקים זמ"ז באו"ה הוי כמו אינו מינו דבטיל בדשיל"מ. וא"ל יותר): ו אך י"ל דברי הרמב"ם באופן זה. דהנה הר"ן בפ' כ"ש השיב ע"ד הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ דכיון דחומרא דדשיל"מ מדרבנן היא ואין להחמיר אלא כשעתיד להיות נותר לגמרי. אבל בחמץ בפסח דמדרבנן אסרוהו אחר זמנו גם כן אין ראוי להחמיר עליו חומרת דשיל"מ בתוך זמנו ואע"ג דתערובת חמץ שרי אחר הפסח א"כ אין ההיתר רק משום תערובת ולא הוי דשיל"מ עכ"ד הר"ן. והיא טענה נכונה לכאורה. ועוד צ"ל מ"ש הלח"מ (ספ"ד מהלכות חו"מ) שהקשה לשיטת הרמ"ך בדברי הרמב"ם (שהובא בב"י סי' תמ"ב והסכימו עמו האחרונים לדינא). שהרמב"ם (בפ"א מהלכות חו"מ ה"ו) פסק כחכמים דר"א בכותח הבבלי דבשאין בו כזית בכא"פ פטור. ופסק ג"כ (בפ"ד שם ה"ח) כר"א דעוברין בב"י על תערובת חמץ. ותירץ הרמ"ך לחלק בין איסור אכילה לאיסור שהייה דבשאין בו כזית בכא"פ אין הכזית מצטרף לענין אכילה כיון שאינו אוכלו בב"א. משא"כ לענין ביעור חייב לבערו מן התורה דהכזית מצטרף מאליו (וסברתו בזה י"ל כעין מ"ש התוספות בבכורות (דף כ"ג ע"א) לענין טומאת משא דלא בטיל ברובא. דלענין אכילה כל משהו ומשהו שנכנס לבית הבליעה קמא קמא בטיל משא"כ לענין משא שנושא הכל בב"א. ואף דמוכח שם מדברי התוספות דהא דבטומאת משא לא שייך ביטול זהו רק מדרבנן. מ"מ דעת הרמב"ם שם שזהו מדאורייתא ועיין מל"מ ספ"א מהלכות מטמאי משכב. וברמב"ם סוף פ"א מהלכות אה"ט. ויש בזה אריכות דברים, ואכמ"ל). וה"נ לענין ב"י דחמץ בפסח דמי לטומאת משא שהרי משהה הכל בב"א. והקשה הלח"מ לשיטת הרמ"ך הנ"ל אם כן היאך פסק הרמב"ם דחמץ בפסח במשהו מטעם דשיל"מ. הא כיון דאיכא בתערובת כזית חמץ אפילו בתוך כמה זיתים עובר עליו בב"י, ואם קיים תערובת זה עד לאחר הפסח הוא אסור כיון שע"ע בב"י בפסח (כמ"ש הה"מ). ואם כן הרי תערובת זה אין לו מתירים. ותירץ הלח"מ דגזרו על כזית אטו פחות מכזית. ותירוצו הוא דוחק גדול. אלא שקושייתו מעיקרא ליתא לפ"ד המ"א והח"י ר"ס תמ"ב דס"ל בדעת הרמ"ך דאם נתבטל החמץ ברוב במינו או בששים באינו מינו דמדאורייתא מותר לאוכלו לכתחלה (דהחמץ כמאן דליתיה) ממילא לא שייך שיעבור עליו בב"י, (דא"ע בב"י על דבר המותר באכילה, והא איתקש השבתה לאכילה). אלא בשנתערב בשאינו מינו פחות מס' רק שאין בו כזית בכא"פ דהא דלא לקי על אכילתו היינו משום שאין מצטרף הכזית כיון שאינו אוכל אותו בב"א. בזה הוא שסובר הרמ"ך דלענין ביעור הכזית מצורף מאליו וכנ"ל. (דהא לענין אכילה גם החמץ כמאן דאיתיה רק דנפטר משום שאין הכזית במ"א. וזה ל"ש לענין ב"י). ואם כן שפיר הוי חמץ בפסח במשהו משום דשיל"מ (דכל זמן דליכא ששים כנגדו בלא"ה אסור כשאר איסורים. ובשיש ששים כנגד החמץ הא שרי להשהותו עד אחר הפסח ואז יהיה מותר באכילה. ומש"ה ה"ל דשיל"מ. ואע"ג דע"כ לסמוך על הביטול לענין ב"י מ"מ לענין אכילה ה"ל דשיל"מ. וכמ"ש לעיל. ויש לתמוה על הלח"מ, מלבד שדברי המ"א והח"י הנ"ל מסתברים דודאי ל"ל שיהיה חמץ בפסח במשהו מדאורייתא לענין ב"י. וגם אם הלח"מ לא הבין בדברי הרמ"ך כדבריהם. אם כן למה ניחא ליה להלח"מ שם אם נימא דהך תערובת חמץ יהיה מותר אחר הפסח. דמ"מ היאך חשוב זה דשיל"מ אם איתא דמדאורייתא אסור להשהותו. אע"כ דפשיטא דחמץ המותר באכילה מותר להשהותו כנ"ל. ואם כן פשיטא גם כן דתערובת זה יהיה שרי אחר הפסח. ומאי קשיא ליה להלח"מ. אלא דמ"מ קושיית הלח"מ נכונה. דאף שהעלינו לעיל דהא דחמץ הוי דשיל"מ אע"ג דע"כ אין לסמוך ולהתיר להשהותו עד אחר הפסח מטעם שנתבטל לענין ב"י, מ"מ לענין איסור אכילה עד שתאכלנו באיסור כו' דאח"כ יהיה מותר באכילה שלא מטעם ביטול. וכ"ז להסוברים דלענין ב"י נמי שייך ביטול אבל לדברי הרמ"ך הנ"ל דלענין ב"י לא שייך כלל ביטול וכמו שביארנו לעיל מהתוספות דבכורות (דף כ"ג). וכל ההיתר להשהותו הוא דכיון שנתבטל לענין היתר אכילה ממילא לא שייך שיעבור עליו בב"י וכנ"ל. והרי ע"כ לסמוך בזה על הביטול שנתבטל לענין היתר דאכילה ואז שרי גם כן להשהותו. דאי לאו דהותר באכילה לא היה מתבטל כלל לענין שהייה והיה ע"ע בב"י. וא"כ לא שייך כלל לומר עד שתאכלנו באיסור כו' דסוף סוף ע"כ לסמוך על זה שנתבטל והותר לאכלו תוך הפסח ועי"ז מתירים להשהותו שא"ע בב"י גם כן מטעם דשרי באכילה בפסח ואין זה בגדר דשיל"מ כלל. והיא קושיא אלימתא. (אף דאפשר שהלח"מ לא כיון בזה, אבל דבריו נכונים באופן זה), ותירוץ הלח"מ הוא דוחק גדול. העולה מדברינו דצ"ל, דברי הרמב"ם מכמה קושיות. א' מר' יוחנן דפסחים. ב' מסוגיא דע"ז (דף ע"ד ע"א). ג' קושיית הר"ן. ד' קושיית הלח"מ. ה' מה שפקפקנו לעיל מאחר דע"כ לסמוך על הביטול להתיר להשהותו וממילא לא הוי דשיל"מ כלל לפמ"ש לעיל דלא כהצ"צ וכנ"ל: ז ולכאורה היה נראה ליישב כל הקושיות הנ"ל בביאור סוגיית הגמרא במקומו. דפסק רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו כו' במשהו כרב. ופירש רש"י דרבא גם כן ס"ל כרב בכל התורה דמב"מ לא בטיל אמנם כל הפוסקים נחלקו עליו והוכיחו דרבא גופיה ס"ל דמב"מ בטיל בכל התורה אלא דבחמץ בפסח ס"ל במשהו כרב משום חומרא דחמץ או משום דשיל"מ. (ובמ"א ביארתי בזה דברי רבא אי מב"מ לא בטיל בכל התורה). ולכאורה