תורת חסד ק

י"ל בזה מאחר דהגמרא אמר בהדיא אהא דאמר רב חמץ במשהו דאזיל לטעמיה דס"ל בכל התורה מב"מ במשהו. ור' יוחנן לטעמיה דמב"מ בטיל ס"ל דחמץ בפסח בזמנו בששים. ורבא ס"ל בכל התורה מב"מ בטיל ואפ"ה חמץ בפסח במשהו. והוא מכריע בזה כדעת שלישית דלא כרב ודלא כרבי יוחנן. ולאו הכי אורחא דתלמודא. וע' בתוס' ב"מ (דף ל"ו ע"ב) ד"ה את מהימנת, ובפירש"י ותוספות סנהדרין (דף כ"ד ע"ב ד"ה רבא). אלא י"ל בפירושא דשמעתתא לפ"ד הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח במשהו מטעם דשיל"מ. דטעמא דהלכתא דפסק רבא הוא דלדידן ודאי הוי חמץ דשיל"מ. משא"כ מעיקר הדין שפיר פליגי ביה רב ור' יוחנן אי הוי במשהו או בששים וכל מר לטעמיה אזיל וכנ"ל. דבימי חכמי המשנה לא היה שייך כלל לדון על חמץ בפסח דין דשיל"מ וכמו שנבאר. ומה"ט נמי שפיר פריך הגמרא בע"ז שם דליתני במתניתין ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח כו'. דהא דחמץ בפסח הוי דשיל"מ אינו משום דתערובת חמץ שרי אחר הפסח, דבזה תיקשי קושיית הר"ן הנ"ל וגם קושיית הלח"מ לדברי הרמ"ך וכנ"ל. אלא הוי דשיל"מ משום דאחר הפסח יהיה שרי בעיניה אף מדרבנן. משום דקיי"ל כרב דאמר הבודק צריך שיבטל (פסחים דף ו' ע"ב) דשמא ימצא גלוסקא כו' וכבר כתב הר"ן ריש פסחים דבימי חכמי המשנה לא היה עדיין תקנה זו ותנא דמתניתין לא בעי ביטול כלל. אלא שבא רב יהודה אמר רב וחידש להצריך ביטול אחר הבדיקה כו'. ומעתה י"ל דקודם תקנת רב דהבודק צריך שיבטל אין בחמץ בפסח דין דשיל"מ כלל מטעמים שכתבנו לעיל מדברי הר"ן ומדברי הלח"מ לפ"ד הרמ"ך כנ"ל. משא"כ אחר תקנת רב דהבודק צריך שיבטל וממילא סתם חמץ הנמצא בפסח הוא חמץ שביטלו כמ"ש הפוסקים. (דכמו דאמרינן בפסחים דף ד' ע"ב דסתם בתים בדוקים הם והכל חבירים הם אצל בדיקת חמץ. ומחזקינן דמסתמא כאו"א קיים תקנת חכמים לבדוק. וה"נ אמרינן כן לענין תקנת הביטול). ואם כן סתם חמץ הוי שפיר דשיל"מ דמדאורייתא ודאי יכול להשהותו עד אחר הפסח כיון שביטלו. (ואף דמדרבנן אסור להשהותו, הא לענין זה בטיל בתערובת שפיר. אבל מ"מ לענין האיסור דאורייתא יש לו היתר שלא מחמת ביטול בתוך התערובת). ולפמ"ש בתשובה סי' כ"ב שהעיקר להלכה דחמץ שביטלו וגם לא היה מזיד במה שלא ביערו אז מותר לאחר הפסח בעיניה אף מדרבנן (וכפסק התשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט). אם כן הך חמץ הוי דשיל"מ גמור. שאחר הפסח יהיה שרי לגמרי אף מדרבנן ואפילו בעיניה בלא תערובת. אלא דמ"מ זה ודאי אם במקרה ימצא חמץ שלא ביטלו קודם הפסח או בעבריין שעבר במזיד על תקנת חכמים דהבודק צריך שיבטל ואם כן הא חמץ זה הוי דבר שאין לו מתירין כיון שאסור להשהותו מדאורייתא (אם לא נסמוך על ביטולו בתערובת וכנ"ל). מכל מקום בזה לא פלוג רבנן והשוו חכמים מדותיהם בזה שגם חמץ זה לא יצא מהכלל שאוסר במשהו כיון דעכ"פ סתם חמץ הוא דשיל"מ וכנ"ל, באופן דהא דחידש לן רבא דחמץ בפסח הוא דשיל"מ הוא לדידן אחר תקנת הביטול וכנ"ל. משא"כ פלוגתא דרב ור' יוחנן הוא מעיקר הדין אי חמץ בפסח במשהו או לא. וכמו שבימי המשנה שאין לחב"פ דין דשיל"מ כלל וכנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות. רק שדחוק קצת לומר דרב ור"י פליגי רק מעיקר הדין וכנ"ל: ח אך העיקר בזה לפמ"ש והעליתי בתשו' (סימן כ"ב) בביאור דברי הירושלמי דפסחים והובא ברא"ש (פכ"ש סימן ד') הפקיר חמצו בי"ד אחר הפסח מהו ר' יוחנן אמר אסור ר"ל אמר מותר, ומסיק דר"י חייש להערמה ור"ל לא חייש להערמה. (ובפר"ח סי' תמ"ח סק"ה ביאר דברי הירושלמי דמיירי במי שבדק וביטל כדין ונמצא שם חמץ אחר הפסח דלא עבר אפילו באיסורא דרבנן. ובהא פליגי ר"י ור"ל אי חיישינן להערמה). והב"י בסי' תמ"ח כתב דידוע דהלכה כר"י לגבי ר"ל. ושם הוכחתי דהכא קיי"ל כר"ל, והא דאמר רבא ביבמות (דף ל"ו ע"א) דהלכה כר"ל בהני תלת לא קאי רק על מה דפליגי ר"י ור"ל בבבלי ולא במה דפליגי בירושלמי. והבאתי ראיות לדבר. ובזה מיושב גם כן דעת בעל העיטור שפסק בחמץ שביטלו שאסור באכילה ומותר בהנאה. ותמה עליו הטור שם דמ"ט לחלק בזה בין אכילה להנאה. אמנם לדברינו הדבר מבואר. דבעה"ע פוסק כר"ל דירושלמי הנ"ל. והא דאוסר באכילה אזיל לטעמיה דגם בחמץ של נכרים שעבר עליו הפסח פסק בעה"ע דאסור באכילה. וכמ"ש הטור משמו ר"ס תמ"ח ע"ש. ושם ביארתי זה. וכן מבואר להדיא ברי"ו בשם התוספות דפסקו בזה להיתר. ולפ"ז י"ל בפשיטות דהא דפסק רבא הלכתא דחמץ בפסח במשהו דלהרמב"ם הוא מטעם דשיל"מ היינו משום דהלכתא כר"ל דהירושלמי. דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח שרי באכילה. וכיון דסתם חמץ הנמצא הוא חמץ שביטלו דשרי אחר הפסח אף בעיניה בלא תערובת מש"ה הוי דשיל"מ. ושאר חמץ שלא ביטלו או שהניחו במזיד מ"מ הוי במשהו דלא פלוג רבנן אע"ג דחמץ זה אין לו מתירין מ"מ הוי במשהו כיון דסתם חמץ הוא דשיל"מ כנ"ל. והשתא א"ש דר' יוחנן לטעמיה דס"ל בירושלמי דחמץ שביטלו הנמצא אחר הפסח אסור. וממילא לדידיה לא הוי חמץ דשיל"מ כלל. מש"ה ס"ל לר' יוחנן דחמץ בזמנו בנותן טעם דר' יוחנן לטעמיה כנ"ל. ובזה מיושבים כל הקושיות. וא"ש דברי הרמב"ם לנכון בס"ד. סימן כ א לבאר בדין חמץ בפסח אי הוי דשיל"מ. וכבר ביארתי בסימנים הקודמים בדרך פלפול הלכה מסוגיות הגמרא. ועתה נבאר לדינא היאך נקטינן להלכה בהך מילתא. וביאור דעת הראשונים בזה. והנפקותא לדינא שיש מזה. והנה הרמ"א ביו"ד ס"ס ק"ב הביא שתי הדעות, דעת המרדכי דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ כיון שחוזר ונאסר לשנה הבאה, וד' הרמב"ם דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ובספר ת"ח כלל ע"ד ד"ט הכריע כדעת המרדכי בזה. והמהרש"ל ביש"ש בחולין פכ"ה הסכים לדעת הרמב"ם והובא בט"ז וש"ך ביו"ד ס"ס ק"ב. ומשמעות דבריהם שנוטים לדעתו, וכ"כ בנה"כ ביו"ד בסי' צ"ב דקיי"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. והמג"א (סי' תמ"ז ס"ק מ') הסכים להפוסקים דחמץ בפסח לא הוי דשיל"מ. ומ"ש שם שכן נוהגין דאל"כ אף בערב פסח לא יתבטל. הנה הש"ך ביו"ד שם דחה ראיה זו וכתב דהא דחמץ בערב פסח בטל היינו שלא במינו כשאר דשיל"מ דבטל בשאינו מינו. רק דבפסח גופיה הוי במשהו אף באינו מינו וזהו מפני חומר איסורו ובע"פ בטיל שפיר באינו מינו, עכ"ד. ובלבוש ר"ס תמ"ז כתב ג"כ דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ולכאורה היה נראה דיש לחוש לדעת הרמב"ם דס"ל דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. והר"ן בסוף ע"ז פירש כן בדברי הרי"ף גם כן דס"ל דחמץ בפסח הוא דשיל"מ. וגם הב"י בסי' תמ"ז כתב שני פירושים בדברי הרי"ף במה שאוסר בהנאה בתערובת חב"פ ביבש ביבש. ומתחלה פירש הב"י משום דהרי"ף ס"ל דחמץ בפסח הוא דשיל"מ. אלא דאח"כ כתב שם עוד דאפשר דס"ל דבאיסורין שאוסרין במשהו לא הקילו בביטול יבש ביבש חד בתרי. ולפי דרכו של הב"י בכל