תורת חסד צח

דר"י דאמרו דלהכי לא מבטל דם הפר לדם השעיר משום דעולין אין מבטלין זא"ז היינו ששניהם שוים שכשירים לזריקה. וה"ה לשאר דברים ששוים בהיתרם דגם כן אין מבטלין זא"ז משא"כ כשחלוקין באו"ה אע"פ ששוין בעצם ה"ל כמין בשאינו מינו לרבנן דר"י. ומזה מבואר דברי הר"ן דבששוין בהיתרן לגמרי מדאורייתא אין מבטלין זא"ז. והא דדשיל"מ מדרבנן היינו משום דעדיין אינם שוים בהיתרם עכשיו. רק שהאיסור סופו להיות היתר כו'. אך זה אינו דהא הר"ן גופיה הוא מהסוברים דהיתר בהיתר בטיל וכמ"ש בתשובת הר"ן (סימן נ"ז וסימן נ"ט) שנשאל שם אם מותר לטחון כאחת החטים המבוקעות עם שאינן מבוקעות קודם הפסח. דאי היתר בהיתר לא בטיל אם כן לא יתבטל עד לאחר איסורו וה"ז מבטל איסור לכתחלה. ופשיט לה הר"ן ממתניתין דרפ"ט דכלאים בצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז כו'. וש"מ דהיתר בהיתר בטיל. וה"נ מותר לטחון הכל ביחד. עכ"ד הר"ן שם. הרי דהר"ן גופיה ס"ל דהיתר בהיתר בטיל, (ול"ל דהא דבטיל הוא רק לענין זה שלא יחול עליו אח"כ שם איסור. דמ"מ השתא קודם שנאסר ל"ש ביה כלל ביטול). ועוד קשה דמדברי הר"ן בנדרים שם מוכח דה"נ באיסור באיסור ג"כ לא בטיל מב"מ לרבנן דר"י כיון ששניהם שוים באיסור. וכן כתב הר"ן בהדיא בנדרים (דף נ"ט ע"ב ד"ה שאני). דאיסור באיסור לא בטיל אע"פ שאין האיסורים שוים כיון שמ"מ שניהם איסור. ומשמע דמדאורייתא לא בטיל. (ובסוף דבריו קיהה קצת ע"ש). וקשה דהא בזבחים (דע"ח ע"א) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור כו', ש"מ איסורין מבטלין זא"ז כו'. הרי דאיסור באיסור גם כן בטיל אע"ג דהתם הוי מין במינו. (ואף שהיה אפשר לומר קצת לפ"ד הא"ז שהביא הב"י ביו"ד בסימן צ"ח דאיל ושור ועז שלשה מינים הם. וי"ל דר"ל בזבחים מיירי בכה"ג דהוי מין בשאינו מינו. מכל מקום זהו דוחק ולא משמע כן כלל. וגם דהא לפ"ד האו"ה בחתיכות הוי הכל מין במינו וס"ל דהא"ז מיירי בשלימין. ועוד דהא הר"ן בנדרים שם (דף נ"ב ע"א) דעתו דבששוין ממש עכשיו (בהיתר או באיסור) לא בטיל אף מין בשאינו מינו לרבנן דר"י ע"ש בדבריו. ואף אם נימא שדברי הר"ן בנדרים שם במחלוקת שנויה דר' אלעזר פליג אר"ל בזבחים שם (דף ע"ט ע"א) וס"ל דאין איסורים מבטלין זא"ז. ולדברי הר"ן נימא דה"ט דר"א דכיון ששוין באיסור ה"ל דומיא דדם הפר ודם השעיר דאין מבטלין זא"ז. גם בזה לא יתיישב כלל. מלבד דאינו במשמע לומר בסוגיא דנדרים (דף נ"ט ע"ב) שם גבי ליטרא מעשר ירק שזה תלוי בפלוגתא דר"ל ור"א בזבחים ע"ש. וגם דא"כ אליבא דר"ל תיקשי אמאי דשיל"מ לא בטיל כיון דלדידיה מב"מ בטיל אף בששניהם שוים לגמרי ששניהם איסור, (וה"ה בששניהם היתר ג"כ). ול"ל סברת הר"ן בדשיל"מ אליביה ותו דר' אלעזר בזבחים שם דאמר אין איסורים מבטלים זא"ז לא אמר כן אלא להלל דס"ל אין מצות מבטלים זא"ז כו' ע"ש. והא חלוקים עליו חבריו על הלל כדאמרינן בפסחים (דף קט"ו ע"א) ולא איתמר הלכתא לא כהלל כו' ובטור י"ד סימן צ"ח פסק כר"ל דאיסורים מבטלים זא"ז והרמב"ם בהלכות פהמ"ק שפסק כמ"ד אין איסורים מבטלים זא"ז. גם כן כתבו האחרונים בדעתו שזהו רק בקדשים דאמרינן רואין כו' (וכמ"ש התוס' בזבחים שם ד"ה הא דרבים), משא"כ שאר איסורים מבטלים זא"ז, ואכמ"ל). וגם לא משמע כלל לומר בטעמא דר"א בזבחים שם משום סברת הר"ן הנ"ל. ומבואר למעיין. והשתא ודאי לר"ל דס"ל דאיסורים מבטלים זא"ז אף במב"מ וכנ"ל בודאי לדידיה ל"ל סברת הר"ן בנדרים הנ"ל. וממילא ה"נ לר"א דפליג אר"ל התם מ"מ בזה לא פליג וכנ"ל. ועוד קשה ע"ד הר"ן בנדרים שם בסוף דבריו שביאר דברי הרי"ף בפת שאפאה עם הצלי דאסור לאוכלה בכותח אע"ג דקיי"ל ריחא לאו מילתא מ"מ הוי דשיל"מ כו'. והעלה הר"ן דטעמיה דכיון דמצי למיכלה השתא בבישרא הוי דשיל"מ. ובכה"ג מחמרינן אף בשאינו מינו כו'. ותמה עליה הגרע"א (בתשו' ס"ס קפ"ט) ממתניתין דכלאים דצמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז דאם רוב מן הגמלים מותר כו'. והא התם גם כן ה"ל דשיל"מ עכשיו שיכול ללובשו בלא פשתן ולמה בטל הצמר רחלים בגמלים ע"ש. וכל אלה הם תמיהות עצומות ע"ד הר"ן בנדרים הנ"ל. ומכל זה ההכרח לומר דהר"ן ס"ל גם כן טעמא דרש"י דדשיל"מ לא בטיל הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר. אלא דמהא דדשיל"מ במשהו הוי רק במינו ולא בשאינו מינו. מפאת זה הכריח הר"ן דלא החמירו חכמים בדשיל"מ שיהא במשהו רק משום דבזה מצאו טעם וסברא שלא יתבטל בדשיל"מ וכמו שנבאר לפנינו. ולעולם עיקר החומרא דדשיל"מ מחמת הסברא דעד שתאכלנו באיסור כו'. ואם נימא כן בדברי הר"ן יהיו דבריו נכונים וקיימים. ויתיישבו כל הקושיות והתמיהות הנ"ל. ושיטתו מחוורת באין גמגום. ועיקר הסברא בזה דבתערובת לח בלח שנהפך האיסור להיות היתר לא היה שייך כלל לומר בזה עד שתאכלנו באיסור כו' דבכה"ג שכבר נאבד שמו של האיסור ונהפך להיות היתר לא היו מחמירים כלל בזה בדשיל"מ שלא יתבטל. אלא שסמכו רבנן חומרא זו אהך דמין במינו לא בטיל דגלי קרא דדם הפר ודם השעיר. דר"י גמר מהכא דבעלמא נמי מב"מ לא בטיל וכמו שהסביר הר"ן בטעמו שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו כו' ולרבנן דר"י דאמרו מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז אף שגזה"כ הוא בעולין לגבי מזבח שאין מבטלין זא"ז ולא במידי אחריני. מכל מקום מצד הסברא כל שני דברים ששוין בהיתר או ששוין באיסור דדמי להא דעולין דמסתבר שמצד ההשתוות שבהם מחזקים זא"ז. בזה החמירו חכמים גם כן שלא יבטלו זא"ז. וכמו בעלמא דכל חומרות החכמים הוא בדדמי לדאורייתא. וה"נ הכא אע"ג דגזה"כ הוא בעולין דוקא מ"מ החמירו חכמים בדדמי להו בסברא ובטעמא ומכלל זה החמירו בדשיל"מ. זהו כוונת דברי הר"ן. והשתא ניחא הך דזבחים הנ"ל דאיסור באיסור מין במינו מ"מ מדאורייתא בטיל וכנ"ל. וכן בהיתר בהיתר וכנ"ל. ואין להקשות גבי היתר בהיתר דמ"מ מדרבנן לא ליבטל. הא לק"מ. דהא כל פעולת הביטול הוא רק שאחר כך לא יחול עליו האיסור. וכיון דסוף סוף אחר איסורו ממילא בטיל כדין איסור בהיתר. ולמה יחמירו בזה מדרבנן דלא ליבטל עד אחר איסורו. דאין נ"מ בזה רק לענין לדון דחשוב כמבטל איסור לכתחלה. דהא גופא מדרבנן (ומדאורייתא שרי לבטל איסור לכתחלה לרוב הפוסקים). ואין מקום להחמיר מדרבנן בביטול היתר בהיתר וכמבואר. והשתא ניחא גם כן הא דדשיל"מ לא בטיל ביבש ביבש. אף דלר"י מין במינו בטיל ביבש ביבש. דבדשיל"מ לא בטיל מטעם דעד שתאכלנו באיסור כו'. דהר"ן לא הוצרך לסברתו בדשיל"מ משום מב"מ רק לענין תערובת לח בלח שנהפך האיסור להיות היתר ובזה לא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כו'. אבל בתערובת יבש ביבש דלא נהפך האיסור להיתר. (ומש"ה אסור לאוכלן יחד כמבואר ר"ס ק"ט ע"ש). ממילא בדשיל"מ לא בטיל מטעם עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר וכפירש"י. והר"ן מודה בזה לרש"י (אלא דמ"מ ביבש ביבש נמי לא החמירו בדשיל"מ רק מב"מ כמו בלח בלח דהתם עיקר סמך שלהם משום מב"מ וכנ"ל והשתא נמי לק"מ לשיטת הר"ן בדברי הרי"ף גבי פת שאפאה עם הצלי כו' ממתניתין דכלאים כנ"ל דלא כ"כ הר"ן רק