תורת חסד צז

לו היתר רק ע"י תרי הואיל. ומכש"כ דא"ש בפשיטות יותר לפ"ד הר"ן דטעמא דדשיל"מ לא בטיל היינו לרבנן דר"י דס"ל מב"מ בטיל הוא משום דאע"פ ששוין בדמיונם מכל מקום חלוקים הם במה שזה איסור וזה היתר משא"כ בדשיל"מ כו'. דלפ"ז ודאי י"ל דהא דמב"מ בטיל היינו דוקא באיסור מוחלט שאין לו היתר משא"כ באיסור תרומה כיון דאי מיתשיל עלה פקע שם תרומה מינה מש"ה אין שם איסור זה מחלק ומבדיל את השיווי דמב"מ. כיון שאפשר שיאבד שמו על ידי שאלה. ולענין שלא יתחדש בזה איסור טבל אמרינן הואיל ואי בעי מפריש כו'. ואין כאן תרי הואיל כלל. ועכ"פ מבואר דאין מכאן שום ראיה לדברי הצ"צ הנ"ל. ד ומעתה נבוא לבאר וליישב הקושיות ע"ד הרמב"ם מר' יוחנן דפסחים ומגמרא דע"ז (דע"ד) הנ"ל. דהנה לדברי הר"ן בנדרים הנ"ל ולסברתו שם בטעמא דדשיל"מ לא בטיל מדין מין במינו כנ"ל. דה"ט שייך רק לענין תערובת במשהו. שלא יתבטל. אבל לא שייך כלל להחמיר בספיקא דרבנן בדשיל"מ מה"ט. ובזה תמהו עליו מגמרא דביצה (דף ד' ע"א) רא"א לעולם ספק יו"ט ספק חול כו' וכל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל. דעיקר שינויא קאי אהא דקתני וספיקא אסורה. ולשיטת הר"ן מה משני ר"א ומה ענין ביטול לספיקא וכנ"ל. ואי נימא כמ"ש המפרשים דלרב אשי ודאי צ"ל כסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור כו'. משא"כ לסברת המקשן שם וכן לשינויא דר"פ התם. דס"ל דדשיל"מ לא בטיל ומ"מ ס"ל דאין להחמיר בספיקו אינהו ס"ל דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדין מב"מ וכסברת הר"ן הנ"ל. לפ"ז י"ל על קושייתנו בגמרא דע"ז הנ"ל דפריך וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. די"ל דמ"ש הרמב"ם דחמץ הוא דשיל"מ היינו משום דפוסק כרב אשי בביצה שם דספק דרבנן נמי אסור בדשיל"מ וממילא ע"כ דטעמא דדשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כנ"ל. וממילא להך טעמא חמץ בפסח נמי הוי דשיל"מ מש"ה וכנ"ל. משא"כ הגמרא בע"ז שם דבעי לשנויי מתניתין דהתם לכ"ע. והא לר"פ בביצה שם דאיהו לא ס"ל להחמיר בספק דרבנן בדשיל"מ רק לענין תערובת הוי במשהו וכסברת הר"ן הנ"ל. ולדידיה לא הוי חמץ בפסח דשיל"מ כלל מה"ט וכנ"ל. וא"כ לדידיה תיקשי במתניתין דע"ז שם דליתני ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח והגמ' בע"ז בעי לשנויי לכ"ע. וא"ש. ובזה מיושב גם כן מה שהקשה בתשובת צ"צ שם. שפוסק דביצת ספק טריפה שנולדה ביו"ט דהוי דשיל"מ. דא"כ מה פריך הגמ' בביצה שם (דף י"ג ע"ב) בברייתא דוספיקא אסורה דאי בספק טריפה אם כן הוי דבר שאין לו מתירין ותבטל ברובא כו' דילמא מיירי בביצת ספק טריפה שנולדה ביום טוב דהוי דשיל"מ. והצ"צ שם נדחק מאוד ליישב קושיא זאת. ולהנ"ל ניחא בפשיטות דודאי למסקנת רב אשי דקיי"ל כוותיה דטעמא דדשיל"מ הוא משום עד שתאכלנו כו'. ממילא גם ביצת טריפה שנולדה ביום טוב הוי דשיל"מ דכמה דאפשר למיעבד בהיתרא הוי דשיל"מ וכסברת רש"י הנ"ל. משא"כ הגמרא שם בתחלת הסוגיא דהוה קיימינן בסברת הר"ן בהא דדשיל"מ לא בטיל וכנ"ל. ממילא ביצת טריפה שנולדה ביום טוב לא הוי דשיל"מ כלל להך סברא כיון שאין סופו להיות היתר גמור וכנ"ל. וא"כ מש"ה לא הוה מצי לאוקמי בביצת ספק טריפה שנולדה ביו"ט כנ"ל ולק"מ. וכן י"ל בזה קושיית הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב סק"ז) וכמבואר למעיין. ה אלא דמ"מ לקושטא דמילתא אין נראה לומר שיחלקו האמוראים בטעמא דדשיל"מ בסברות אלו, אי כרש"י או כהר"ן. וגם לפ"ז עיקר שינויא דרב אשי בזה הוא שחידש סברא זו דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דמש"ה ספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ. והעיקר חסר בדבריו. ומלבד כל זה הנה הדבר מבואר דהר"ן גופיה ע"כ ס"ל טעמא של רש"י ג"כ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דאי נימא רק טעמו של הר"ן דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדין מין במינו כנ"ל. יש הרבה תשובות בדבר וסתירות רבות עד שא"א ליישב שיטה זו על מכונה. ואף שאין מן הראוי להאריך בענין דדשו ביה רבים (ועיין בתשו' פ"א סימן א') מכל מקום ההכרח לבאר קצת ולברר הסברות בראיות מכריחות. והנה מלבד דקשה ע"ד הר"ן אם כן מה משני רב אשי בביצה שם כנ"ל. וע"ק לדברי הר"ן כמו שהקשה בתשובת נו"ב (מ"ת חיו"ד ס"ס נ"ג) לפמ"ש התוס' בכ"ד לר' יהודה דמין במינו לא בטיל דהיינו דוקא בדבר לח הנבלל ומתערב דומיא דדם הפר ודם השעיר. אבל יבש ביבש מודה ר"י דמב"מ בטיל. א"כ לדידן בדשיל"מ דאתינן עלה מחמת מב"מ לשיטת הר"ן הנ"ל דבכה"ג שסופו להיות ניתר בזה מודו רבנן לר"י דמב"מ לא בטיל. מ"מ ביבש ביבש אמאי לא בטיל בדשיל"מ כמו בביצה שנתערבה באלף. (וכן בעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דפריך עלה הגמ' משום דשיל"מ). והנו"ב שם השיב לשואלו קושיא זו דהתוספות לא ס"ל סברת הר"ן בדשיל"מ. והר"ן לא יסבור כהתוס' בהא דמודה ר"י ביבש ביבש. ומ"ש השואל דהר"ן גופיה כתב סברת התוספות. זכרונו כוזב לו. עכ"ד הנו"ב. והוא לא ראה דברי הר"ן בחידושיו לגיטין (דף נ"ג ע"ב) בשם הראב"ד דמודה ר"י ביבש ביבש דמב"מ בטיל. ונראה שהר"ן גופיה הסכים לזה שם. ואם כן קשה ע"ד הר"ן מדשיל"מ דלא בטיל אף יבש ביבש. וע"ק ע"ד הר"ן אם נימא כהסוברים דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל (והובא לעיל בסימן הקודם) ואמאי בדשיל"מ אפילו באיסור דרבנן לא בטיל. אלא שד"ז אינו מוסכם דמודה ר"י באיסור דרבנן דמב"מ בטיל. ואין להקשות מזה על הר"ן. ומ"מ קשה בריש ביצה (דף ד' ע"ב) דא"ר מתנא עצים שנשרו מן הדקל כו'. ולר"א דאמר כל דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל מא"ל ה"מ היכא דאיתא לאיסורא בעיניה כו'. והך מימרא דרב מתנא איתא נמי בשבת (דף כ"ט ע"א) ושם בגמרא הגירסא א"ר מתנא אמר רב עצים שנשרו כו'. ולהך גירסא בלא"ה קשה מאחר דמרא דשמעתא הוא רב והא רב ס"ל כר"י דמב"מ לא בטיל, (בפסחים דף כ"ט ע"ב, ובע"ז דע"ג ע"ב, ובחולין ד"ק ודק"ח ע"א) ולמה פריך הגמרא עלה רק משום דשיל"מ אליבא דרב אשי. ולא מקשה בפשיטות לרב לטעמיה דמב"מ לא בטיל. וע"כ משום דבאיסור דרבנן מודה דמב"מ בטיל. או משום דביבש ביבש מודה דמב"מ בטיל וכנ"ל, ומכל מקום מקשה הגמרא דלא ליבטיל משום דשיל"מ. ולשיטת הר"ן דטעמא דדשיל"מ הוא רק משום מב"מ אם כן לרב דס"ל מב"מ לא בטיל אין שום נ"מ לדידיה בין דשיל"מ ובין דבר שאין לו מתירין. (אם לא דנימא דהר"ן אינו גורס כגירסתנו בשבת שם דא"ר מתנא אמר רב. וסמי מכאן רב). ובעיקר דברי הר"ן בטעם דשיל"מ משום דבזה שסופו להיות היתר מודו רבנן דר"י דמב"מ לא בטיל. אינו טעם עצמי בהחלט כלל. דהא הר"ן גופיה מודה דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא רק מדרבנן. (וכמפורש בגמרא דב"מ דף נ"ג ע"א). וכ"כ הר"ן בנדרים שם בתוך דבריו (בדף נ"ב ע"א) וז"ל ומש"ה אמרינן בדשיל"מ נטו רבנן משום חומרא לדר"י כו' עכ"ל. וכן כתב עוד הר"ן שם (דף נ"ח ע"א סד"ה אבל לאכילה). וז"ל דלביעור כיון שיש לו מתירין אוסרת בכ"ש והא חומרא בעלמא היא עכ"ל. וכ"כ הר"ן גם כן להדיא בפסחים פכ"ש בסוגיא דחמץ במשהו דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן ע"ש. אלא דלכאורה היה נראה בדברי הר"ן במ"ש שם דלרבנן