תורת חסד צו

ישאר לעולם בהיתרו מש"ה יש עליו שם איסור ולא חשיב דשיל"מ ובטיל שפיר שאינו בדומה עם ההיתר וכמבואר. שוב ראיתי שהעירו בזה האחרונים. ואמנם היה אפשר לומר מטעמא אחרינא דחב"פ לא הוי דשיל"מ אף לשיטת רש"י דטעמא דדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור כו'. והיינו ע"פ שנחלקו האחרונים בביצת טריפה (או של ספק טריפה) שנולדה ביו"ט אם נתערבה באחרות אי בטילה או לא. דבתשובת צ"צ (סי' ס"ט) ס"ל דבכה"ג הוי דשיל"מ ולא בטיל כיון דהך איסורא דיו"ט יהיה מותר אחר יו"ט אע"ג דאיסור טריפה אין לו היתר מכל מקום כמה דאפשר למיעבד בהיתרא הוי דשיל"מ ולא בטיל. ויש מהאחרונים שחולקים ע"ז וס"ל דבכה"ג לא הוי דשיל"מ ובטיל כיון דסוף סוף אחר כך ג"כ נצטרך לסמוך על הביטול לענין איסור טריפה השתא נמי בטיל. דלא שייך לומר עד שתאכלנו באיסור כו' אא"כ שיהיה היתר גמור אח"כ ולא נצטרך לביטול כלל. ולפי דבריהם י"ל נמי בחב"פ כעין סברא זו דלא הוי דשיל"מ כיון שאסור להשהות חב"פ מחמת איסור ב"י וא"כ ע"כ לסמוך ולהתיר להשהותו עד אחר הפסח מטעם שנתבטל האיסור. וממילא בפסח גופיה שרי באכילה ע"י הביטול. כיון דס"ס אין לו היתר להמתין עד אחר הפסח רק משום שסומכין על הביטול וכנ"ל מיהו יש לחלק ולומר דאיסור ב"י ואיסור אכילה הם ענינים נפרדים לענין זה דמ"מ לענין אכילה יהיה היתר גמור אח"כ. ועוד דגם בעיקר הדין שבתשובת צ"צ הנ"ל בביצת טריפה שנולדה ביו"ט ג"כ י"ל דתליא בפלוגתא הנ"ל בטעם דשיל"מ דלא בטיל. דסברת הצ"צ שם דכמה דאפשר למיעבד בהיתרא הוי דשיל"מ זהו שייך רק לסברת רש"י הנ"ל דעד שתאכלנו באיסור כו' וכמבואר בתשובת צ"צ שם להדיא. משא"כ לטעם הר"ן הנ"ל י"ל כיון דמ"מ אחר כך עדיין יהיה איסור אין זה דשיל"מ לסברת הר"ן הנ"ל. (וכ"כ הפמ"ג בפתיחתו לתערובת). וא"כ הכל תלוי בפלוגתא דרש"י והר"ן כנ"ל. ובעיקר הדין של הצ"צ הנ"ל בביצת טריפה שנולדה ביו"ט אי הוי דשיל"מ. לכאורה היה נראה דתליא במחלוקת הראשונים בפירוש המשנה דבכורים (פ"ב מ"ב) דתנן ואסורין כל שהן מלאכול בירושלים. ופירש הרא"ש דהא דתנן לעיל דבכורים עולין בק"א כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דשיל"מ הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה כו' עכ"ל. הרי מבואר דלזרים לא הוי דשיל"מ כיון דאיסור זרות אין לו מתירין. אע"ג דלענין איסור מחיצות ה"ל דשיל"מ. אך בפירוש הרמב"ם והרע"ב מבואר להפך דאף לזרים הוי דשיל"מ בעוד שהן בתוך ירושלים כו' ע"ש. א"כ נשמע לדעתם דה"ה לביצת טריפה שנולדה ביו"ט דהוי דשיל"מ כיון דאיסור יו"ט יש לו מתירין וכדברי הצ"צ הנ"ל. אך ראיתי במג"א (סימן שי"ח סק"ב) שפירש בדבריהם דכיון דלכהנים הוי דשיל"מ מש"ה אוסר במשהו אף לזרים ע"ש. וא"כ משמע דאדרבה מצד עצמו לא הוי דשיל"מ לזרים אע"ג דאיסור מחיצות יש לו מתירין כיון דאיסור זרות אין לו מתירין ולא כדברי הצ"צ הנ"ל. וקצת היה אפשר להוכיח כדברי הצ"צ הנ"ל מגמ' דנדרים (דף נ"ט ע"א) בהא דאמרינן דקונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו ה"ל כדשיל"מ ולא בטיל ברוב. ופריך הגמרא והרי תרומה דאי בעי מיתשיל עלה ובטלה ברוב כו'. וקשה דמאי פריך הגמרא לפמ"ש הפוסקים דלא הוי דשיל"מ אלא כשההיתר בא ממילא ואינו מחוסר מעשה רק דנדרים חשיב דשיל"מ משום שבידו לאיתשולי עלייהו (היינו קודם דאסיק הגמרא טעמא משום דקונמות מצוה לאיתשולי כו' צ"ל משום שבידו לאיתשולי וכדאמרי' בקידושין (דף ס"ב ע"ב) דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה, דמי). וכ"מ לשון הגמרא קונמות הואיל ואי בעי מיתשיל עלייהו ה"ל כדשיל"מ. וא"כ מה פריך הגמרא והרי תרומה כו'. הא בתרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטבלה רק דטבל גופיה הוי דשיל"מ (כדאיתא שם ר"ד נ"ח) משום שיכול להפריש עליו ממ"א. והרי מבואר בתוספות פסחים (דמ"ו ע"ב ד"ה הואיל) בשם הרשב"א דתרי הואיל לא אמרינן. ואם כן מאי מקשה הגמרא בנדרים מקונמות אתרומה. הא בתרומה ליכא היתר בחד הואיל וצ"ל הואיל ואי בעי מיתשיל עלה והוי טבל והואיל אי בעי מפריש עליה ממ"א. ודילמא הכא נמי לא אמרינן תרי הואיל להיות דשיל"מ. ולכאורה משמע בדברי הרא"ש שם שכיון לתרץ זה במ"ש שם וז"ל ואע"ג דאי מיתשיל עלה הדרא לטבלה מ"מ מכלל תרומה יצא ע"י שאלה עכ"ל. ולא פירש כפשוטו דאע"ג דהדרא לטבלה מכל מקום יכול להפריש עליה ממ"א וכנ"ל. אלא דלא ניחא ליה לפרש קושיית הגמרא דנימא תרי הואיל להיות דשיל"מ וכנ"ל. אך דבריו צ"ב דמה בכך שיצא מכלל תרומה לכלל טבל ומה לי איסור זה או איסור אחר. והיה י"ל משום דקושיית הגמרא בנדרים שם הוא ממתניתין דמיירי בתרומה טמאה ע"ש. ויש לומר דבתרומה טמאה לזרים יש שני איסורים. (דמשום איסור זרות אין חילוק בין תרומה טהורה לטמאה. כמבואר ברמב"ם. פרק י' מהלכות תרומות ה"ו. וברפ"ט מהלכות סנהדרין. ומשום איסור עשה דתרומה טמאה דאסורה לכהנים יש לומר דאיסור זה ישנו גם כן בזרים והוי איסור מוסיף כו'). ומש"ה הוי דשיל"מ דאי מיתשיל עלה והדרא לטבלה הוי רק איסור טבל בלבד. ובכה"ג שיש שני איסורים ה"ל דשיל"מ היכא דאפשר שיהיה עליו רק איסור אחד. ולפ"ז יהיה מכאן ראיה להצ"צ הנ"ל דביצת טריפה שנולדה ביום טוב גם כן ה"ל דשיל"מ. אבל זה אינו דבהדיא משמע מדברי הרא"ש בנדרים שם דמיירי נמי בתרומה טהורה וא"כ ל"ל כנ"ל. וגם בעיקר דברי התוס' בפסחים (דף מ"ו ע"ב) הנ"ל מ"ש שם דתרי הואיל לא אמרינן (וכ"כ לפ"ד רש"י ע"ש). הנה מפירש"י בפסחים (דף ל"ח סע"א) מבואר דהיכא שבידו לעשות כן אמרינן תרי הואיל. והא דאמר שם הגמרא בבעיא דר"ל או דילמא חד הואיל אמרינן תרי הואיל לא אמרינן היינו משום דהתם לא הוי בידו. (וכבר כתבתי במ"א מה שי"ל ולחלק בין הנושאים). וכן מוכח נמי בגמרא דעירובין (ד"ל ע"ב) בהא דתנן סומכוס אומר אף בחולין ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט אפשר דמיתשיל אנזירותיה א"ה תרומה נמי אפשר דמיתשיל עילווה כו' הדרא לטבלה כו' וליפרוש עלה ממ"א כו'. הרי דפשיטא להגמרא דלא שנא בין חד הואיל לתרי הואיל כיון דהוי בידו. מיהו הא בלא"ה סוגיא דעירובין התם לא סברה כסוגיא דנדרים דמסקנת הגמרא שם לחלק דקונמות מצוה לאיתשולי עלייהו משא"כ בתרומה. וא"כ מאי פריך בעירובין שם מנזיר אתרומה דנימא ג"כ הואיל ואי בעי מיתשיל עליה כו'. וצ"ל דהתם שאני דבעינן רק שיהיה סעודה הראויה וכל שיש אופן אפשרות דמשוי לה סעודה ראויה שפיר דמי כיון דבלא"ה חזי לאחרים (וע"ש בתוד"ה וליפרוש). וא"כ אין ראיה משם ג"כ לענין דאמרינן תרי הואיל היכא שבידו כו'. אך בפשיטות יש לומר בגמרא דנדרים הנ"ל ובכוונת דברי הרא"ש שם דאין כאן תרי הואיל כלל. כיון דאיסור תרומה פקע ע"י שאלה לחוד. רק שאם ישאל עליו אז יתחדש לנו בו איסור טבל. ולענין זה שלא יתחדש בזה איסור אחר ע"ז אהני לן שפיר ה"ט הואיל ואי בעי מפריש עליו ממ"א וכיון דאיסורו של עכשיו ניתר ע"י חד הואיל ה"ל דשיל"מ שפיר ולענין איסור החדש שיבא אח"כ אמרינן גם כן רק חד הואיל. ולא דמי להך דפסחים (דף ל"ח סע"א) בחלה הלקוח בכסף מעשר שני דאיסורו של עכשיו הוא הוא עצמו אין