תורת חסד צה

לדבריך יוכיחו כו' ושתק ר"י. והשתא מה השיבו לו לדבריו כיון דר"י לנפשיה כבר יליף בק"ו מנותר כדמעיקרא והך דין אחר שחזר ודן הוא רק לדבריהם. ולדידהו ס"ל דא"ת וחה"ע הבא עה"ס בשריפה וליכא פירכא. ולכאורה בזה היה י"ל כדברי הפ"י והש"א הנ"ל דלחכמים בלא"ה ל"ל כלל חמץ מנותר כנ"ל ור"י דחזר ודנו דין אחר היינו אליבא דנפשיה. ומה שהקשינו לעיל דהא ר"י לא משגח בהך פירכא דתחלתו להחמיר וסופו להקל מהא דיליף בסוכה שאינה נוהגת אלא בד' מינים שבלולב וכנ"ל. י"ל דהא הגמרא בסוכה (דף ל"ז ע"א) פריך ומי אר"י ארבעה מינין אין מידי אחרינא לא והתניא סיככה בנסרים של ארז כו' ומשני מאי ארז הדס כדרבה בר"ה כו'. והקשו התוספות שם תימה ולר"י אמר רב דפליג עליה מא"ל כו' וכן הקשו התוספות בר"ה דף כ"ג ע"א. והט"א שם תירץ דרב סבירא ליה דהדר ביה ר"י בסוכה מהא דאמר דא"ל אלא בארבעה מינים שבלולב כו'. ולפ"ז שפיר י"ל דבפסחים גם כן חזר ר"י ודנו דין אחר אליבא דנפשיה וכנ"ל. מיהו אכתי קשיא לרבא דסבירא ליה דלא הדר ביה ר' יהודה בסוכה שם מדאמר רבא שם מנא אמינא לה כו' וכמ"ש הטורי אבן גופיה. א"כ לרבא תיקשי הברייתא דפסחים וכנ"ל. וגם מהירושלמי דפסחים מוכח דלא חזר ר"י מהך דסוכה ומייתי שם ג"כ הך דת"כ ביוצא מת שמטמא את אמו בלידה דג"כ יליף ר"י בכה"ג ע"ש. מיהו לשיטת התוס' בפסחים (דף י"ב ע"ב ד"ה אימתי) דהא דאר"י אין ב"ח א"ש היינו לאחר זמן איסורו דוקא ע"ש. לפ"ז יש לחלק ולומר דדוקא בפסחים חזר בו ר"י מהך דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל משא"כ בהך דסוכה כו'. דבשלמא בהך דסוכה לר"י לא חשיב זה קולא כלל כיון דיליף דכך היא מצותו רק מארבעה מינים שבלולב. ואם אין לו לא רמיא עליה חיוב מ"ע זו. משא"כ בחב"פ שעובר כל שעה בל"ת דבל יראה (דמחומרא זו עביד הק"ו) א"כ סופו להקל כשאינו יכול לתקנו בהשבתה אחרת זולת שריפה ונמצא עובר תמיד בל"ת דב"י דרמיא עליה כבר ומש"ה כאן חזר ר"י ודנו דין אחר כו'. אבל לפירש"י דר"י מיירי קודם זמן איסורו ליכא למימר כן וכמבואר. (ולפירש"י בלאו הכי צ"ל דלר"י העשה אינו מקיים אלא בשריפה אבל לא תעשה דב"י ליכא כשמפרר וזורה לרוח או מטיל לים דעכ"פ לא גרע מביטול והפקר). אמנם לבר מכל דין אין הכרח כלל לדברי הש"א והפ"י הנ"ל לתלות הך דר"י דאב"ח אלא שריפה באידך דר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת. ומה שהקשו דניפרוך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו הנה מלבד דקושייתם היא רק לשיטת התוספות בכריתות (די"ג סע"ב) דבקרבן אחר שנשחט ונזרק דמו כהלכתו ליתא בשאלה ע"ש. (ובט"א בר"ה דכ"ח ע"ב האריך לחלוק בזה על דברי התוספות וסבירא ליה דגם אחר שחיטה וזריקה מהני שאלה ושגם נותר יש להתירו על ידי שאלה ע"ש). וגם הרי נותר בדבר הקרב למזבח יש לו היתר אם העלה על גבי המזבח ומשלה בו האור ופקע איסורו כדאיתא בזבחים (דמ"ג ע"ב). והעיקר נראה די"ל דחב"פ לא חשיב כלל יש היתר לאיסורו מאחר שישנו בב"י וב"י. דבכל דוכתא בגמרא דחשיב יש היתר לאיסורו היינו שיש לו היתר מיד או אחר זמן כשיכול להשהותו עד שעת היתרו. משא"כ בחמץ שאסור להשהותו והתורה חייבתו לבערו מיד ולא משכחת היתרא אחר זמנו אא"כ עבר עליו בב"י וב"י ועבר אמימרא דרחמנא לא חשיב זה יש היתר לאיסורו כלל. וכן ליכא למיפרך מה לחמץ שכן איסורו איסור עולם כיון שעכשיו הוא מוזהר לבערו מן העולם ולא ימצא עוד בעולם לא שייך לקרותו איסור שעה ושפיר יליף ר"י חמץ מנותר. (וע"כ צ"ל כן דאל"כ אף לר"י דחמץ אחר זמנו אסור מן התורה מכל מקום איכא למיפרך מה לנותר שכן איסור כרת לעולם משא"כ בחמץ אח"ז דליכא כרת לכ"ע. והש"א עצמו הרגיש בזה וכתב שי"ל בדוחק. ולדברינו א"ש). וראיה לסברא זו דאיסור חמץ כיון שצריך לבערו מן העולם חשיב כמו איסור עולם ולא כאיסור שעה. מהא דאיתא בירושלמי בפסחים בפכ"ש אהא דאמר ר' אבהו כ"מ שנאמר לא יאכל לא תאכל כו' איסור הנאה במשמע ופריך מאיסור חדש דכתיב ולחם וקלי וכרמל ל"ת כו' ומשני הירושלמי שנייה היא שקבע הכתוב זמן. והיינו דר' אבהו. ל"ק דל"ת משמע איסור הנאה רק באיסור שהוא איסור עולם דומיא דנבלה. ומבואר שם בסוף הסוגיא דבחמץ שפיר משמע איסור הנאה מלא תאכל והא דכתיב בחמץ לא יאכל דריש לדרשא אחרינא ע"ש. ומוכח שם דזהו אפילו לר"ש דחמץ אח"ז מותר וע"כ לומר דחמץ דמי לאיסור עולם מטעם שביארנו וכנ"ל: ומלבד כל זה הנה אף אם נימא כדברי הש"א והפ"י הנ"ל דר"י דיליף חמץ מנותר בק"ו אזיל לטעמיה דחמץ אח"ז אסור מן התורה וכנ"ל. מכל מקום עדיין אין הכרח לומר כן בדברי ר"ע דפסחים שם. דאף דרש"י פירש דהא דסבר ר"ע דאב"ח אלא שריפה נמי יליף לה מנותר כו'. אבל לגירסת ה"ר פרץ בהגהות סמ"ק (עשין צ"ד) דמייתי הגירסא במכילתא רבי עקיבא אומר איזוהי השבתה שהיא ב"י וב"י הוי אומר זו שריפה. ומשמע דמגופיה דקרא יליף לה. ואם כן יש לומר דרבי עקיבא סבירא ליה דחמץ אח"ז שרי מן התורה. ומעתה א"א לפרש כלל בגמרא דע"ז שם דפריך וליתני ככרות של בעה"ב כו' מחמת ההוכחה דרבי עקיבא סבירא ליה חמץ אח"ז אסור כיון שי"ל בזה בכמה אנפי כנ"ל. והדק"ל על הרמב"ם מגמרא דע"ז הנ"ל. הן אמת דבפשוט היה י"ל דלק"מ הכא ובחנם כל החרדה הזאת. די"ל דהגמרא דע"ז דפריך וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. היינו אליבא דר' יוחנן דסבירא ליה בפסחים דחב"פ לא הוי במשהו רק דבטל כשאר איסורים ואע"ג דלא קיי"ל כוותייהו. מכל מקום הא כתבו התוס' בכתובות (דכ"א ע"א ד"ה האמר ר"פ) ובשאר דוכתי דדרך הש"ס להקשות אפילו מדבר דלית הלכתא כוותיה (רק די"ל דהכא דפריך בסתמא ולא הוזכר דברי ר"י ל"ל כן מיהו מצינו אף בכה"ג). אך מאחר שהרשב"א והר"ן ושאר הגדולים עמדו בקושיא זו בגמרא דע"ז הנ"ל ולא תירצו כן מבואר שחשבו זה לדוחק וצ"ל בע"א. והנה במ"א כתבתי יישוב נכון בזה על פי הסוגיא דזבחים (דף ע"ד ע"א) ומבואר בסי' () תדרשנו משם. וכאן נבאר באופן אחר בהסבר השיטות והסברות בד"ז אי חב"פ הוי דבר שיל"מ וממילא רווחא שמעתתא ביישוב הקושיות. אמנם יש ליישב באופן זה. דבעיקר הענין אי חב"פ הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. לכאורה זה תליא בפלוגתת הפוסקים בטעמא דמילתא דדשיל"מ לא בטיל. דלשיטת רש"י דס"ל טעמא דדשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כו', א"כ חב"פ הוי דשיל"מ דהא מ"מ יכול לאוכלו בהיתר אחר הפסח. ומה בכך שבפסח בשנה הבאה יחזור לאיסורו כיון שיכול לאוכלו אחר הפסח בהיתר אינו בדין שיתבטל בפסח. אבל לפ"ד הר"ן בנדרים (דף נ"ב ע"א) דס"ל בטעמא דדשיל"מ לא בטיל משום דרבנן דר"י דס"ל מין במינו בטיל היינו רק באיסור שאין לו דמיון עם ההיתר ולא דמי לדם הפר ודם השעיר כו' ואין לילך אחר דמיונם בעצם כו' משא"כ בדבר שיל"מ כיון שאינו חלוק כ"כ מן ההיתר שסופו להיות נותר כמוהו ודמי ליה טובא מש"ה מודו רבנן דמין במינו לא בטיל. זהו ת"ד הר"ן שם. לפ"ז שפיר י"ל בחב"פ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה ולא