תורת חסד צד

ככרות של בעה"ב כו'. וכ"כ הר"ן בע"ז שם בשם הראב"ד שפירש כן. וכן נראה מדברי רש"י בע"ז שם (ד"ה תרתי) אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם הוא דחב"פ אוסר במשהו אף בהנאה (וע"ש בר"ן). ואם כן קשה מאי פריך הגמרא בע"ז שם וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. כיון דחב"פ הוי דשיל"מ וממילא אפילו פירור בעלמא לא בטיל ואוסר במשהו אפילו יבש ביבש. ומה שייך למיתני במתניתין שם ככרות של בעה"ב לענין חמץ בין הדברים החשובים דלא בטלי מטעם חשיבות. הא בחב"פ אין נפקא מינה בחשיבות ואפילו פירור בעלמא לא בטיל כנ"ל. וכמו דלא תני במתני' שום דבר מדין דשיל"מ שאין עניינו כאן. וראיתי בלח"מ (בפט"ו מה' מ"א שם) שתירץ משום דבמתניתין דע"ז תני נמי פטר חמור דהוי דשיל"מ כיון שאפשר לפדותו. ואין דבריו מוכרחים. דהא במתניתין דקידושין (דנ"ו ע"ב) דתני נמי התם פט"ח בהדי איסורי הנאה. ופריך שם הגמרא (דף נ"ז ע"ב) נימא דלא כר"ש כו' ומשני לאחר עריפה וד"ה. וכן איתא בבכורות (דף י' ע"ב). וה"נ י"ל דמתני' דע"ז שם נמי מיירי בפט"ח אחר עריפה דאסור לד"ה ואז הוי דבר שאין לו מתירין ולעולם לא חשיב שם שום דשיל"מ. וכ"מ בירושלמי בע"ז שם דמפרש מתניתין התם דאיסור הנאה דפט"ח ילפינן עריפה עריפה מע"ע מה להלן קוברו ואסור בהנאה כו' משמע דלאחר עריפה מיירי (וכמבואר להדיא בגמרא דבכורות (ד"ט ע"ב) דמג"ש דעריפה עריפה ילפינן לאסור פט"ח לאחר עריפה ע"ש). אלא דמפירש"י במתניתין דע"ז שם משמע דמיירי נמי בפט"ח מחיים קודם שנפדה. ואמנם בתוס' זבחים (דע"ב ע"א ד"ה אלא למ"ד) פי' בהדיא במתניתין דע"ז הנ"ל דהא דחשיב פט"ח ג"כ דלא בטיל הוא משום דהוי חהר"ל ומיירי אחר עריפה כנ"ל). מיהו אף אם נימא דפט"ח דמתניתין מיירי ג"כ מחיים. מכל מקום י"ל דמיירי באופן דלא הוי דשיל"מ וכגון שאין בעליו בעיר לפדותו. וכעין זה כתבו התוספות בע"ז (דף ע"ג סע"ב והובא לעיל בסי' הקדום) לענין טבל דכשאין הבעלים בעיר אינו דשיל"מ אע"ג דיכול לילך למקום הבעלים מכל מקום כיון שיש טורח והוצאה הוי אין לו מתירין. ואף לפמ"ש לעיל די"ל דכיון דיכול לתרום משלו על חבירו הוי דשיל"מ דיכול להפריש חטה אחת מדאורייתא כנ"ל. מכל מקום כאן לא שייך זה. לא מיבעיא לר"י בר"י בבכורות (דף י' ע"ב) דס"ל דאין פדייה פחותה משקל. אלא דאף לדידן דסגי בפטרוזא בר דנקא. מכל מקום נראה דבכה"ג הוי דבר שאין לו מתירין כיון שיצטרך חבירו להפסיד הדנקא משלו. ומ"ש עוד הלח"מ לתרץ מדקאמר אלו אסורין משמע דליתנהו אלא הני, לא נהירא כלל. דבודאי לא מיירי מתניתין שם מדשיל"מ דהא לא חשיב התם שום דשיל"מ ומתניתין קאי בדברים חשובים דמטעם חשיבות לא בטיל. ול"ש כלל למיתני חב"פ (ומ"ש מדברי הרי"ף היא גופיה טעמא בעי וצ"ל דברי הרי"ף). וראיתי בכו"פ (ר"ס ק"י) שהקשה גם כן בגמרא דע"ז דמאי פריך וליתני ככרות של בעה"ב כו' כנ"ל. (ותמיה שלא ראה שזהו קושיית הרשב"א וכל הראשונים). ותירץ דהא דפריך הגמרא שם וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ היינו בע"פ אחר חצות עד הלילה דחמץ בטל בששים אם לא בדבר חשוב דלא בטל. ודבריו תמוהים. מלבד הלחץ זה הדחק לפרש בגמרא דחב"פ היינו בע"פ. הנה יש סתירה לדבריו מסוגיית הירושלמי בע"ז שם במקומו דמקשה גם כן כקושיית הגמרא דידן אמתניתין דליתני נמי חב"פ. דאיתא התם ולמה ל"ת נבלה עמהן כו' דבר שאסור בהנאה כו' הרי חב"פ חמץ יש בו כרת ואלו אין בהם כרת. ואם איתא לד' הכו"פ דכל קושיית הגמרא דליתני חב"פ הוא דליתני חמץ בע"פ מחצות עד הלילה כנ"ל אם כן הא בע"פ ליכא כרת בחמץ ומאי קמשני. א"ו דהקושיא היא מחב"פ ממש והדק"ל. ובלא"ה לפ"ד הרי"ף והרמב"ם דסבירא ליה דחב"פ במשהו משום דהוי דשיל"מ לדידהו ודאי מה"ט אף בע"פ אוסר במשהו. (ותירוץ הכו"פ ע"כ הוא רק להסוברים דחב"פ לא הוי דבר שיש לו מתירין כו'): ב והנה הר"ן בע"ז שם בסוף דבריו כתב דהגמרא פריך למ"ד חמץ אחר זמנו אסור דלדידיה לא הוי חמץ דשיל"מ. ולכאורה דבריו צ"ב. דמנליה להגמרא להקשות דילמא מתניתין דע"ז אתיא כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר מה"ת. וכמה סתמי משניות בפסחים אתיין כר"ש דחמץ אחר זמנו מותר מה"ת. (וע"ש דכ"ט ע"א ודף ל' סע"ב) דהלכתא כר"ש בזה. ואין לומר דמ"מ הגמרא בע"ז בעי לאוקמי מתני' דהתם ככ"ע דתיתי אף כר"י. דז"א. דהא כל הקושיא דליתני ככרות של בעה"ב הוא לר"ע (דת"ק פליג אר"ע בככרות של בעה"ב וס"ל דלא הוי דבר חשוב ובטל שפיר). וא"כ מנליה להגמרא להקשות ודילמא ר"ע כר"ש ס"ל דחמץ אחר זמנו מותר ולק"מ. אך היה י"ל בזה לפ"ד השאגת אריה (סי' פ"ז) שהקשה בהא דר' יהודה ס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף לה מנותר מק"ו ואח"כ חזר ודנו בד"א), דהא איכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו תאמר בחמץ שיש היתר לאיסורו אחר הפסח. והגמרא פריך כן בכ"ד. ותירץ דרבי יהודה לטעמיה דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה ואם כן חב"פ נמי אין היתר לאיסורו עכ"ד הש"א. וכ"כ בספ"י בפסחים. ולפי דבריהם מוכח גם כן דר"ע סבירא ליה כר"י דחמץ אח"ז אסור מה"ת. דבפרק קמא דפסחים (ד"ה רע"ב) אמר רבא ש"מ מדר"ע תלת כו' ש"מ אב"ח אלא שריפה ופירש"י ויליף לה מנותר כו'. וע"כ דרבי עקיבא ס"ל גם כן דחמץ אחר זמנו אסור מה"ת דאל"כ היכי יליף חמץ מנותר וכנ"ל. וממילא לר"ע לא הוי חמץ דשיל"מ כלל. ושפיר פריך הגמרא בע"ז וליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ ואליבא דר"ע דלדידיה חב"פ לא הוי דשיל"מ וכנ"ל. אמנם י"ל שדברי הש"א והפ"י הנ"ל אין מוכרחים כלל. וכדמוכח מדברי הפוסקים בהדיא דלאו הא בהא תליא. וכן מוכח בפסחים שם דא"ל חכמים לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כו' חזר ר"י ודנו דין אחר כו'. והרי ר"י לנפשיה ודאי ס"ל דק"ו שתחלתו להחמיר וסופו להקל ילפינן מיניה וכדמוכח בסוכה (דל"ו ע"ב) דיליף ר"י דסוכה א"נ אלא בד' מינים שבלולב מק"ו. ולא חייש למה שהשיבו לו חכמים כל דין. שתחלתו להחמיר וסופו להקל א"ד כו' ע"ש. (והובא בתוס' פסחים שם. וכן איתא בירושלמי שם כיוצא בו אר"י כו' כיוצא בו אמר ר"י כו' ע"ש). וע"כ דהא דחזר ר"י ודן דין אחר בפסחים שם היינו לדברי חכמים. (וכן מצינו במנחות (דפ"ב סע"א) בברייתא חזר ר"ע ודן דין אחר כו' ומפרש הגמרא שם דלדברי ר"א קאמר ואיהו במילתיה קאי). ואי נימא כדברי הש"א והפ"י הנ"ל דכל הלימוד חמץ מנותר הוא רק לשיטת ר"י גופיה דסבירא ליה חמץ אח"ז אסור מה"ת. אם כן לדברי חכמים בלא"ה ל"ל חמץ מנותר לא בק"ו ולא בדין אחר דאיכא למיפרך מה לנותר שכן אין היתר לאיסורו וכנ"ל. (דר"מ סבירא ליה ג"כ כר"ש דחמץ אח"ז מותר. כדמוכח בפסחים (דל"א סע"א) ע"ש. ור"מ ור"ש הם חכמים דר"י בכ"ד). אלא מוכח דאף לדברי חכמים דר"י שפיר יש למילף בהך דינא חמץ מנותר וליכא למיפרך מידי. (וטעמייהו דחכמים דפליגי אר"י הוא רק מקרא דוהנותר כו' כמ"ש התוס' פסחים דכ"ח ע"א ד"ה א"ל). אלא דלפ"ז אם נפרש דהא דחזר ר"י ודנו דין אחר היינו רק לדברי חכמים וכנ"ל. תיקשי בברייתא שם לבסוף שהשיבו לו חכמים לר"י אשם תלוי וחה"ע הבא עה"ס