תורת חסד צג

מששים בטלה השליחות ואין תרומתו תרומה. וה"נ י"ל בתורם משלו על של חבירו. דוקא כשתורם משלו כשיעור הפחות משיעורי חכמים עכ"פ דהיינו אחד מששים. אבל כשתורם חטה אחת אין זה זכות לחבירו שרוצה לתרום כמה שחייבו חכמים. וממילא אינה תרומה כלל כיון דאין זה זכות לחבירו בכה"ג. ומסתימת הפוסקים ל"נ כן. ואמנם אם נימא כן א"ש דברי התוס' בע"ז ממה שהקשינו. אך י"ל בתורם משלו על חבירו דמ"מ זכות הוא לו דמדאורייתא נפטר בכך. ואם ירצה לתרום כשיעור שחייבוהו חכמים הא יכול לתרום פעם אחרת כמבואר במתניתין דתרומות פ"ד סוף מ"ג. ולא דמי לשליח דכל שלא עשה כדעת משלחו בטלה שליחותו. משא"כ בתורם משלו על של חבירו כיון דמ"מ זכות הוא לו כנ"ל. הוי תרומתו תרומה. ואכמ"ל). ובלא"ה י"ל כיון דלטעמא דכהיתרו כך איסורו אע"ג דה"ט ל"ש רק בתרומה דחטה אחת פוטרת הכרי מדאורייתא משא"כ בטבל טבול למעשר או לתרומת מעשר שיש להם שיעור מ"מ אוסרים במשהו ג"כ ולא פלוג רבנן אע"ג דבזה ליכא ה"ט דכהיתרו כו'. וה"נ י"ל דמטעמא דהוי דשיל"מ לא פלוג רבנן בין כשהבעלים בעיר או לא. אך הר"ן בע"ז שם כתב בשם ר"ת בהא דאיצטריך הגמרא לטעמא דכהיתרו כך איסורו היינו משום דמיירי כשאין לו טבל במקום אחר שיפרוש ממנו לפי חשבון ע"ז הטבל שנתערב כאן, (ולא כמ"ש התוס' שאין הבעלים בעיר כו'). מיהו י"ל דהרמב"ן לא ניחא ליה בזה ג"כ. מלבד דלפי דברינו דלעיל צ"ל הכא דמיירי שאין לו אפי' חטה אחת להפריש עליו והוא דחוק. וגם י"ל דהרמב"ן ס"ל דאפילו בכה"ג שאין לו כלל מ"מ הוי דשיל"מ כיון דאי מיתרמי ליה שיהיה לו להפריש אז יהיה היתר לטבל זה. דאף דקיי"ל דאם אין המתיר עתיד לבא בודאי לא הוי דשיל"מ. מ"מ במידי דשכיח טובא ודאי הוי דשיל"מ. דהא קיי"ל דנדרים הוי דשיל"מ דאפשר בשאלה. אע"ג דמי יימר דמיזדקקי ליה תלתא. וביותר תיקשי למ"ד דסבירא ליה אין פותחין בחרטה די"ל מי יימר שימצא פתח לנדרו. (וכה"ג כתב הרמב"ן במלחמות פ"ג דפסחים בסוגיא דהואיל). וע"כ דכשהמתיר הוא מילתא דשכיחא שיבוא הוי שפיר דשיל"מ. ובזה ניחא דברי הרמב"ם שכתב דטבל במשהו משום דבר שיל"מ. ולא כתב אידך טעמא דבגמרא דכהיתרו כך איסורו. והיינו משום דס"ל דאין נ"מ בהך טעמא דלעולם הוי טבל דשיל"מ וכדברינו הנ"ל. ומש"ה נקט האי טעמא דדשיל"מ שהוא כלל יותר. דטעמא דכהיתרו כך איסורו לא שייך אלא בטבל טבול לתרומה דהיתרו בכ"ש דהיינו חטה אחת. ומשא"כ בטבל טבול למעשר ולתרומת מעשר ששיעורן מה"ת ליכא ה"ט. ומכל מקום הוי במשהו משום דהוי דשיל"מ. באופן שנתבאר דהרמב"ן הכריח דעתו מגמרא דע"ז הנ"ל דר' יוחנן ל"ל דשיל"מ. וכיון דת"כ דר' יוחנן התם ובברייתא נמי תני חוץ מטבל ויי"נ (ולא נקט שאר דשיל"מ כמו בברייתא דנדרים), מוכח דפליגי רבנן אר"ש בדשיל"מ. וטעמא דטבל במשהו משום כהיתרו כך איסורו וכנ"ל: ה ומהשתא צ"ל במה שהוכחנו לעיל מכמה דוכתי דר' יוחנן ס"ל הא דדשיל"מ לא בטיל ולפ"ז קשיא דר' יוחנן אדרבי יוחנן. וי"ל לפי מה דאיתא ביבמות (דט"ז רע"ב) ובגיטין (דפ"א ע"ב) ובחולין (דף מ"ג ע"א) ובשאר דוכתי. בהא דא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה. דמסיק הגמרא דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן בזה. ולפ"ז י"ל דבהך פלוגתא נמי תליא דין דשיל"מ דלא בטיל אליבא דר' יוחנן. דתנן בסתם מתני' דדשיל"מ לא בטיל. והיינו מתני' דבכורים (פ"ב מ"ב) דתנן ואסורין כ"ש מלאכול בירושלים. והטעם משום דשיל"מ כמ"ש שם הר"ש והרע"ב. (רק דמחולקים שם בפירושם אי הוי דשיל"מ בחוץ לירושלים משום שיכול להעלותו כו'). וא"כ להך אמורא דס"ל אליבא דר' יוחנן דהלכה כסתם משנה ממילא ע"כ ס"ל לר' יוחנן דדשיל"מ במשהו כסתם מתניתין. אבל להך אמורא אליבא דר' יוחנן דלא סבירא ליה הלכה כסתם משנה. ממילא הלכתא כרבנן דפליגי אר"ש ולית להו הא דדשיל"מ לא בטיל. ומאחר דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן בדין דשיל"מ לק"מ מכל הסתירות הנ"ל. ומיושב דברי הרמב"ן. ומ"מ הקושיא במקומה עומדת לדברי הרמב"ם שפסק דחמץ בפסח הוי דשיל"מ אם כן מ"ט דרבי יוחנן דאמר חמץ בזמנו בנ"ט. ולהרמב"ם ל"ל דמפרש בסוגיא דע"ז כהרמב"ן הנ"ל דמדקתני בברייתא שם חוץ מטבל ויי"נ מוכח מזה דפליגי רבנן אר"ש דנדרים בדין דשיל"מ כנ"ל, שהרי הרמב"ם בפירוש המשנה פ"ה דע"ז כתב שם בהדיא דהא דלא תני בברייתא חוץ מחב"פ דהוי במשהו היינו משום שהוא בזמן קצוב כו' יעו"ש בדבריו. הרי שלדברי הרמב"ם הך ברייתא דע"ז נמי ס"ל דדשיל"מ לא בטיל וכן ממ"ש הרמב"ם (פט"ו מהמ"א ה"ט) חב"פ אע"פ שהוא מאיסורי תורה אינו בכללות אלו כו'. והכ"מ פירש שם בכוונתו שבא לתרץ דלמה לא אמרי ר"י ור"ל חוץ מחב"פ כו'. וכבר תמה עליו בנו"ב (מ"ק חיו"ד סי' צ"ב) דהא ר' יוחנן ס"ל בפסחים דחב"פ בנ"ט. וצ"ל דכוונת הרמב"ם על הברייתא דע"ז שם דל"ק חוץ מחב"פ כו'. (וכמו שהקשו כן התוס' בחולין דצ"ז ע"א ד"ה אמר רבא. הא דלא חשיב בברייתא דע"ז שם חב"פ ע"ש). ועכ"פ מאחר דלהרמב"ם גופיה ליכא שום פלוגתא בדשיל"מ א"כ הדק"ל לר' יוחנן דסבירא ליה חב"פ בנ"ט והא הוי דשיל"מ. ולדידיה ליכא למימר כמ"ש בדברי הרמב"ן הנ"ל. ומ"ש הכו"פ בס"ס ק"ב דמשום חומרא דחמץ עשאוהו כדשיל"מ הוא דוחק ולא משמע כן מדברי הרמב"ם. וגם תמוה על הכו"פ שלא ראה כלל דברי הרמב"ן במלחמות הנ"ל. גם מ"ש כאן בענין זה בשעה"מ ל"נ כלל ודבריו דחוקים. וע"כ לא הבאתי דבריו מ"ש שם בשם ספר ראש יוסף לתרץ דר' יוחנן. ולפנינו יבואר אי"ה דברי הרמב"ם בזה. ולתרוצי סוגיא אליביה מכמה קושיות. וממילא רווחא שמעתתא בעז"ה סימן יט א לבאר במחלוקת הפוסקים בחב"פ אי הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. וצ"ל דברי הרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ כמ"ש (בפט"ו מהלכות מ"א ה"ט). דלכאורה קשה טובא לדעתו. חדא. דקשה קושיית הרמב"ן הנ"ל דאם כן מ"ט דרבי יוחנן דאמר חמץ בזמנו בנ"ט. ותירץ הרמב"ן דרבי יוחנן לית ליה דשיל"מ דתנאי פליגי בזה. כבר ביארנו (בסי' הקדום) דלשיטת הרמב"ן שפיר י"ל כן. אבל אינו כן שיטת הרמב"ם. וכבר הוכחנו בכמה ראיות דר' יוחנן גופיה ס"ל דדשיל"מ לא בטיל וליכא פלוגתא כלל בדין דשיל"מ לפ"ד הרמב"ם. ואם כן קשיא, (ומ"ש האחרונים בזה הוא דוחק כמבואר לעיל). וע"ק ע"ד הרמב"ם דס"ל דחב"פ הוי דשיל"מ. מגמרא דע"ז (דע"ד ע"א) דפריך הגמרא שם אי איסור הנאה קחשיב ליתני ככרות של בעה"ב לענין חב"פ. ובתשובת הרשב"א (סי' ל' וסי' נ"ג) הביא דברי הר"א שהוכיח מכאן דבככרות של נחתום לכ"ע בטיל חד בתרי בחב"פ. והרשב"א השיב דבחב"פ אף ככרות של נחתום לא בטילי ואפי' פתיתין כ"ש אוסרים במשהו. רק דבמתני' דע"ז שם חשיב הני איסורים שאוסרים במשהו אף בהנאה. וחב"פ במשהו אוסר רק באכילה אבל אינו אוסר בהנאה אא"כ הוי דבר חשוב כמו