תורת חסד צב

פי' דהיינו כמ"ד מין במינו לא בטיל. ואין פירושם מחוור דהיאך אפשר לפרש בטעמא דר' יוחנן דאמר שם עושין לה מחיצות של ברזל משום דמב"מ לא בטיל. והא ר' יוחנן ס"ל בהדיא דמב"מ בטל (כדאיתא בגמרא דפסחים דכ"ט ע"ב ובע"ז דע"ג ע"ב). ומלבד זה תיקשי מכאן להסוברים דבאיסור דרבנן אפי' ר' יהודה מודה דמב"מ בטיל (עיין תוס' חולין דצ"ט ע"ב ד"ה שאני. מיהו הריטב"א שם כתב דאין ללמוד מזה לשאר איסורי דרבנן שיודה ר' יהודה דמב"מ בטיל. דש"ה שהאיסור בעצמו הוא גרוע כו'. אך בחידושי הרשב"א שם משמע דמפרש דבכל איסורי דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטיל. וכבר ביארתי במ"א בארוכה ליישב הסתירות בענין זה בדברי הגמרא והתוס'). אלא נראה לפרש בירושלמי דהתם דהחמירו בדבריהם היינו לענין דשיל"מ דאפי' בדרבנן לא בטיל מב"מ. והמים שמחוץ לתחום הוי דשיל"מ. ור' יודן מתחלה לא אסיק אדעתיה טעמא דדשיל"מ ומש"ה מתמה עליו ר' חנינא ומסיק דהחמירו בדבריהן כד"ת. והיינו כמו דאמר ר"א בגמרא דידן דדשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ואין להקשות בזה לפמ"ש באו"ח (סי' ש"ך) וכ"פ ביו"ד (ס"ס ק"ב ביין הנמשך בגיגית בשבת שמתבטל ביין שבגיגית. אע"ג דהוי דשיל"מ כיון שלא היה ניכר קודם שנתערב כו'. וה"נ למה לא יתבטלו המים הנמשכים מחוץ לתחום בשבת מה"ת אע"ג דהוי דשיל"מ. דז"א. דפשוט דל"ד כלל להתם. דשם לא היה מציאות האיסור ניכר בפ"ע מעולם שלא היה עליו שם יין כלל קודם שנתערב כמ"ש שם בסמ"ק ובסה"ת. משא"כ כאן דיש מציאות האיסור בפ"ע מתחלה רק שתמיד נמשך ומתערב לתוך ההיתר ג"כ ופשוט. ולפ"ז קשה טובא מכאן ע"ד הרמב"ן הנ"ל דס"ל דר' יוחנן לית ליה כלל הא דדשיל"מ לא בטיל. א"כ הדק"ל מ"ט דר' יוחנן בירושלמי התם. וקשיא דר' יוחנן אדר"י. ואף דבכ"ד מצינו דפליגי הבבלי והירושלמי אליבא דחד אמורא. כמ"ש התוס' בכתובות (דק"ב סע"א) וביבמות (דקי"ג ע"ב) ובמ"ק (דכ"ד ע"ב). מ"מ פשוט דכל שלא נמצא סתירה מפורשת יש לנו להשוות התלמודים הבבלי והירושלמי ולא לחדש סתירה ביניהם. ועוד היה אפשר להוכיח מהא דפליגי ר"י ור"ל בירושלמי (רפ"ד דתרומות ורפ"ה דמעשרות וספ"ג דחלה) דר"ל בשם חזקי' אמר טבל בטל ברוב ור' יוחנן אמר אין הטבל בטל ברוב. ופי' בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' י"ח) דפלוגתייהו בטבל דרבנן דטבל דאורייתא מפורש במתני' שאוסר במשהו במינו. ולפ"ז לר' יוחנן דס"ל דטבל דרבנן ג"כ אוסר במשהו ע"כ טעמא משום דשיל"מ דטעמא דכהיתרו כך איסורו שייך רק בדאורייתא. דמדאורייתא חטה אחת פוטרת כו'. אבל מדרבנן הא בעינן שיעורא ואף בטבל דרבנן מ"מ מדרבנן יש שיעור לתרומה דידיה כדאי' בחולין (דקל"ז ע"ב). וא"כ ל"ש לומר טעמא דכהיתרו כך איסורו. רק דהוי במשהו משום דשיל"מ, ומוכח דר' יוחנן ס"ל הא דדשיל"מ במשהו. רק דפירוש המהרי"ט הנ"ל בירושלמי הוא נגד גירסתנו בירושלמי במעשרות ובחלה שם דפלוגתת ר"י ור"ל הוא בטבל דאורייתא ע"ש. והפ"מ פירש הירושלמי שם בע"א. ואין להאריך: ועתה נבא ליישב דברי הרמב"ן. מתחלה נבאר מ"ש הרמב"ן ראיה דר' יוחנן לית ליה הא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל מהא דאמר רבי יוחנן כל איסורין שבתורה בין במינו כו' בנותן טעם חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ הוא ולא הוציא מן הכלל כיוצא בו. ותניא נמי כר' יוחנן. עכ"ל הרמב"ן. והנה לפ"ד התוס' בע"ז (דע"ג ע"ב ד"ה טבל) שהקשו אהא דאמר התם הגמ' טעמא דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ולא קאמר טעמא משום דשיל"מ. ותי' התוס' משום דכשאין הבעלים בעיר לא הוי דשיל"מ אע"ג דיכול לילך למקום הבעלים מ"מ כיון שיש כאן טורח והוצאה הוי אין לו מתירין הלכך איצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו. עכ"ד התוס'. ולפ"ז אין מקום לראיית הרמב"ן הנ"ל. דלעולם ר' יוחנן נמי ס"ל דדשיל"מ לא בטיל. והא דאר"י חוץ מטבל היינו דטבל במשהו אף באין לו מתירין דהיינו כשאין הבעלים בעיר וכנ"ל. אך נראה דהרמב"ן לא ס"ל סברת התוס' הנ"ל כמ"ש לקמן. ולהרמב"ן י"ל דהא דקאמר שם הגמרא טעמא דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ולא משום דשיל"מ היינו משום דהתם קאי אליבא דר' יוחנן דל"ל הא דדשיל"מ לא בטיל. וכ"נ מדברי הרמב"ן בחידושיו לע"ז שם שמתרץ כן קושיית התוס' הנ"ל (וכ"כ הרא"ה בבד"ה ג"כ). ויש להוכיח כדברי הרמב"ן. דלתירוץ התוס' בע"ז שם מלבד שעדיין לא הונח לנו. דנהי דתרי הטעמים צריכי מ"מ מ"ט ושייכות שינוי הסוגיות. דבסוגיא דע"ז שם נקט הגמרא טעמא דטבל במשהו משום דכהיתרו כך איסורו ובסוגיא דנדרים (דף נ"ח) נקט טעמא דטבל במשהו משום דשיל"מ הנה קשה טובא לפמ"ש הפוסקים דבהוצאה מועטת קיי"ל דחשיב שפיר דשיל"מ (ועי' ש"ך ביו"ד סי' ק"ב סק"ח, ובתוס' ב"מ דנ"ג סע"א). והא קיי"ל בנדרים (דף ל"ו ע"ב) דיכול לתרום משלו על של חבירו בלא דעתו וזכות הוא לו וכ"פ בש"ע יו"ד סי' של"א ס"ל. וא"כ אף כשאין הבעלים בעיר הוי טבל דשיל"מ שיכול חבירו לתרום עליו משלו. ומדאורייתא סגי לתרומה בחטה אחת דהוי הוצאה מועטת. ואף דמדרבנן בעינן שיעור לתרומה ובזה אפשר שיהיה הוצאה מרובה. מ"מ בכה"ג י"ל דהוי דשיל"מ כיון שבידו להתירו מאיסור דאורייתא מיהת. וכמ"ש הרמב"ן שם גבי חב"פ דהוי דשיל"מ אע"ג דאחר הפסח נמי אסור מדרבנן משום קנסא. (מיהו שם כתב דלא קניס ר"ש להקל עליו וזה לא שייך הכא. מ"מ נראה דלרווחא דמילתא כ"כ שם). וכ"כ הש"ך ביו"ד (סי' ק"ב) גבי כלי איסור שנתערב דצריך להשהות כל הכלים עד אחר מעל"ע משום דהוי דשיל"מ. והיינו ג"כ משום דאחר מעל"ע שרי מדאורייתא ואסור רק מדרבנן ובכה"ג חשיב דשיל"מ. וא"כ כש"כ לענין טבל דבחטה אחת שמפריש נפקע איסורו לגמרי. רק דרמי עליו חיוב דרבנן להפריש כשיעור. דודאי הוי דשיל"מ ואף לפ"ד הר"ן בפכ"ש שם דס"ל גבי חב"פ דכיון דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא חומרא דרבנן שלא יתבטל עכשיו כיון שסופו להיות נותר ומש"ה אם עדיין אח"כ אסור מדרבנן ליתא להך חומרא כו' ע"ש. מ"מ הכא גבי טבל כיון דבחטה אחת נפקע כל האיסור מיניה לגמרי רק דרבנן חייבו ליתן לכתחלה כשיעור ולא לאסור בדיעבד י"ל דבכה"ג לכ"ע הוי דשיל"מ. ופשיטא דאין לדמות זה להא דאמרינן בב"מ (דנ"ג ע"ב) לענין מעשר שני שנכנס לירושלים ויצא דאע"ג דמחיצות לקלוט דרבנן ומדאורייתא מצי למיפרקיה מ"מ לא הוי דשיל"מ דהתם הא דמע"ש חשיב דשיל"מ הוא משום דמצוה לפדותו. וכדאמר כה"ג בנדרים (דנ"ט ע"א). משא"כ היכא דמדרבנן אסור לפדותו לא הוי דשיל"מ (ואין כאן מצוה) ולא דמי כלל להכא. וא"כ בטבל שאין הבעלים בעיר יש לדון דהוי דשיל"מ כנ"ל. (אלא שי"ל דהא דקיי"ל דיכול לתרום משלו על של חבירו בלא דעתו דזכות הוא לו. זהו דוקא כשתורם במדה בינונית א' מחמשים או אחד מששים עכ"פ אבל אם תורם משלו רק חטה אחת דסגי רק מדאורייתא י"ל דאין זה זכות לחבירו משום שהוא רוצה לתרום כשיעור ששיערו חכמים. ולא עדיף זה התורם משלו על של חבירו משליח שעשאו לתרום סתם דתנן במתני' בפ"ד דתרומות מ"ד ומייתי לה הגמרא בקידושין (דמ"א רע"ב) פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה. ומשמע דאם תרם פחות מאחד