תורת חסד צא

אחריהם וכנ"ל. לפ"ז מיושב ג"כ קושיית הפמ"ג לשיטת רש"י הנ"ל. דשפיר מקשה ר"פ אדר' אמי דמפרש טעמיה דר' יוחנן דמחייב היה ר"מ כו' משום דרוב מעשיהם מקולקלין. והא ר' יוחנן קאי לפרש טעמיה דר"מ לענין שחיטת או"ב דבזה הוי דשיל"מ ולא מהני רובא ומש"ה משני ר' יוחנן מחייב היה ר"מ כו' כנ"ל. (משא"כ בהא דפוטר ר"מ שחיטתן מכיסוי הא זהו פשוט מטעם דרוב מעשיהם מקולקלין). וכיון דר' אמי אדר' יוחנן קאי דהוא מיירי משחיטת או"ב דאינו נוהג אלא בבהמה. ממילא ש"מ מדר' אמי דאי לאו דרוב מעשיהם מקולקלים לא היה מחייב ר"מ על שחיטתן משום נבלה אפילו בבהמה. וממילא היה אוסר לשחוט אחריהם. ואהא פריך ר"פ מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי סמוך מיעוטא לחזקה דבבהמה יש חזקת אמ"ה וכדפירש"י. דל"ל דר' אמי אמר ה"ט דרוב מעשיהן מקולקלין רק משום כיסוי דפוטר ר"מ במתניתין ובחיה ועוף ליכא חזקת איסור כנ"ל. אבל לענין שחיטת או"ב דהוא בבהמה אפילו אי מיעוט מעשיהן מקולקלים היה מתיר ר"מ לשחוט אחריהם. דהא ר' אמי קאי אדר' יוחנן דמיירי בשחיטת או"ב כנ"ל ועלה אמר ר' אמי טעמיה ותלי חיובא דמחייב ר"מ משום נבלה הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין דוקא. ומוכח מדבריו דאפילו בבהמה לא מחייב ר"מ רק משום רוב כנ"ל. ושפיר מקשה ר"פ מאי איריא רוב כו'. וכ"מ בהדיא מהא דמשני הגמ' עלה אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר מבואר מזה דלענין שחיטת או"ב קאי דהיינו להתיר איסור. (וכמפורש בפירש"י שם ד"ה יאמרו כו'. דאשחיטת או"ב קאי). ולא לענין לפוטרו מחיוב כיסוי. דכל השקלא וטריא אדר' יוחנן דקאי בשחיטת או"ב וכנ"ל. הרי נתבאר דמסוגיא דחולין מוכח דר' יוחנן ס"ל דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא. וקשה לכאורה ע"ד הרמב"ן: ה ועוד צריך לבאר. דלכאורה קשה טובא ע"ד הרמב"ן (וכבר העירו בזה האחרונים) וצריך לברר הדברים בזה. מהא דאיתא בריש מסכת ביצה (דף ד' ע"א) ר"א אמר לעולם ספק יו"ט ספק חול הוי דשיל"מ וכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ומוכח שם דאליבא דר' יוחנן משני כן. וכמ"ש המפרשים שם בקושיית הגמרא התם דמתיב לר' יוסף ולר' יצחק מברייתא דוספיקה אסורה ואם נתערבו באלף כולן אסורות. ואמר התם הניחא למ"ד כל שדרכו למנות אלא למ"ד את שדרכו למנות מא"ל. וקשה דמאי פריך הגמרא אטו גברא אגברא קרמית דילמא מ"ד את שדרכו למנות ס"ל הכא כרבה דאמר טעמא דביצה משום הכנה. (או כר"נ דאמר משום מוקצה דלדידיה ג"כ לק"מ מהברייתא. כמ"ש בת"י שם). ותירצו דקושיית הגמרא שם היא לר' יוחנן דאיהו מ"ד דס"ל את שדרכו למנות ור' יוחנן גופיה ס"ל לעיל כר' יצחק דטעמא דביצה משום משקין שזבו. ומקשה הגמרא שפיר. וכיון דכל קושיית הגמרא הוא לר' יוחנן. ממילא מבואר דלשינויא דרב אשי ע"כ ר' יוחנן ס"ל ג"כ הא דדשיל"מ לא בטיל דאל"כ לא משני מידי. (וגם מדברי המקשן מוכח כן וא"ל). וקשה מכאן ע"ד הרמב"ן שפי' דר' יוחנן לית ליה כלל הא דדשיל"מ לא בטיל. אך י"ל לדברי הרמב"ן דהא הרמב"ן סבירא ליה דפלוגתא דתנאי היא בנדרים אי דבר שיש לו מתירין לא בעיל רק דמפרש דר' יוחנן ס"ל כרבנן דפליגי אר"ש בדין דשיל"מ כו'. וא"כ י"ל דרב אשי בביצה שם משני דלא תיקשי לר' יוחנן דההיא ברייתא דהתם י"ל דאתיא כמ"ד דשיל"מ לא בטיל והיינו כר"ש בנדרים. וכמו דר"פ משני התם האי תנא דליטרא קציעות הוא כו'. (ובזה היה י"ל קושיית התוס' ביבמות (דפ"ב ע"א) דא"ר אשי התם סיפא משום דהוי דשיל"מ כו'. והקשו התוס' מהא דעיגול בעיגולים וי"ל כו' ומיהו קשה למאי דס"ד השתא אמאי תרומה טהורה עולה בק"א עכ"ל. והיא תמיה רבה דמפורש בכמה משניות דתרומה עולה בק"א. ולהנ"ל י"ל דבס"ד דרב אשי הוה מוקי להו כרבנן דר"ש בנדרים הנ"ל דל"ל דשיל"מ כו'. אך ז"א. דבברייתא דנדרים (דנ"ח ע"א) אמר ר"ש גופיה דתרומה לא הוי דשיל"מ ע"ש. מ"מ ניחא קצת בזה דלא תיקשי מכמה משניות לס"ד דר"א). ואין להקשות דאי לשינויא דרב אשי בביצה שם אליבא דר' יוחנן צ"ל דההיא ברייתא אתיא כר"ש וכנ"ל. א"כ בפשיטות ה"מ לשנויי דההיא ברייתא מיירי בין בספק יו"ט ספק חול ובין בספק טריפה כו'. והא דלא בטיל באלף היינו משום דהברייתא אתיא כר"ש דרפ"ג דמכות דס"ל חטה אחת כברייתה, והיינו דס"ל דכל בריה חשיבא אף דלאו בריית נשמה וממילא לדידיה לא בטילה ג"כ. (דהא דמדרבנן בריה לא בטילה אפי' באלף היינו משום דמדאורייתא חשיבא בריה ללקות עליה בכ"ש כמ"ש הפוסקים). ואף לר' ירמיה אמר ר"ל במכות (די"ז ע"א) דס"ל דפליג ר"ש אף בקמח. ומפרש הא דאמר ר"ש במתני' שם אף חטה אחת כברייתה לדבריהם דרבנן קאמר אודו לי מיהת דחטה אחת כברייתה מ"מ ממילא מוכח דר"ש ס"ל ג"כ דא"צ בריית נשמה לענין חשיבות. (אף שי"ל בהיפך. דר"ש לא ס"ל כלל דין בריה דלא בטילה באלף. דהא כל חשיבות הבריה הוא לדידן שלוקין עליה בכ"ש. משא"כ לר"ש דס"ל כ"ש למלקות אף בקמח. וא"כ לא שנא בין בריה לשאר מילי. אבל אין זה במשמע לומר שיהיה בזה פלוגתא דתנאי אי בריה לא בטילה כו'). אך ז"א. דבכ"ד מוכח דלא פליג ר"ש בהא דחטה בחיטים בטיל ואין לה דין בריה בזה. וצ"ל דאע"ג דלענין ללקות עליו בכ"ש ס"ל דהוי בריה וא"צ בריית נשמה. מ"מ לענין חומרא דרבנן שהחמירו דבריה לא תבטיל אפי' באלף מודה ר"ש דלא החמירו אלא בבריית נשמה. א"נ י"ל ולחלק כמ"ש הראשונים דלא החמירו רק היכא שנתפרש בתורה שם העצם הפרטי כמו לא תאכל גיד וכדומה משא"כ כשנזכר בתורה רק שם האיסור כו'. וא"כ ל"ל כלל בברייתא דביצה שם לשנויי כר"ש דמכות הנ"ל. (ובלאה"נ י"ל דרב אשי בעי לשנויי משום דשיל"מ דשייך לאיסור יו"ט דמיירי ביה הברייתא. משא"כ אם נימא משום בריה וכר"ש דמכות הנ"ל. א"כ, מאי שיאטיה הכא לאשמועינן ד"ז. ואף דמעיקרא אמר הגמרא הניחא למ"ד כל שדרכו למנות כו' אף דלדידיה ג"כ לא שייך לאשמועינן זה הכא. מ"מ ר"א בעי לשנויי עדיפא מינה). אך מ"מ איכא למישמע מגמרא דביצה הנ"ל דלא כהרמב"ן. דלפ"ד הרמב"ן הנ"ל נצטרך לפרש בשינויא דר"א בביצה שם דמשני סתמא משום דהוי דשיל"מ כו' דכוונתו דהברייתא אתיא כר"ש דנדרים וכנ"ל. וזה דוחק ואינו במשמע דבריו כן. וגם דלפ"ז ההכרח לומר דההיא ברייתא אתיא כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא. דע"כ לא אתיא הברייתא כר"ש בדין מוקצה דקתני התם בברייתא דביצה שנולדה ביו"ט אסורה בטלטול כו'. וכבר כתבו המפרשים דלר"ש דל"ל מוקצה אין לאסור הטלטול משום גזירה דפירות הנושרין או משום משקין שזבו. וכדמשמע כן בתוס' בשבת (דמ"ה ע"ב ד"ה דאית). וא"כ הא דקתני בהך ברייתא דאסורה בטלטול ואם נתערבה באלף כולן אסורות הוי חדא כר"ש וחדא כרבנן. וכל כה"ג לא הוה שתיק הגמ' מלפרושי. ומדמשני ר"א בסתמא משום דשיל"מ אין לפרש דבריו באופן הנ"ל. אלא ש"מ מהכא דליכא פלוגתא בדין דשיל"מ וקשה ע"ד הרמב"ן: ו ועוד קשה ע"ד הרמב"ן הנ"ל. מהא דאיתא בירושלמי דביצה (פ"ה הלכה ו') באר שבין שני תחומין ר' יוחנן אמר עושין לה מחיצות של ברזל כו'. ולר' יודן החמירו בדבריהם יותר מבד"ת א"ר חנינא ולא מין במינו הוא אלא החמירו בדבריהן כד"ת. ומפרשי הירושלמי הק"ע ופ"מ