תורת חסד צ

ביו"ד סימן ס"ב). רק דמ"מ באבר דאית ביה בשר אסור ח"ש מן התורה משום במ"ה ולא משום אמ"ה. משא"כ ברכובה הנמכרת עם הראש דלר"ע ולריה"ג הוי אמ"ה. וא"כ באין בה כזית שריא לישראל מה"ת כיון דלית בה בשר כלל. ותיקשי מי איכא מידי כו'. וצ"ל כהתוספות דלישראל אסור משום אינה זבוחה. ומה"ט יש איסור בכ"ש דלענין זה ח"ש אסור מה"ת. ולא משום אמ"ה כנ"ל. מיהו התוספות לא ס"ל כהרמב"ם בזה אלא דגם בב"נ אינו חייב רק במשהו בשר גידין ועצמות כמבואר מלשון התוספות בחולין דף ל"ג שם). אך בעיקרא דמילתא יש להסתפק בהך פלוגתא דפליגי תנאי התם בחולין (דקכ"ח הנ"ל) ברכובה הנמכרת עם הראש אי הוי אמ"ה לענין טומאה אי נימא דה"נ פליגי הני תנאי לענין איסור אמ"ה ג"כ או לא. דלכאורה י"ל כיון דטעמא דפלוגתייהו הוא מדרשא דקראי דריה"ג דריש מה מיתה שאינה עושה חליפין כו' חשיב אמ"ה כל שאינו עושה חליפין ואע"פ שאין בו עצם וה"נ הך רכובה אע"פ שאין בה בשר. ורבי דריש בהמה מה בהמה בשר גידין ועצמות כו' כדאיתא התם. אבל לענין איסור אמ"ה דילפינן מקרא דלא תאכל הנפש כו'. ופירש"י בחולין (דף ק"ב ע"א ד"ה לא תאכל) דאמ"ה מיקרי נפש שאם יחתכנו אין עושה חליפין כו', וא"כ י"ל דהכא לענין איסור לכ"ע באין עושה חליפין תליא מילתא (וכמו לריה"ג לענין טומאה). וכן מצאתי בשו"ת פני אריה סי' ע"ד שכ"כ דלענין איסור אכילת אמ"ה לכ"ע חשיב הך רכובה אמ"ה כיון שאין עושה חליפין. ונסתייע מהרמב"ם דלענין טומאה פסק דאבר שאין בו עצם אינו מטמא ולענין איסור אכילה פסק דאבר שאין בו עצם הוי אמ"ה כו'. אך י"ל לאידך גיסא (הפך מד' הפני אריה הנ"ל). דלענין איסור אמ"ה אף ריה"ג נמי מודה דהך רכובה לא הוי אמ"ה. והיינו משום דהא קיי"ל כר' יוחנן דקרא דל"ת הנפש עם הבשר זה אמ"ה. (ואיסור במ"ה נפ"ל מקרא דובשר בשדה כו'). ואם כן הא מפורש בהך קרא דבעינן בשר באמ"ה (מיהו לר"ל דדריש ל"ת הנפש זה אמ"ה עם הבשר זה במ"ה. לדידיה ליכא גילוי מקרא דבעינן בשר באמ"ה. ושפיר י"ל דלכ"ע הוי הך רכובה אמ"ה לדידיה). והרמב"ם הזכיר רק דאבר שאין בו עצם הוי אמ"ה ולא הזכיר אבר שאין בו בשר משום דבזה באמת אינו חשוב אמ"ה. אלא דלפ"ז צ"ל בקושיית הרב בעל שאגת אריה ע"ד הרמב"ם במ"ש הרמב"ם דב"נ חייב על אמ"ה ועל במ"ה. דמה נ"מ במה שהוא חייב על אמ"ה כיון דאמ"ה יש בו בשר וגידין ועצמות ותיפוק ליה משום במ"ה דב"נ חייב עליו בכ"ש לפ"ד הרמב"ם. מיהו י"ל דבאיסור אמ"ה לב"נ שם ליכא גילוי מקרא דבעינן בשר באמ"ה. וי"ל דרכובה הנמכרת עם הראש הוי אמ"ה לב"נ ולא לישראל. ואין להקשות מי איכא מידי כו'. דהא לישראל בלא"ה אסור משום אינה זבוחה וכנ"ל. אלא שזה תליא בפלוגתא. דלר' יוחנן בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) דיליף איסור אמ"ה לב"נ מקרא דאכל תאכל ולא אמ"ה. י"ל דלדידיה חשיב אמ"ה לב"נ אע"ג דליכא בשר. אבל למ"ד (שם דנ"ז ע"א). דיליף מאך בשר בנפשו כו' א"כ ה"נ מוכח דבעינן שיהא בו בשר באמ"ה לב"נ. (ואידך ס"ל שם דלמישרי שרצים הוא דאתא). אך בלא"ה לק"מ קושיית השאגת אריה הנ"ל ע"ד הרמב"ם רק אם נימא כדברי הפמ"ג דס"ל דלב"נ לא שייך ביטול ברוב כלל. משא"כ לפמ"ש במ"א דבב"נ ג"כ אמרינן דבטיל ברוב אמ"ה בשאר בשר. אם כן א"ש דברי הרמב"ם דנ"מ במה שב"נ מוזהר על אמ"ה ואף הגידין ועצמות שבו הוי איסור לדידיה. דאי משום איסור במ"ה לחוד היה בטל ברוב בגידין ועצמות (כשאוכלו כאחת). ובפשיטות יותר יש לומר אם עירבו בשאר בשר ואכלו דצריך רוב נגד כל האבר ולא סגי ברוב נגד הבשר לחוד. ועוי"ל בכמה אופנים על קושיית הש"א הנ"ל. אמנם כעין קושייתו זאת טפי יש להקשות בגמרא אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות (במכות דף י"ז ע"א ובכ"ד). דלדידיה קשה הא דכתב קרא לדידן לאו לאמ"ה ולאו לבמ"ה. למה לי קרא לאמ"ה הא באמ"ה יש כ"ש בשר ולוקין עליו משום בשר מן החי. וקושיא זו מבואר בפירש"י בחולין (דף ק"ב סע"א ד"ה אמ"ה). רק דהתם קאי לרב דמ"מ גידין ועצמות משלימין לכזית וא"ש. אבל לר"ש דכ"ש למלקות קשה כנ"ל. אמנם לשיטת רבינו יקיר בתוספות ע"ז (דף ס"ח ע"א) דלא אר"ש כ"ש למלקות אלא בעינו אבל ע"י תערובת מודה ר"ש דבעינן כזית ע"ש. וא"כ א"ש הכא דאיצטריך קרא לאיסור אמ"ה ולא סגי באיסור במ"ה לחוד דנ"מ באוכלו על ידי תערובת דצריך כזית מכל מקום אם יש כזית בצירוף גידין ועצמות ג"כ לוקה, מיהו בלאה"נ לק"מ אליבא דר"ש דהא לר' יוחנן אם אכל אבמ"ה ובמ"ה לוקה שתים כדאיתא בחולין (דף ק"ב סע"ב). ולר"ש נמי אע"ג דר"ש לית ליה איסור כולל ולא איסור מוסיף מ"מ ס"ל איסור ב"א. וכמ"ש התוספות בשבועות (דף כ"ד ע"א) ובכ"ד. ואם כן נ"מ באיסור אמ"ה ללקות שתים כו'. העולה מדברינו די"ל דלענין איסור אמ"ה אף ריה"ג מודה דרכובה הנמכרת עם הראש לא הוי אמ"ה. ולפ"ז מוכח מדברי התוספות בחולין (דף ל"ג) הנ"ל. במ"ש דלר"מ אמ"ה דעוף אסור לישראל משום דבעי שחיטה. ולא משום בשר מ"ה. היינו משום דלר"מ בחיה ועוף אינו נוהג לא אמ"ה ולא במ"ה וכנ"ל. וכמו לרבנן בטמאים דליכא נמי משום במ"ה כמ"ש לעיל מגמרא דמעילה: ומעתה צ"ל בגמרא דחולין (דף פ"ו ע"א הנ"ל) דהדק"ל לשיטת רש"י דמאי פריך ר"פ דהא לענין כיסוי הדם דאינו נוהג רק בחיה ועוף ליכא שום חזקת איסור לר"מ וכנ"ל. ובודאי ליכא למימר דפליגי בזה רש"י ותוס' אי במ"ה נוהג בחיה ועוף לר' יוחנן אליבא דר"מ. ובלאה"נ קשה דאף לפמ"ש מתחילה דלר' יוחנן אליבא דר"מ יש איסור במ"ה בחיה ועוף. מכל מקום הא פירש"י שם בהדיא בקושיית ר"פ סמוך מיעוטא לחזקה דהיינו חזקת איסור אמ"ה. ואין זה דרכו של רש"י לכתוב שלא בדיוק ולומר שכוונתו רק לאיסור במ"ה ולא אמ"ה כדנקט רש"י בלישניה. (אף דאילו נימא כן בדברי רש"י דמה דנקט איסור אמ"ה הוא לאו דוקא וכוונתו לאיסור במ"ה. בזה היה מיושב קושיית התוספות בביצה (דף כ"ה סע"א) שהקשו לפירש"י דאם כן למ"ד בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת אמאי בהמה בחייה עומדת בחזקת איסור, ואם נימא דכוונת רש"י לאיסור במ"ה. י"ל דרש"י בזה לשיטתו דס"ל בחולין (דף ק"ב ע"ב) דאף למ"ד דבהמה בחייה לאו לאיברים עומדת מכל מקום לחתיכת בשר עומדת. והתוס' שם ס"ל בהיפך ע"ש. ועיין בפירש"י בפ"ק דחולין (דף ט' ע"א) שמתחלה כתב רש"י שם (בד"ה בהמה בחייה) משום אמ"ה. ואחר כך כתב רש"י (בד"ה מ"ס) חזקת שאינה שחוטה. ואח"כ כתב רש"י בד"ה לא אמרינן איסור במ"ה ע"ש. ובמ"א יבואר זה אי"ה). אך לפי דברינו לעיל (אות א') שפירשנו בדברי ר' יוחנן דאמר טעמא דר"מ במתני' משום דמחייב על שחיטתן משום נבלה. ולא אמר עיקר טעמא דר"מ משום דרוב מעשיהן מקולקלין מש"ה מתיר לשחוט אחריהם. ומה לו לתלות ההיתר בהא דמחייב על שחיטתן כו' דהוי ג"כ מהאי טעמא גופיה דרוב מעשיהן מקולקלים כו'. וביארנו דאם היינו דנים רק לענין שחיטת או"ב לא מהני רובא כלל כיון דהוי דשיל"מ כנ"ל. רק מאחר שהחלטנו דשחיטתם נבלה ומחוייבים מלקות ע"פ הרוב והוי שחיטה שאינה ראויה ממילא נמשך מזה ההיתר לשחוט