תורת חסד פט

שם דף כ"ח ע"א הוא דאמר כי האי תנא כו'. ממילא ר"מ דס"ל מליקה מטהרת (כמ"ש התוספות שם ד"ה תיהני) ס"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת). ונראה בדברי התוס' דס"ל דאין לחלק בין איסור אמ"ה לאיסור בשר מ"ה. דאף לר' יוחנן דאיסור בשר מ"ה נפ"ל מקרא דובשר בשדה כו'. מ"מ כל שמיעטו הכתוב מאיסור אמ"ה נתמעט מאיסור בשר מ"ה גם כן. דאמ"ה ובמ"ה מילף ילפינן להו מהדדי (ובלאו אחד נאמרו לב"נ אמ"ה ובמ"ה לכ"ע. כמ"ש הלח"מ פ"ט מהלכות מלכים הי"א. וכ"כ בחידושי הרשב"א בחולין ויש להביא ראיה לדברינו אלה. מהא דבפג"ה שם בברייתא דחכ"א דאמ"ה אינו נוהג אלא בטהורין. וקיי"ל כוותייהו. וטעמא דחכמים הוא מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה כל שבשרו מותר אתה מצווה על איבריו כו' ואם כן לר' יוחנן דאיסור במ"ה נפ"ל מקרא דובשר בשדה כו' ובההוא קרא ליכא מיעוטא לטמאין א"כ נימא דאיסור במ"ה נוהג אף בטמאין. ולא משמע כן בסוגיא שם. וההפך מבואר בהדיא מגמרא מפורשת במסכת מעילה (דף ט"ז ע"א) מיתיבי מיתת פרה וחיי גמל אין מצטרפין כו' אימא הא חיי שניהם מצטרפין ומני ר"י היא דאמר אמ"ה נוהג אף בטמאין. מבואר להדיא דלחכמים דאמ"ה אינו נוהג בטמאין ה"ה לבמ"ה שג"כ אינו נוהג בטמאין. דאל"כ אמאי לא אתיא הך ברייתא אף כחכמים דר"י. וכמ"ש שם התוספות בהדיא ע"ש. וכ"מ ברמב"ם שפוסק כר' יוחנן דאיסור במ"ה הוא מקרא דובשר בשדה טרפה (וכמ"ש בפ"ד מהלכות מ"א ה"י ושם פ"ה ה"ב) ומ"מ אינו נוהג אלא בטהורים יעו"ש. ומוכח דאין לחלק בין אמ"ה לבמ"ה כנ"ל. וה"נ לר"מ דס"ל דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף הה"נ לבמ"ה דאינו נוהג בחיה ועוף אף לר' יוחנן וכנ"ל. (ואין לומר דלר"מ שפיר נוהג במ"ה בחיה ועוף לר' יוחנן דנפ"ל במ"ה מובשר בשדה טריפה דומיא דאיסור טריפה דנוהג בחיה ועוף. משא"כ לרבנן ל"ל הכי לענין שיהא במ"ה נוהג בטמאין. דיש לומר דומיא דטריפה שאינו נוהג בטמאין מטעם דאין איסור חל על איסור וכמו דאין איסור נבלה חל על איסור טמאין (בחולין דף ק' ע"ב ובזבחים דף ע'). זה אינו. דהא איסור טריפה בעצמותו נוהג בטמאין גם כן. רק דלענין מלקות אין אחע"א. אבל מ"מ יש איסור נוסף על איסור הראשון. וכדאמר ביבמות (דף ל"ג ע"ב) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים) ומעתה שפיר הוצרכו התוספות בחולין (דף ל"ג) הנ"ל לומר דלר"מ בחיה ועוף אסור לישראל רק משום דבעי זביחה כו' ולא משום איסור במ"ה. ואין להקשות דלפ"ז אם כן לפ"ד הריצב"א בתוספות שבועות (דף כ"ד ע"א) דס"ל דוזבחת לא אתא לאסור אינה זבוחה רק להתיר דבשחיטה שרי. א"כ לדבריו תיקשי קושיית התוספות בחולין באמ"ה דחיה ועוף לר"מ דשרי לישראל ואסור לב"נ ומי איכא מידי כו'. ז"א דלק"מ. דבהדיא כתב שם הריצב"א דוזבחת לא אתא לאסור דבלא"ה אסורה וקיימא מחיים באיסור אמ"ה כו'. ומזה מבואר דמיירי בהך דאמ"ה אסור בו. משא"כ לר"מ בחיה ועוף דאמ"ה דידהו שרי ומ"מ טעונים שחיטה לדידיה, (וכדהוכחנו לעיל דר"מ ס"ל ג"כ יש שחיטה לעוף מן התורה). אם כן ע"כ דבלא שחיטה אסרה התורה (דילפינן מהיקשא או מהלמ"מ כדאיתא ר"פ השוחט). ובזה גם הריצב"א מודה דבחיה ועוף לר"מ אסורים בלא שחיטה עכ"פ. ומעתה כיון שביארנו דלר' יוחנן אליבא דר"מ ג"כ אין איסור במ"ה בחיה ועוף וכמו אמ"ה כנ"ל אם כן הדק"ל לשיטת רש"י דחזקת איסור דבהמה הוא איסור אמ"ה א"כ מאי פריך ר"פ שם (דפ"ו ע"א הנ"ל) דנימא סמוך מיעוטא לחזקה הא לענין כיסוי הדם דאינו נוהג רק בחיה ועוף ליכא חזקת איסור כלל לר"מ. (דמסתמא ל"פ בזה רש"י ותוספות אי במ"ה נוהג בחיה ועוף לר' יוחנן אליבא דר"מ). ול"ל דרש"י ס"ל כדברי הריצב"א הנ"ל ומש"ה פירש דחזקת איסור דבהמה הוא איסור אמ"ה. ומשא"כ בחיה ועוף לר"מ י"ל דהוי בחזקת איסור אינה זבוחה וכנ"ל. ז"א. דהא התם בקושיית ר"פ דנימא סמוך מיעוטא לחזקה פירש"י שם בהדיא חזקת איסור אמ"ה. וקשה כנ"ל. ולכאורה היה אפשר להקשות עוד יותר לשיטת רש"י דתיקשי גם כן אר' יוחנן גופיה דמ"מ מ"ט דר"מ במתניתין דפוטר שחיטת חש"ו מכיסוי הא אע"ג דרוב מעשיהן מקולקלים מ"מ למה לא חייש ר"מ למיעוטא דמתוקנים. וכקושיית התוספות. דתירוץ התוס' ע"ז משום דאיכא חזקה בהדי רובא. (וכ"מ ברש"י גופיה שם דפ"ו ע"ב וכמ"ש לעיל), הא זהו ליתא לשיטת רש"י דאין כאן חזקה כלל וכנ"ל. וא"כ קשיא. אמנם לפמ"ש בתשובה במ"א והבאתי הרבה ראיות והוכחות דר"מ לא חייש למיעוטא אלא באיסור לאו אבל באיסור עשה או בחיוב עשה לא חייש ר"מ למיעוטא כלל. וביארתי שם באורך בזה. א"כ ניחא בפשיטות הא דר"מ פוטר שחיטת חש"ו מכיסוי הדם דהוי מ"ע דבזה לא חייש ר"מ למיעוטא. וכן מבואר מלשון התוספות כאן שהקשו רק אהא דר"מ מתיר לשחוט אחריהן ולא חייש למיעוטא. וע"ז תירצו התוספות משום רובא וחזקה כו'. וכן מבואר גם כן בלשון רש"י הנ"ל (דף פ"ו רע"ב ד"ה יאמרו). אבל בהא דפוטר ר"מ שחיטת חש"ו מכיסוי הדם לא קשיא להו כלל. וכדברינו הנ"ל. אבל מכל מקום קשה בהא דפריך ר"פ מאי איריא רוב כו' סמוך מיעוטא לחזקה. והא ליכא כאן חזקה וכנ"ל. אמנם לפי דברינו דלעיל (אות א') ניחא הכל. וכמ"ש לפנינו אי"ה: ד ואף שלכאורה היה י"ל באופן אחר בדברי התוספות דחולין הנ"ל. במ"ש התוס' דלר"מ בחיה ועוף אסור לישראל משום דבעי זביחה. ולא כתבו התוס' משום איסור במ"ה כנ"ל. אף דנימא דלר"מ יש איסור במ"ה בחיה ועוף וכנ"ל. די"ל בדברי התוספות דלא מצי לשנויי בזה משום איסור במ"ה. דאם כן עדיין תיקשי לר"ע ולריה"ג בחולין (דף קכ"ח ע"ב) דאמרינן שם מאי איכא בין רבי לר"ע א"ב ארכובה. ופירש"י דרכובה הנמכרת עם הראש אין בה בשר כלל אלא גידין ועצמות לר"ע אבר הוא וכש"כ לריה"ג ולרבי לאו אמ"ה הוא דאין בו בשר עכ"ל. והשתא תיקשי בהך רכובה הנמכרת עם הראש דאין בה בשר כלל ואם כן לישראל שריא הך רכובה של חיה כיון דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף לר"מ ולנכרים אסורה הך רכובה משום אמ"ה לר"מ ותיקשי מי איכא מידי כו'. אם לא נימא דר"מ פליג אר"ע וריה"ג התם וס"ל כרבי דהך רכובה לא הוי אמ"ה כו'. וזה דוחק לחדש בזה פלוגתא מה שלא שמענו כלל לר"מ דפליג בדין רכובה אי הוי אמ"ה. ומש"ה עדיפא משנו התוס' בחולין שם דלישראל אסור משום דבעי זביחה. (ולדברי הרמב"ם מוכח לומר כדברי התוספות אפילו אם נימא דר"מ ס"ל כרבי דהך רכובה לא הוי אמ"ה. דמ"מ תיקשי לר"ע ולריה"ג אפילו אי ס"ל כרבנן דר"מ דאמ"ה נוהג בחיה ועוף. אכתי קשיא מי איכא מידי כו'. לענין הרכובה אם אין בה כזית בכולה דלדברי הרמב"ם (בפ"ט מהלכות מלכים) דב"נ חייב על אמ"ה בכ"ש שלא ניתנו שיעורין אלא לישראל. וא"כ באין בה כזית אסורה לנכרים ושריא לישראל. ול"ל דלישראל נמי אסורה מטעם חצי שיעור דאסור מן התורה. דהא טעמא דאיסור ח"ש הוא משום דחזי לאיצטרופי. וגבי אמ"ה לא שייך האי טעמא דהא לא חזי לאיצטרופי כיון דקיי"ל בחולין (דף ק"ג ע"ב) דחלקו בחוץ פטור ע"ש. ומש"ה גבי אמ"ה ח"ש מותר מן התורה (וכ"כ הפמ"ג