תורת חסד פח

תרי רובי שרינן ע"ש. והיינו דלמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אף בדשיל"מ. ובזה ניחא בגמרא דביצה שם (ד"ז ע"ב) דפריך כי בדק נמי אימא יצאה רובא וחזרה הואי וכדר"י ומשני דר' יוחנן לא שכיח. והיינו כמ"ש הר"ן שם דזהו הוי מיעוטא דמיעוטא. ומש"ה ניחא הא דלא חיישינן ליה אע"ג דהוי דשיל"מ וכנ"ל. (ומיהו הר"ן שם לא נחית לסברא זו). ומעתה י"ל דכמו דאמרינן ביבמות (דף קי"ט ע"ב) לר"מ דחייש למיעוטא דבדאיכא חזקה בהדי רובא ה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ליה וה"נ י"ל לדידן לענין דשיל"מ דאע"ג דלא אזלינן בתר רובא דעלמא מ"מ בדאיכא חזקה בהדי רובא סמכינן שפיר בדבר שיל"מ דה"ל המיעוט מיעוטא דמיעוטא. וכמו דשרינן בתרי רובי להיש"ש הנ"ל בדשיל"מ ה"נ בדאיכא רובא וחזקה. ואם כן לק"מ קושיית המל"מ הנ"ל. דבמעות שהן ספק חולין ספק מע"ש סמכינן ארובא משום דאוקי המעות בחזקת חולין שהיה להם מקודם וה"ל חזקה בהדי רובא וכנ"ל. (וסברא זו כתב בנו"ב מה"ת (חיו"ד סימן ר') ביישוב דברי הרמב"ם שם משום דהמעות יש להם חזקת חולין ע"ש). ומעתה ניחא גם כן בגמרא דחולין הנ"ל בשחיטת חש"ו דמתיר ר"מ לשחוט אחריהם כיון דרוב מעשיהם מקולקלין ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ומסייע החזקה לרובא. ובלא"ה צ"ל כן שם לר"מ בהא דלא חייש התם למיעוטא דמתוקנים שזהו משום דחזקת איסור דבהמה מסייע לרובא. וכמ"ש שם התוס' (סד"ה מ"ט דר"מ) וכ"כ בפירש"י בסוף הסוגיא שם (ע"ב ד"ה יאמרו). וע"ש במהרש"א. וממילא מה"ט שרי אע"ג דה"ל דשיל"מ וכנ"ל. רק דלפ"ז תיקשי בחולין שם בהא דא"ל ר"פ לר"ה בריה דר"י מאי איריא רוב אפילו מיעוט נמי סמוך מיעוטא לחזקה כו'. והשתא הא אחזקה לחוד לא סמכינן בדשיל"מ וכש"כ כשהרוב מנגד להחזקה ומאי פריך ר"פ. וצ"ל דעדיפא מינה משני ליה התם. ודוחק קצת. אך לדברינו הנ"ל דדייקינן מדר' יוחנן דהיתר שחיטת או"ב נמשך ממילא כיון דמיחייב על שחיטתן משום נבילה וכנ"ל. א"ש ברווחא. ומיהו אף לפי דברינו אלה אין להוכיח מכאן איפכא דבדשיל"מ לא סמכינן ארובא אפילו בדאיכא חזקה בהדיה. מדאיצטריך ר' יוחנן למימר מחייב היה ר"מ כו' ולא משני בפשיטות דמתיר לשחוט אחריהם משום דאיכא רוב וחזקה כנ"ל. דזה אינו דר' יוחנן קושטא אשמעינן דברובא לחוד שרינן בדשיל"מ בכה"ג שצריכין לדון על הספק הראשון וכנ"ל. ואולם בעיקר הדבר במ"ש דרובא וחזקה בהדדי סמכינן עלייהו בדשיל"מ ובזה מיושבין קושיות המל"מ ממעות מע"ש וכנ"ל. מכל מקום עדיין קשה מגמרא דספ"ק דחולין (דף כ"ו ע"א) דפריך הגמרא אלא מתניתין דקתני החמיץ אין כו' דילמא אי שבקיה הוה מחמיץ. ופירש"י דאמאי קתני אינו נקח בכסף מעשר והדמים קדושים ביד המוכר, ניזיל בתר רובא דמחמיצין כו'. (מיהו התוס' שם מפרשים קושיית הגמרא רק מהא דפוסל את המקוה. ולדבריהם א"ש). ולשיטת הפוסקים דס"ל דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא. קשה מגמרא דהכא לפי פירש"י הנ"ל דמוכח דהולכין אחר הרוב במעות מע"ש. והכא ל"ל דחזקת חולין מסייע להרוב. דזהו שייך רק בספק אם המעות נתקדשו כלל בקדושת מעשר שני ושמא הם חולין מתחלתם בזה י"ל אוקמינהו בחזקת חולין. אבל הכא בגמרא דחולין הנ"ל דהמעות הם ודאי מע"ש והספק אם נתחללו כדינן דשמא התמד לאו פרי הוא א"כ י"ל דאדרבה הוי בחזקת קודש. מיהו י"ל דמפירש"י דהכא מוכח דס"ל דמעות מע"ש לא הוי דשיל"מ כלל. (וכמ"ש הצל"ח בפסחים דף ז' ע"א ע"ש. שכ"כ מסברא. והוא לא ראה דברי המל"מ פ"ז מהל' מעילה הנ"ל). ולפ"ז אזדא להו ראיותינו לדין הנ"ל דסומכין על רובא בצירוף חזקה בדשיל"מ וכנ"ל. ואכמ"ל: ג והנה לפי דברינו הנ"ל יתיישב שיטת רש"י בחולין (דף ט' ע"א) ובביצה (דף כ"ה ע"א) דאר"ה בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. ופירש"י דהיינו חזקת איסור אמ"ה (ומחזיקין מאיסור לאיסור כמ"ש הרשב"א והתוספות חלקו עליו ופירשו דהחזקה היא חזקת איסור שאינה זבוחה. (ובתוספות שבועות דכ"ד ע"א הביאו דברי הריצב"א דס"ל דוזבחת הוא רק תיקון הלאו ולא איסור בפ"ע כלל. ולפ"ז צ"ל כפירש"י הנ"ל). והפמ"ג בפתיחתו לה"ש הקשה קושיא אלימתא ע"ד רש"י מהך גמרא דחולין (דף פ"ו ע"א) דא"ל ר"פ לר"ה בריה דר"י מאי איריא רוב כו' דהא ר"מ חייש למיעוטא סמוך מיעוטא לחזקה כו'. והא ר"מ גופיה ס"ל לקמן בפג"ה דק"ב ע"א דאמ"ה אינו נוהג כלל בחיה ועוף. וא"כ לענין כיסוי הדם שאינו נוהג רק בחיה ועוף. אין כאן חזקת איסור אמ"ה כלל לר"מ. ומאי פריך ר"פ. הא ע"כ טעמיה דר"מ דפוטר שחיטתן מכיסוי משום דרוב מעשיהן מקולקלים דהרי אין כאן חזקה כלל לשיטת רש"י. ולכאורה היה י"ל ביישוב קושייתו. דבפג"ה שם אמרינן טעמיה דר"מ דאמ"ה אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד דא"ק וזבחת מבקרך ומצאנך. והיינו דסמיך ליה קרא דלא תאכל הנפש עם הבשר שזהו איסור אמ"ה וכדפירש"י. ולפ"ז י"ל דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל שם (דף ק"ב סע"ב) דר"ל ס"ל דמהך קרא גופיה נפ"ל נמי איסור בשר מן החי גם כן וממילא לר"מ מה"ט נימא ג"כ דאיסור בשר מן החי נמי ליכא בחיה ועוף. אבל לר' יוחנן שם דס"ל דאיסור בשר מ"ה נפ"ל מקרא אחרינא ובשר בשדה טריפה כו' דלא סמיך כלל לקרא דוזבחת א"כ ודאי מודה ר"מ דאיסור בשר מ"ה נוהג בחיה ועוף דבקרא זה לא מצינו חילוק בין בהמה לחיה ועוף כלל. וכמו דאיסור טריפה דבהך קרא נוהג בחיה ועוף. וא"כ א"ש הסוגיא דחולין (דף פ"ו ע"א) דהתם קאי לר' יוחנן ולדידיה אף בחיה ועוף יש כאן חזקת איסור במ"ה דמודה ר"מ לשיטת ר' יוחנן וכנ"ל. (ושוב ראיתי שכבר קדמני בזה בתשובת ח"ס ליו"ד הנדפסים מחדש בסי' ע'). ועוד יש לחזק ולהמתיק הדברים יותר. דר"פ בחולין שם שפיר פריך וקושייתו מוכרחת בדרך ממ"נ. דהא לר"י דאמר טעמיה דר"מ משום דרוב מעשיהם מקולקלין מ"מ ע"כ צ"ל בטעמא דלא חייש ר"מ למיעוטא דמתוקנים דהיינו משום דחזקת איסור מסייע להרוב וכמ"ש התוספות. ואם כן ע"כ דגם בחיה ועוף יש חזקת איסור. והיינו חזקת איסור במ"ה לר' יוחנן וכנ"ל. ואם כן לעולם נימא דמיעוט מעשיהן מקולקלים וסמוך מיעוטא לחזקה כו'. (דר"פ בקושייתו סבר דלר"מ חזקה עדיפא מרובא ובאמת משני ליה אם אמרו כו' יאמרו ספק איסור להתיר. והיינו דלר"מ חשיב ספק השקול היכא דהוי החזקה נגד הרוב). אך מ"מ יש לפקפק ולסתור תירוץ זה. דבעיקר הנחתנו זו דלר' יוחנן מודה ר"מ דאיסור בשר מ"ה נוהג בחיה ועוף לא משמע כן מדברי התוס' דחולין (דף ל"ג ע"א ד"ה אחד) שהקשו שם לר"מ דאמ"ה אינו נוהג בחיה ועוף לישראל אם כן תיקשי מי איכא מידי דלישראל שרי ולנכרים אסור ותירצו דמ"מ אסור לישראל משום דבעיא שחיטה ואע"ג דלנכרים אסור במשהו בשר גידין ועצמות ולישראל בעינן כזית הא א"ר יוחנן ח"ש אסור מה"ת ולר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת ס"ל כמ"ד דל"ל מי איכא מידי כו', עכ"ד התוס'. ואם איתא לדברינו הנ"ל עדיפא מינה הל"ל דלר' יוחנן יש איסור במ"ה בחיה ועוף לר"מ וכנ"ל. ולר"ל הא בלא"ה ע"כ לית ליה סברת מי איכא מידי כו' כמבואר בדבריהם. (ולתירוצם שכתב משום דבעי שחיטה עדיין תיקשי למ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דהך מ"ד ס"ל כן אף אליבא דר"מ כדמוכח בתוס' חולין (דף כ"ז סע"ב ד"ה בשפיכה). מיהו יש לומר דאחר דמשני