תורת חסד פז

כמבואר שם. ועוד ראיתי שחילק בזה בתשו' הרדב"ז (ח"ב סי' תרל"ג) שכתב דאע"ג דירושלים קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לע"ל. היינו רק לדברים הנוהגים בה מה"ת. אבל מה שהוא מדרבנן אם נסתלק הטעם נסתלקה הגזירה. ואף שבכל גזירות חכמים אע"פ שבטלה הסיבה שגזרו בשבילה עדיין הגזירה קיימת מ"מ מסיק שם הרדב"ז טעם כללי שלא גזרו אלא בזמן שאפשר להתקיים אבל האידנא שרובה עכו"ם א"א להתקיים גזירתם שאם לא יעשו ישראל יעשו העכו"ם ומה הועילו בתקנתם. עכ"ד הרדב"ז שם. והנה מדברי המג"א ס"ס תרכ"ח. וגם מדבריו בסי' תר"צ ס"ק כ"ב נראה שדעתו לחלק עוד בד"ז דהיכא שהאיסור הוא רק משום חששא ועברה החששא הותר האיסור ממילא ע"ש. ומ"מ זהו רק היכא שהאיסור הוא מחששא שחששו בדבר זה עצמו כמו מים מגולים שהחשש שמא שתה ממנו הנחש. או בסוכה שעל הארץ והקנים נסמכים על האילן שחששו שיניח שם חפציו דכן היה הרגילות אצלם להשתמש שם בזה אמרינן דעכשיו כשעברה החששא הותר ממילא. אבל בגזירות חכמים שגזרו שלא יפרצו בדבר אחר היותר חמור וגזרו מה"ט בודאי איסור על איזה דבר ולא בתורת חששא בזה ודאי צריך מנין אחר להתירו אף שבטל הטעם. (אך מ"ש המג"א ראיה לסברתו מהתוס' דביצה ומיו"ד סי' קט"ז הוא תימה. דהתם הטעם משום שמתחלה לא גזרו שם על כל המקומות וכמ"ש לעיל באריכות. וכ"כ המג"א גופיה בר"ס תס"ח ע"ש). (ומ"ש בס' בשמים ראש סי' ל"ו אין ממש בדבריו ולאו הרא"ש חתים עלה כידוע): סימן יח אע"ד מחלוקת הפוסקים בחמץ בפסח אי הוי דשיל"מ כיון שחוזר לאיסורו לשנה הבאה. והוא מחלוקת הרמב"ם והמרדכי הובא ברמ"א יו"ד ס"ס ק"ב. הנה מתחילה צ"ל בקושיית הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים שכתב שם גם כן דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. והקשה דא"כ מ"ט דר' יוחנן דאמר חמץ בזמנו בנ"ט (ובלאחר זמנו כר"ש ס"ל דשרי). ותירץ דר' יוחנן ס"ל דפליגי רבנן אר"ש בנדרים (דף נ"ח ע"א) דאמר דכל דבר שיל"מ לא נתנו בו חכמים שיעור כו'. והוא דאמר כרבנן דלית להו כלל דשיל"מ במשהו. אבל אנן קיי"ל דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל עכ"ד הרמב"ן. ותמהו עליו דבנדרים שם מבואר דפליגי רבנן אר"ש רק בהא דאמר דכל שאין לו מתירין נתנו בו חכמים שיעור כו'. אבל בהא דדשיל"מ במשהו ליכא שום משמעות שם דפליגי עליה. (ומ"ש הרמב"ן תדע דהא אר"י כל איסורים שבתורה כו' חוץ מטבל ויי"נ והא טבל דשיל"מ הוא כו' עכ"ל. זה יבואר בסוף דברינו אי"ה). אך לכאורה יש להביא ראיה לדברי הרמב"ן דר' יוחנן לא ס"ל כלל דין דשיל"מ כו'. ושיש בזה פלוגתא דתנאי כנ"ל. מגמ' דחולין (דף פ"ו ע"א) דפליגי שם ר"מ ורבנן בשחיטת חש"ו לענין כיסוי הדם ולענין או"ב (כן מסיק הגמרא שם). ופריך הגמרא בשלמא רבנן לחומרא אלא ר"מ מ"ט אר"י א"ר יוחנן מחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה מ"ט א"ר אמי הואיל ורוב מעשיהן מקולקלים. וקשה לפמ"ש הר"ן ספ"ג דביצה לענין היתר קניית ביצים מן הנכרים ביו"ט משום דרובן מאמש נינהו מש"ה מותרים דאזלינן בתר רובא. וכתב הר"ן שחוכך בזה להחמיר אי אזלינן בתר רובא בדשיל"מ כיון דקיי"ל דאפילו באלף לא בטל כו'. ועיין ברמ"א או"ח סימן תקי"ג ס"ו ובט"ז שם ס"ק ט'. וביש"ש פ"ק דביצה (סימן ז' וסימן כ'). מבואר דקיי"ל כן דאף בתר רובא דעלמא לא אזלינן בדשיל"מ כלל. א"כ קשה בסוגיא דחולין הנ"ל מ"ט דר"מ גבי שחיטת חש"ו דמותר לשחוט אחריהן הא אע"ג דרוב מעשיהם מקולקלים מ"מ הא איסור שחיטת או"ב הוא דשיל"מ שיכול לשחוט למחר בהיתר וכמו שכתבו הפוסקים. והרי בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא כלל ג"כ. אלא מוכח מהכא כמ"ש הרמב"ן הנ"ל דר' יוחנן לית ליה כלל הא דדשיל"מ לא בטיל וא"כ ר' יוחנן בחולין שם לטעמיה אזיל דבדשיל"מ אזלינן בתר רובא ולק"מ. (וממילא מוכח כן מדר"מ שם דס"ל הכי מדמתיר לשחוט אחריהם כנ"ל. ור' יוחנן דאמר סתמא הכי היינו משום דלטעמיה אזיל וכנ"ל. דאל"כ הל"ל דר"מ ל"ל דשיל"מ). אך זה אינו דאם כן תיקשי שם בתחילת הסוגיא דסתמא דגמרא פריך ורבנן מאי שנא רישא דלא פליגי ומ"ש סיפא דפליגי, (ומש"ה מסיק דאכולה מילתא פליגי). ומאי קושיא דילמא רבנן נמי ס"ל דרוב מעשיהן מקולקלין אלא דבסיפא פליגי משום דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא (דהא סתמא דגמרא ס"ל דין דשיל"מ). א"ו דכאן לא שייך לדון בזה דין דשיל"מ כלל. דודאי אם היה נולד לנו איזה ספק לענין שחיטת השני אי שרי לשוחטו אי לא בזה לא הוה אזלינן בתר רובא כיון דהוי דשיל"מ. אבל מאחר שבכאן נולד לנו בתחילה הספק לענין שחיטת הראשון אם הוא נבלה דבזה פשיטא דאזלינן בתר רובא ללקות עליו משום נבלה. ממילא מותר לשחוט אחריהם אח"כ. דבזה א"צ עוד לדון ולסמוך על הרוב רק בתורת ודאי כיון שהתורה התירה שחיטת או"ב אחר שחיטה שאינה ראויה כזו שלוקין על אכילתה משום נבילה דלא מיקריא שחיטה. ובזה מבואר ומדוייק לשון הגמרא בחולין שם דפריך מ"ט דר"מ ומשני ר' יוחנן דמחייב היה ר"מ על שחיטתן משום נבילה. והדר פריך הגמרא מ"ט. ומשני משום דרוב מעשיהן מקולקלין. ולכאורה בפשוטו תמוה אר' יוחנן מה זה מפרש טעמא דר"מ משום דמחייב על שחיטתן משום נבלה. והיא גופה טעמא בעי. וצ"ל משום דרוב מעשיהן מקולקלים. והא הך טעמא גופיה הל"ל אמתניתין דמש"ה מתיר לשחוט אחריהן הואיל ורוב מעשיהן מקולקלין. ומה לו לתלות זה בזה דהכל מסובב מסיבה אחת וחד טעמא הנ"ל. א"ו דמכאן ראיה דר' יוחנן ס"ל שפיר הא דדשיל"מ לא בטיל (ודלא כהרמב"ן). ומוכח גם כן דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא וכנ"ל. ומש"ה ל"ל ה"ט אמתניתין דר"מ מתיר לשחוט אחריהם משום דרוב מעשיהם מקולקלים דהא בדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכנ"ל. רק משום דמחייב ר"מ על שחיטתן משום נבלה דבזה אזלינן בתר רובא וממילא נמשך מזה ההיתר שמתיר לשחוט אחריהם וכנ"ל: ב אך מלבד דברינו הנ"ל יש לומר באופן אחר בטעמא דמילתא דאזלינן בתר רובא בשחיטת חש"ו לענין או"ב דהוא דשיל"מ. דהנה המל"מ (פ"ז מהלכות מעילה ה"ו) הקשה ע"ד הסוברים דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא. מהא דתנן מעות שנמצאו בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין כו' משום דאזלינן בתר רובא. ומעשר שני הוא דשיל"מ. וכן בפ"ק דפסחים (דף ז' ע"א) בתיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מע"ש דהולכין אחר הרוב כו'. (ומ"ש עוד המל"מ שם בתחלת דבריו מהתוספתא פ"ד דדמאי מצטרפין פירות ח"ל כו' יש לומר ע"פ דברי הר"י קורקוס שבכ"מ פ"א מהל' מע"ש הי"א ע"ש. וגם י"ל דהתם הוי ס"ס. וכמ"ש השעה"מ בפ"ד מהלכות יו"ט הכ"ד. ואין להאריך). ונראה ליישב ע"פ מ"ש היש"ש, פרק קמא דביצה (סימן כ') גבי קן של תרנגולים דבלא בדק מערב יום טוב ולמחר מצא בה ביצה דמותרת אע"ג דספק בדשיל"מ אסור אפ"ה שרי משום דאף בספנא מארעא רובן יולדות ביום כו'. ואע"ג דבדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא דעלמא ומחמירין בחד רובא מ"מ בדאיכא