תורת חסד פו

בטל האיסור ממילא דהכל יודעים דעכשיו לא שייך למיגזר מידי. משא"כ היכא שאין טעם האיסור ידוע כ"כ דאז אף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו (דאינשי לא מסקי אדעתייהו שגזירה זו תליא בטעם זה. ואם נתיר להם עכשיו יבואו להתיר זה אף במקום שיהיה שייך אותו הטעם של הגזירה). ונראה להוכיח כדבריו מדברי התוס' בביצה (דף ל' ע"א ד"ה תנן) בהא דתנן אין מטפחין ולא מרקדין דלדידן שרי כיון שטעם האיסור הוא משום שמא יתקן כלי שיר מש"ה לדידן דאין אנו בקיאים לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר שרי. הרי דס"ל להתוס' הכא דכשבטל הטעם בטל האיסור ממילא וא"צ מנין אחר להתירו. (וכאן היא גזירה מוחלטת ול"ל בזה כמ"ש לעיל באות ה'). וצ"ל דס"ל להתוס' דהכא בגזירה דאין מטפחין ואין מרקדין הוי טעם הגזירה ידוע שמא יתקן כלי שיר ומש"ה עכשיו שבטל הטעם בטל האיסור ממילא וכדברי הרא"ש הנ"ל. וראיתי בב"י באו"ח סי' של"ט שהביא דברי התוס' אלו וכתב וז"ל, ואע"ג דבפ"ק דביצה אמרינן שאע"פ שנתבטל טעם הגזירה לא בטלה הגזירה, התוס' מדמו לה למשקין מגולין דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמ"ש בפ"ב דע"ז. עכ"ל הב"י. ודבריו תמוהין ומה דמות יערכו להך דמים מגולים דשרו האידנא שכתבו התוס' בע"ז משום דמתחלה כשאסרו לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויין והני מקומות שאין הנחשים מצויין לא היו בכלל הגזירה מתחלה. אבל כאן הך גזירה דשמא יתקן כלי שיר שגזרו בכל מקום ובודאי לא שייך בזה חילוק מקומות והיא גזירה מוחלטת כשאר כל גזירות חכמים דאף כשנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה. ומחוורתא כמ"ש לעיל ע"פ דברי הרא"ש הנ"ל. וראיתי בב"י ביו"ד סי' קט"ו שכתב בשם סמ"ק דאף שנוהגין היתר במים מגולים ולא גזרינן אטו מקומות שהנחשים מצויים היינו משום דלא שייך בהו טעם של איסור אלא משום נחשים הילכך אין לגזור שיתירו במקום שהנחשים מצויים. אבל גבי גבינות דשייך בהו עוד טעמים לאסור הילכך אף למ"ד דטעמא משום גילוי אי שרית ליה במקום שאין הנחשים מצויים אתי למישרי במקום שהנחשים מצויים כו'. והובא שם ג"כ בט"ז ס"ק י' ע"ש. והוא קצת כעין חילוק הנ"ל בין היכא שהטעם ידוע ומבורר כו'. ויש להביא ראיה לחילוק זה של הרא"ש הנ"ל דהיכא שטעם האיסור ידוע אז כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא וא"צ מנין אחר להתירו מהא דפריך הגמ' בביצה (דף ד' סע"ב) והשתא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי. והשתא מאי פריך נימא משום דהוי דבר שבמנין דאף שבטל הטעם לא בטלה הגזירה וצריך עדיין לעשות שני י"ט. אלא משום דכאן ידוע הטעם דיו"ט שני הוי מחמת ספיקא דיומא. מש"ה השתא דידעינן בקביעא דירחא ובטל הטעם בטלה הגזירה ממילא והוצרך הגמרא לשנויי משום דשלחו מתם הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם כו'. רק לפ"ד הראב"ד בפ' ב' מהלכות ממרים שהובא לעיל דס"ל דהיכא שבטל הטעם אז יכול מנין אחר להתירו אף שהאחרון אינו גדול כמו הראשון. לפ"ז יש לדחות ראיה זו. די"ל דלעולם אף היכא שהטעם ידוע ומבורר מ"מ אף כשבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו. וקושיית הגמ' בביצה שם והשתא דידעינן בקביעא דירחא מ"ט עבדינן תרי יומי היינו דלמה לא יהיו יכולים להתירו במנין אחר עכשיו אף שהראשונים הגוזרים היו גדולים יותר כנ"ל. אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאף כשבטל הטעם מ"מ אין ב"ד אחר יכול לבטל אא"כ היה גדול מהב"ד הראשון בחכמה ובמנין א"כ ליכא לפרש קושיית הגמרא כנ"ל. ומוכח מהכא כסברת הרא"ש הנ"ל דהיכא שטעם האיסור ידוע ומבורר כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ושפיר פריך הגמרא הכא וכנ"ל. וכן מוכח ג"כ לדינא מדברי הרמ"א ביו"ד (סי' שע"ד ס"ו) דבש"ע שם פסק דכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו (וכחכמים בברייתא דמ"ק דף כ' ע"ב). וכתב ע"ז הרמ"א דהאידנא נוהגין להקל באבילות זה של המתאבלים עמו דאין זה אלא משום כבוד המתאבלים ועכשיו נהגו כולם למחול. וכן נוהגין האידנא שלא להתאבל כלל עם המתאבלים. וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין עכ"ל הרמ"א. וקשה דהיאך יכולין לשנות האידנא הך תקנה וחיוב האמור בברייתא בגמרא. נהי שעכשיו בטל הטעם מאחר שנהגו כולם למחול על כבודם מ"מ הוי דבר שבמנין דאף שבטל הטעם לא בטלה התקנה וצריך מנין אחר להתירו. א"ו מוכח כסברת הרא"ש הנ"ל דהיכא שהטעם ידוע ומבורר כמו הכא דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו רק בפניו אבל שלא בפניו א"צ לנהוג אבילות. דידוע לכל שזהו רק משום כבוד המתאבלים. ומש"ה עכשיו שבטל הטעם בטלה התקנה ממילא. (והך דינא דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו יש לו ג"כ אסמכתא מקרא בפרשת וישב דכתיב ויבך אותו אביו ואמר שם במדרש רבה דזהו יצחק וא"ר סימון ע"ש כל שמתאבלין עליו מתאבלין עמו. והגם דאיתא שם דיצחק היה יודע שיוסף קיים רק שלא רצה לגלות ליעקב מאחר שהקב"ה לא גילה לו. וא"כ מה חיוב היה על יצחק להתאבל עמו מאחר שיודע שיעקב גופיה אין לו להתאבל כלל. ואולי אם לא היה יצחק מתאבל עמו היה יעקב מבין מזה שיוסף קיים. או דאבילות לאו דוקא רק היה מצטער עם יעקב בצערו ויש מזה סמך ג"כ לאבילות דכל שמתאבל עליו מתאבל עמו כו'). וכן מוכח ג"כ מהא דאין מגדלין בהמה דקה בא"י כדתנן בב"ק (דע"ט ע"ב) ואמרו דמגדלי בהמה דקה בא"י פסולין לעדות כדאיתא בסנהדרין (דכ"ה ע"ב) ומ"מ פסק בש"ע ביו"ד ס"ס ש"י דהאידנא מותר לגדל בהמה דקה בא"י ע"ש. והשתא למה לא חשו לדבר שבמנין. אלא משום דה"נ הטעם ידוע כו'. אך אף שהוכחנו כדברי הרא"ש הנ"ל דבטעם ידוע ומבורר כשבטל הטעם בטל האיסור ממילא. מ"מ אין לנו להכריע מדעתנו ולשקול בשכלנו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע ואיזו חשיב אינו ידוע. דאם איסור ביצה שנולדה ביו"ט חשיב הטעם אינו ידוע כמ"ש הרא"ש שם. וכן בר"א שביקש להפקיר כרמו ג"כ חשיב הטעם אינו ידוע. וכן מוכח מדברי הרמב"ם והראב"ד הנ"ל לענין מה שריב"ז ביטל תקנת הראשונים דמוכח לפ"ז ג"כ דחשיב שם הטעם אינו ידוע וצריך מנין אחר להתירו. (וכן מאיסור הנאה דסתם יינם אע"פ שאין מנסכין עכשיו לפ"ד הרשב"א הנ"ל דס"ל בזה דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה. וע"כ דהטעם דחשש יי"נ חשיב ג"כ טעם שאינו ידוע. ואף התוס' דפליגי אתו עלה מטעם אחר כנ"ל). וכן בהנך דירושלמי שהבאתי לעיל. ועתה מי מאתנו יעוז בדעתו לשקול בפלס שכלו איזו גזירה חשיב הטעם ידוע שלא יצטרך מנין אחר להתירו. ואין לנו אלא דברים המפורשים בדברי הראשונים שהטעם ידוע והותרה הגזירה ממילא כשנתבטל הטעם כו': ז ועוד מצינו חלוקים בדבר זה היכא שבטל הטעם אם בטל האיסור. דהא דקיי"ל דאף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו היינו היכא דעכשיו שבטל הטעם שני הצדדים שוים ואין נ"מ בקיום תקנה זו או לא. אבל היכא שעכשיו עוד יש לחוש לקלקולא מחמת התקנה הקדומה. דאז י"ל דא"צ מנין אחר להתירו. וכמו דמצינו בתקנות יהושע בב"ק (דפ"א) שתיקן ג"כ דמת מצוה קנה מקומו. והאידנא אין נוהגין כן כמ"ש המהרש"ל והובא בט"ז סי' שס"ד סק"ב. ולא הוצרכו מנין אחר לבטל תקנת יהושע בזה. כיון שבזה"ז יש לחוש לקלקולא עי"ז