תורת חסד פה

העכו"ם לטעמא דמשום ניקור. דמתחלה לא גזרו רק במקום שמצויין נחשים מש"ה לדידן שאין נחשים מצויין אין לחוש כלל. וכן ממ"ש התוס' בריש ע"ז לענין יום אידן דלא אסרו מו"מ עם העכו"ם רק באותן שעע"ז ועכשיו קים לן דכולהו לא פלחי לע"ז ושרי וכנ"ל). ובזה ניחא דברי התוספות בשבת (דס"ד סע"ב) שכתבו שם בשם רבינו שר שלום דמותרות נשים שלנו עכשיו להתקשט בטבעות ובתכשיטין בשבת שגזרו חכמים דילמא שלפא ומחויא וכיון דנשי דידן אין דרכן להראות תכשיטיהן וטבעותיהן מש"ה מותרות לצאת בהם. ומזה מוכח לכאורה דכשבטל הטעם בטל האיסור וא"צ מנין אחר להתירו. ולפי דברינו ניחא. דהא הרי"ף והרמב"ם והש"ע פסקו כשמואל דאמר שם בשבת (דף נ"ט ע"ב) דכלילא שרי אפי' דאניסכא משום דמאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא. ואם כן חזינן דמתחלה לא גזרו רק משום אותן נשים שדרכן להראות תכשיטיהן וממילא נשי דידן דכולהו אין דרכן להראות כמו נשים חשובות דידהו ולא היו בכלל הגזירה ומש"ה א"צ מנין אחר להתירו. ומזה נלמד בכל גזירה שמתחלה לא גזרו על הכלל כולו לאסור בכל אופן רק שחילקו והתירו באיזה אופן (או באיזה אנשים) דלא שייך ביה הטעם של הגזירה בזה ממילא אם אח"כ בטל הטעם לגמרי בטלה כל הגזירה ואין צריך מנין אחר להתירו. וזה מבואר ג"כ מדברי התוס' ממ"ש בב"מ (ד"ע סע"ב) במה שנהגו להלוות לעכו"ם בריבית משום דמתחלה כשאסרו מ"מ בכדי חייו התירו ועכשיו הוי הכל בכדי חיינו כו'. (וכן לאידך תירוץ דהתוס' שם משום שא"א לנו להשתכר אם לא במו"מ עמהם הלכך אין לאסור בריבית שמא ילמוד ממעשיו יותר מבשאר מו"מ. ג"כ אין צריך בזה מנין אחר להתירו כשבטל הטעם ול"ש לגזור שמא ילמוד ממעשיו. היינו ג"כ כיון דמתחלה נמי לא גזרו בת"ח דל"ש ביה שמא ילמד ממעשיו כדאמרו בגמרא שם). וכן מבואר ממ"ש התוס' במ"ק (דכ"א ע"א ד"ה אלו) לענין אבל שחייב בעטיפת הראש וכפיית המטה והאידנא אין נוהגין כן משום דאמרו בירושלמי אכסנאי אינו חייב בכפיית המטה כו' וכמו כן אנו כולנו כו'. ובדברינו אלה מבואר דלא תיקשי על דברי התוס' בשבת גם בתחלת דבריהם שכתבו ההיתר דנשים שלנו מותרות להתקשט משום שאין לנו רה"ר גמור וכל רה"ר שלנו כרמלית הוא והוי כחצר שאינה מעורבת דשרי לר' ענני בר ששון כו'. ולכאורה קשה דא"כ בשופר ולולב ומגילה שאסרו חכמים בשבת משום גזירה דרבה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר והשתא עכשיו שאין לנו רה"ר כלל וליכא למיגזר אטו איסור דאורייתא א"כ יהא שרי עכשיו לקיים מצותן בשבת. ולפי דברינו ניחא. דדוקא בתכשיטי נשים שמתחלה התירו להם בחצר שאינה מעורבת ולא גזרו רק ברה"ר ממילא לדידן דליכא רה"ר שרי לגמרי משא"כ בגזירה דרבה שמתחלה אסרו לגמרי בשופר ולולב ומגילה, וגזרו גזירה כוללת בהחלט מש"ה אף לדידן דליכא רה"ר גמור ובטל הטעם מ"מ לא בטלה הגזירה ואסור אלא שבזה י"ל דהתם בלא"ה לא בטל טעם הגזירה לגמרי דאף שכתבו התוס' שם דעכשיו אין לנו רה"ר גמור דכל רה"ר שלנו כרמלית היא דמבואות שלנו אין רחבים ט"ז אמה ולא ששים רבוא בוקעים בו כו' היינו דלא שכיח גבן רה"ר גמור. אבל מ"מ יש במציאות גם עכשיו רה"ר גמור בסרטיא ופלטיא גדולה. וכן ישנם עיירות גדולות בעולם שיש להם רה"ר גמור וס"ר בוקעין בו. והרי מבואר בליקוטי הרמב"ן בפ"ה דעירובין דאליבא דר"י דס"ל שתי מחיצות דאורייתא לדידיה אין לך רה"ר בתוך העיר כלל אלא בסרטיא ובמדבר שאין להם מחיצה כלל. ומ"מ לדידיה נמי שפיר גזרו בשבת דאע"ג דבעיר ליכא רה"ר דאורייתא אפ"ה כיון דדרכים שבה כדרך הרבים ורבים עוברין בתוכה חוששין שמא תשכח מהן תורת רה"ר אפי' בסרטיא ופלטיא כו'. (וע"כ לומר לדידיה דמה"ט נמי גזרו בשופר ולולב ומגילה לאסור בשבת). וא"כ ה"נ י"ל לדידן דהאידנא נמי לא בטל טעם הגזירה לגמרי ושייך לגזור בזה ג"כ. (ועדיין יש לבאר בזה לדברי ריש לקיש בירושלמי בפ"ח דעירובין ה"ח דאמר התם דאין רה"ר בעוה"ז אלא לע"ל שנאמר כל גיא ינשא. אטו הוא פליג על כל הגזירות שגזרו חכמים לענין הוצאות שבת ומה שייך לגזור מאחר דליכא עכשיו כלל במציאות שום רה"ר דאורייתא לדידיה ואכמ"ל). ועוד מבואר כדברינו דכל שמתחלה לא היתה גזירה כוללת והוציאו מכלל הגזירה איזה אופן שיהיה שאין בו אותו הטעם של הגזירה שוב אחר שבטל הטעם לגמרי ממילא בטלה כל הגזירה וא"צ מנין אחר להתירו. ממ"ש התוס' בפ"ק דע"ז (דט"ו סע"א) לענין היתר מכירת בהמה גסה. דלמסקנת התלמוד דשרי למיזבן אידא דספסירא משום דלא ידעה לקליה ניחא מנהג שלנו להתיר דגם בהמות שלנו אין מכירות בקולנו וליכא למיחש לנסיוני כו' ע"ש. והנה ברא"ש ברפ"ד דפסחים כתב בשם הריב"א לענין איסור מלאכה בע"פ דכיון דבזמן הפסח היה אסור השתא נמי אסור אע"פ שאין לנו הקרבת הפסח. והוכיח כן מהא דתניא בעירובין (דמ"א ע"א) אמר ראב"צ אני ממשפחת סנאב בן. בנימין ופ"א חל ט"ב להיות בשבת ונדחה לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה. והיינו שאבותינו היו מקריבים קרבן עצים בו ביום. וראב"צ אחר חרבן היה אלא דכיון שאבותיו שהיו מקריבים קרבן בו ביום עשו יו"ט גם הוא ומשפחתו יש להם לנהוג בו יו"ט לעולם. ולפי דבריו מוכח מכאן דגם אם החיוב רק על משפחה א' כל שאבותיו עשו כן שוב החיוב עליו ג"כ אף שבטל הטעם של התקנה כנ"ל. אמנם מבואר בירושלמי פ"ד דתענית ה"ד דבאמת פליגי בזה תנאי התם באותן הימים טובים של קרבן עצים אם נוהגים עתה שאין קרבן. דר' יוסי ס"ל התם דאותן הימים אינן נוהגין אלא בשעת הקרבן (דהיינו בזמן שבהמ"ק היה קיים), ואמר התם בהדיא דראב"צ שאמר והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה, (דמוכח דהוי יו"ט אף האידנא דליכא קרבן). איהו פליג על ר' יוסי הנ"ל. וכן איתא בירושלמי פ"ק דמגילה ובפ"ד דשקלים. וכ"כ התוס' להדיא בפ"ק דתענית (די"ב ע"א ד"ה התם) דראב"צ שאמר ויו"ט שלנו היה אף שהיה לאחר החורבן איהו ס"ל כמ"ד לא בטלה מגילת תענית ע"ש. ולפ"ז הא אנן קיי"ל כמ"ד בטלה מגילת תענית ולית הלכתא כראב"צ בזה. ומדברי הרא"ש בפסחים הנ"ל לא משמע כן: ו ועוד יש חילוקים ותנאים בדין זה היכא שבטל הטעם אי בטל האיסור. דמבואר בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ח') לענין טלית של פשתן דאף לפיר"ת אין לאסרו בזה"ז כיון דעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למירמי ביה תכלת ויעבור באיסור כלאים שלא במקום מצוה אבל בזה"ז שאין לנו תכלת לא שייך למיגזר כלל ושרי. ואין לדמותו לדבר שבמנין שצריך מנין אחר להתירו דכיון שטעם האיסור ידוע אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ולא דמי לביצה מתקנת ריב"ז ואילך. ולר"א שביקש להפקיר כרם רבעי שלו כו'. דהיתר ביצה אין הטעם ידוע כ"כ לעולם שיהיו ההיתר תלוי במה שתיקן שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום וכן בשובו לכם לאהליכם כו' וכן בההיא דר"א כו'. עכ"ד הרא"ש בתשו' שם. והובאו דברי הרא"ש אלו בקצרה ברמ"א באו"ח ס"ס ט' ובמג"א שם. ולמדנו מדבריו שיש חילוק בזה בין היכא שטעם האיסור ידוע ומבורר דבזה כשבטל הטעם