תורת חסד פד

לעשות הרחקה בשעות גם כן. אבל מה שנהגו שלא לעשות מלאכה בערב פסח קודם חצות, (או למ"ד דהוי איסורא וכפירוש התוספות שם), אין הטעם כלל משום הרחקה לדאורייתא (דכולי האי לא טעו אינשי), רק מטעם אחר וכדפירש"י בר"פ מקום שנהגו כדי שלא יהיה טרוד במלאכה וישכח מצות ביעור חמץ ופסח ומצה כו'. וזה אינו בגדר הרחקה לדאורייתא ממש לצמצם בשעות עי"ז, שזהו שייך רק היכא דקרוב לפגוע באיסור תורה ממש וכנ"ל, משא"כ הכא דהוי ככל תקנות של דבריהם. ובכה"ג לא מצינו בדרבנן יום שמקצתו אסור ומקצתו מותר. אלא דמ"מ יש לדקדק מהא דאמר הגמ' בר"פ מקום שנהגו מאי איריא ערב פסח אפילו ע"ש וערב יו"ט נמי כו'. ומשני הכא מחצות א"נ התם סימן ברכה הוא דלא חזי כו' הכא שמותי נמי משמתינן ליה. ואמאי לא קאמר עדיפא מינה דהכא בערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מן התורה. ובשלמא להתוס' והרא"ש אף אם נימא דלתלמודא דידן נמי אסור מן התורה לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות, מ"מ זהו רק בזמן שבהמ"ק קיים דערב פסח הוא יום הקרבה אבל האידנא דליכא קרבן פשיטא דאינו אסור במלאכה רק מדרבנן וכנ"ל. ומתניתין דפסחים שם מיירי בזה"ז גם כן. (וי"ל לענין מה שהקילו במלאכת ערב פסח יותר מבמלאכת חוה"מ. וע"ש בדנ"ה ע"ב אם הקילו כן גם בזמן בהמ"ק, אם נימא דאז היה אסור מן התורה במלאכה בערב פסח אחר חצות. או דרק בזה"ז דהוי דרבנן הקילו). משא"כ לד' הרז"ה דס"ל דהאידנא איסור דרבנן נמי ליכא רק תליא במנהגא ומתניתין מיירי בזמן שבית המקדש קיים. ואם נימא דבזמן בהמ"ק האיסור מלאכה בערב פסח אחר חצות מן התורה א"כ ה"ל להגמרא לשנויי כן וכנ"ל. ויש לדחות קצת דלא משני כן משום דזהו לא מישתמע ממתניתין. וכמ"ש המהרש"א בתוספות דריש פרק מקום שנהגו ע"ש. ואין להאריך: אלא דקצת יש לדחות ראיה זו שהוכחנו מד' הרמב"ם והסמ"ג והתוס' דאף היכא שבטל הטעם לא בטל האיסור, וממה שפסקו דאף בזה"ז נוהג איסור מלאכה דע"פ אחר חצות אף להירושלמי דטעמא משום הקרבת הקרבן כנ"ל. די"ל דמכאן אין ראיה כ"כ. דהרי אמרו בביצה (ד"ה ע"ב) דאף מתקנת ריב"ז ואילך ביצה אסורה דמהרה יבנה בהמ"ק ויאמרו אישתקד מי לא אכלנו כו'. וכן אמרו מה"ט דיום הנף כולו אסור (כדאיתא בסוכה דמ"א ע"א ובמנחות דס"ח ע"ב). ויותר מזה מצינו בתוס' גיטין (די"ח ע"א ד"ה הנהו) שהקשו שם למ"ד דתיקנו זמן בגיטין משום שמא יחפה על בת אחותו דא"כ בזה"ז למה כותבין זמן בגיטין. ותירצו התוס' בחד תירוצא משום דמהרה יבנה בהמ"ק כו'. הרי דסבירא להו להתוספות דמה"ט לא נתבטלה התקנה שתיקנו חכמים שצריך לכתוב זמן בגט. וא"כ כש"כ די"ל מה"ט דלא נתבטל איסור עשיית מלאכה בע"פ אחר חצות משום דמהרה יבנה בהמ"ק ויקריבו קרבנות. (וכאן שייך ה"ט טפי דאפשר דבע"פ גופיה יבנה בהמ"ק. וכדאיתא בעירובין דמ"ג ע"ב דמשיח אתי אף בעיו"ט. משא"כ בכל הנהו דוכתי שהבאתי דהתם הטעם רק דמהרה יבנה בהמ"ק ויבאו לנהוג במה שיארע אח"כ ג"כ כמו עכשיו כו'). אבל בשאר גזירות חכמים היכא שנתבטל הטעם לגמרי (ואין לו שייכות אף לכשיבנה בהמ"ק), י"ל דבכה"ג שפיר בטל האיסור. ובסברא זו יש לדחות ג"כ מ"ש לעיל מדברי התוס' דפ"ק דע"ז לענין התקנה דשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, דטעם התקנה משום קרבן ומ"מ נוהגת אף בזה"ז. דהתם ג"כ י"ל הטעם משום דמהרה יבנה בהמ"ק ויקריבו קרבנות כו'. משא"כ בשאר גזירות היכא שבטל הטעם לגמרי י"ל דבטלה ג"כ הגזירה או התקנה כנ"ל מיהו משאר דוכתי שהוכחנו לעיל מוכח דאף היכא שבטל הטעם לגמרי לא בטל האיסור. וכן מבואר מדברי הרמב"ן והר"ן ברפ"ד דפסחים הנ"ל דס"ל כן בכל גזירה ואיסור שאסרו חכמים דאף שבטל הטעם לגמרי לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו ע"ש: ד ויש להוכיח דאף כשבטל הטעם לא בטל האיסור וצריך מנין אחר להתירו. מהא דאיתא בירושלמי פ"ד דשבועות הלכה ב' גבי שדה שניטייבה בשביעית דגזרו רבנן שלא תזרע למוצאי שביעית. ובעי התם טייבה בזה"ז מהו ר"י סבר מימר שרי כו'. (ופי' הפ"מ דשביעית בזה"ז דרבנן ומש"ה בזה"ז לא קנסו). א"ר חזקיה איתותבת קמיה דר' ירמיה וכי איזה ב"ד עמד וביטל כו' כמה דתימר תמן לא עמד ב"ד וביטל כו'. הרי מוכח דאע"פ שבטל הטעם מ"מ לא בטלה הגזירה שאסרו לזורעה במוצאי שביעית כ"ז שלא עמד ב"ד אחר להתיר ולבטל גזירת הראשונים. ואין לומר דשאני התם שלא בטל הטעם לגמרי כיון דמ"מ עבר באיסור דרבנן. דהא מדמייתי הירושלמי ראיה לזה מהברייתא דבת ישראל שבאת להדליק כו'. מזה מוכח דאף שבטל הטעם לגמרי נמי התקנה קיימת. וגם כיון דסברת ר' ירמיה דבזה"ז אין לקונסו מחמת האיסור דרבנן א"כ שפיר חשיב בטל הטעם. (אך ראיתי בפירוש הר"א פולדא שפי' שם הירושלמי בע"א דקאי אהא דבשעת האונס התירו לחרוש בשביעית. ובעי אח"כ כשעבר האונס אי עדיין ההיתר קיים ויכול לזורעה במו"ש. אבל פירוש זה דחוק. ויותר נראה כפי' הפ"מ הנ"ל. ובזה מיושב קושיית הקה"ע ברפ"ב דשבת על המל"מ בפי"א מתרומות. וכ"ה בר"ש ספי"א דתרומות יע"ש). ועוד ראיה מהא דאיתא בירושלמי פ"ו דשבת ה"ב גבי הא דלא יצא האיש בסנדל המסומר דהטעם שגזרו עליו ע"י מעשה שהיה שנדחקו והרגו זא"ז ופריך התם ולא בשעת השמד גזרו מכיון שעבר השמד יהא מותר ומשני לא עמד ב"ד וביטל. הרי דאע"פ שבטל הטעם לגמרי מ"מ הגזירה לא בטלה וצריך מנין אחר להתירו. וע"ש בקה"ע. ומיהו אין להביא עוד ראיה מהא דאיתא בירושלמי בפ"ק דכתובות הלכה ה' מה סימן היה להם כו' אע"פ שבטל השמד המנהג לא בטל דז"א ראיה. די"ל שמזה נתפשט המנהג אח"כ ג"כ. אבל לא מפאת החיוב של התקנה הקודמת. דהרי מתחלה ג"כ לא היה זה בתורת תקנה רק עצה טובה. ועיין בתוס' סנהדרין דל"ב ע"ב ד"ה לאור הנר. (ומה דאיתא בירוש' ברפ"ג דיבמות בפלוגתא דר"א וחכמים דאמר התם דלדברי חכמים כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור. ולדברי ר"א אפי' בטל הגורם האיסור במקומו זהו ענין אחר לגמרי ואינו שייך כלל לעניננו. דהתם לא קאי כלל באיסור דרבנן רק באיסור תורה שכבר היה על הך גברא גופיה ובטל הגורם. ואין לטעות כלל בהך מילתא לומר שיש לו שום שייכות לעניננו): ה ומעתה נבאר דאף שהוכחנו מכמה דוכתי דאף דהיכא שבטל הטעם לא בטל האיסור מ"מ יש בזה כמה חילוקים ואופנים במה שמצינו בכמה דוכתי שבהתבטל הטעם בטלה הגזירה וע"כ נאמר דכלל זה צריך כמה תנאים וכמו שנבאר. התנאי הא'. דדוקא כל היכא שמתחלה היתה גזירה מוחלטת וכוללת באין הבדל בין איש לאיש וכדומה. אז אמרינן דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה. אבל היכא שמתחלה וראשית הגזירה חילקו בדבר והוציאו מן הכלל אותן שאצלם לא שייך טעם הגזירה שלהם בזה אם אח"כ נתבטל הטעם לגמרי בטלה ג"כ הגזירה, כיון דחזינן מתחלה דהיכא דליתא לטעמא דידהו לא גזרו (וכעין מ"ש לעיל בראש דברינו מדברי התוס' גבי גבינות