תורת חסד פג

שתיקנו בימיהם משום אורחין ומ"מ תקנות חכמים קבועות הן כו'. וכן בברכה מעין שבע שתיקנו משום עם שבשדות ומ"מ נוהגת אף האידנא דליתא להאי טעמא. והובא בב"י סי' רס"ט. ועיין מזה בתשובת הריב"ש סי' ל"ד. (וע' באו"ח סי' תע"א ס"ד בהג"ה וס"ז בהג"ה). וע' בחלקת מחוקק באה"ע סימן י"ז (ס"ק י"א) שמצדד שם לומר דהאידנא שאין נוהגין לייבם שיכולה להעיד לה חמותה הבאה לאחר מכאן כו'. ובתשובת מהר"י מינץ שהובא בב"ש בסי' קנ"ח ס"ק ב'. ובתשובת עה"ג סימן ס"ז חולק עליו דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה שגזרו חכמים. והביא דברי הרא"ש בביצה הנ"ל. ובצ"צ בסימן פ"ח כתב בע"א. (ועוד מצינו כן בכמה דוכתי בענייני תקנות ולא עת האסף ואטו כי רוכלא כו'): ב והנה אין להביא ראיה מדברי התוס' בפסחים (ד"נ ע"א) שהביאו שם מהירושלמי דטעמא דאסור לעשות מלאכה בע"פ אחר חצות היינו משום דזמן שחיטת הפסח מחצות ואילך. ומסקי שם התוס' דאף בזה"ז דליכא קרבן מ"מ כיון שנאסר אז במלאכה אסור לעולם. הרי דאע"פ שבטל הטעם לא נתבטל האיסור. דאין ראיה כלל מהכא. דהא התוספות שם דייקו מהירושלמי דהאיסור מדאורייתא וא"כ אין ראיה מזה לענין איסור דרבנן וגזירת חכמים דיש לומר דבהתבטל הטעם בטלה הגזירה. (והא דמשמע להו מהירושלמי דהאיסור מדאורייתא, והיינו מהא דפריך שם דבכל יום יהא אסור במלאכה משום הקרבת התמיד ומשני מקרא דואספת דגנך כו'. ואי נימא שאיסור מלאכה בזמן הקרבה הוא מדרבנן אם כן מאי מייתי ע"ז מקרא. וכבר ביארתי במ"א מה שי"ל בזה לפ"ד הט"ז ביו"ד סימן קי"ז דכל היכא שההיתר מפורש בתורה אין חכמים יכולין לאסרו אם כן לפ"ז י"ל הכא דהאיסור מלאכה דרבנן. ומ"מ שפיר משני הירושלמי מקרא דואספת דגנך שההיתר מפורש בתורה ואין חכמים יכולין לאסור כו'). אך לכאורה קשה ע"ד התוספות. די"ל דודאי אם נימא דמדרבנן אסרו לעשות מלאכה בע"פ שייך לומר דאף עכשיו שבטל הטעם מ"מ לא בטלה הגזירה בזה וצריך מנין אחר להתירו. אבל לפמ"ש התוספות מהירושלמי דאיסור מלאכה בע"פ אחר חצות הוא מדאורייתא משום דהוי זמן הקרבת הפסח. אין סברא כלל לאסור במלאכה עכשיו דליכא קרבן בע"פ. דהא באורייתא לא כתיב כלל איסור מלאכה ביום זה של ערב הפסח. רק שיום הקרבת קרבן נאסר במלאכה. ובזה"ז שע"פ אינו יום הקרבה כלל למה יאסר במלאכה כיון שמעולם לא נאמר האיסור על יום ע"פ כלל. (ויש להוכיח כן מהא דאמרינן בריש מ"ק (דף ד' ע"א) גבי עשר נטיעות דהוי הלמ"מ ומ"מ תוספת שביעית אינו נוהג בזה"ז משום דבהלמ"מ נאמרה בהדדי עשר נטיעות וניסוך המים ולא גמירי רק דומיא דניסוך המים דהוי בזמן שבהמ"ק קיים. ומכש"כ הכא שהאיסור נאמר בפירוש רק על יום הקרבה דהוי בזמן שבהמ"ק קיים וממילא אינו נוהג בזה"ז). אם לא נימא בדברי התוספות דאף שאיסור מלאכה בע"פ הוא מדאורייתא מ"מ היה בזה ג"כ גזירה דרבנן לאסור במלאכה בערב פסח אחר חצות אף לטמא ושהיה בדרך רחוקה שפטורין מקרבן הפסח כו'. (ושוב ראיתי שכ"כ בצל"ח בדברי התוספות ומש"ה שפיר יש לומר דאף בזה"ז דליכא קרבן מ"מ אסור לעולם כיון שנאסר אז מדרבנן שגזרו שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות. ומ"מ אף אם נימא כן אין להוכיח לפ"ז מדברי התוספות אלו דבגזירת חכמים אף שנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה וכנ"ל. דשאני הכא שמתחלה גזרו חכמים בפירוש על מי שאינו בר הקרבה בערב פסח כלל כמו טמא ושהיה בדרך רחוקה. (שעליהם הוצרכו חכמים לגזור דאותן שמקריבין הפסח לדידהו אסירי במלאכה מדאורייתא בע"פ אחר חצות). מש"ה אף בזה"ז שבטלה הקרבת הקרבן לגמרי מ"מ לא בטל האיסור והגזירה. כיון דחזינן שמתחלה גזרו גם כן על מי שאינו בר קרבן כנ"ל אבל היכא שמתחלה היה הגזירה על אותן ששייכין באותו הטעם שגזרו מחמת זה י"ל דכשנתבטל הטעם בטל האיסור ובהעדר הסיבה יתבטל המסובב. מיהו אף דאין להוכיח כן מדברי התוספות דהכא. מ"מ מוכח כן מדברי שאר הפוסקים. דהרי הרמב"ם (פ"ח מהלכות יו"ט הי"ז והי"ח) כתב להדיא דע"פ אחר חצות אסור במלאכה מד"ס. וביאר שם הטעם דאסור במלאכה משום הקרבן וכהירושלמי. ומ"מ ס"ל דהאיסור נוהג גם בזה"ז. ומוכח דאע"פ שבטל הטעם לא בטל האיסור. וכן הסמ"ג כתב ג"כ כהרמב"ם. והר"ן בפסחים שם מפרש בירושלמי דאיסור מלאכה בערב פסח הוא מדרבנן. וביאר שם גם כן בהדיא דבזה"ז נמי אסור במלאכה שכל דבר שנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואע"פ שבטל הטעם לא בטל איסורו עד שיעמוד ב"ד ויתיר כו' ע"ש. וכ"כ הרמב"ן במלחמות שם. הרי בהדיא דס"ל דאף שבטל הטעם לא בטל האיסור. (ואין לדחות ולומר דדוקא הכא שמתחלה היה הגזירה בדרך לא פלוג אף לטמא ושהיה בד"ר כנ"ל. דבהדיא מבואר בר"ן שם דס"ל כן בכל דבר שנאסר במנין ע"ש). אלא שמדברי בעל המאור שם לכאורה מוכח איפכא. שכתב שם דכיון דמשום פסח הוא דאסור, האידנא דליכא פסח לא שאני לן בין ערב פסח לשאר ערב יום טוב כו'. משמע מדבריו דס"ל דכשנתבטל הטעם בטל האיסור ממילא וא"צ מנין אחר להתירו. ויש לדחות דאפשר דבעל המאור ס"ל בזה כהתוספות בפירוש הירושלמי דאיסור מלאכה בערב פסח הוא מן התורה. (וס"ל דלא היה בזה שום גזירה דרבנן כלל). וכיון דמדאורייתא לא נאמר כלל האיסור על יום ערב פסח רק דיום הקרבת הקרבן נאסר במלאכה, ממילא בזה"ז דערב פסח אינו יום הקרבה כלל שרי במלאכה וכמ"ש לעיל. אלא דלפ"ז יהיה מוכח מדברי הרז"ה דס"ל דתלמודא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה דאיסור מלאכה בערב פסח אחר חצות הוא מה"ת (דאל"כ למה לא חייש הרז"ה לשיטת גמרא דידן דמדרבנן נאסר במלאכה בערב פסח וצריך מנין אחר להתירו אף שנתבטל הטעם וכנ"ל). ואולם ראיתי במל"מ בפ"ו מהלכות כלי המקדש הלכה י' דפשיטא ליה דאף לדברי התוספות בפסחים שם שפירש בדברי הירושלמי דערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מה"ת מ"מ מודים התוספות דלשיטת גמרא דידן איסור מלאכה דערב פסח אחר חצות הוי רק מדרבנן ע"ש וכ"כ גם כן הפר"ח בסימן תס"ח. ואמנם דברי המל"מ והפר"ח הנ"ל אינם מוכרחים כלל. ולא משמע כדבריהם מדברי התוספות דפסחים שם שיחלקו בזה הבבלי והירושלמי אי איסור מלאכה דערב פסח דאורייתא או דרבנן. (וכ"כ המהרש"א בפסחים לדברי התוספות דתלמודא דידן נמי ס"ל בזה כהירושלמי ע"ש). וכן, מצאתי בתשובת הרא"ש סוף כלל נ"ה דנקיט בפשיטות דאיסור מלאכה דערב פסח אחר חצות הוא מה"ת. וע"כ דס"ל דתלמודא דידן נמי ס"ל כהירושלמי בזה. (דאי פליגי אהדדי לא הוה נקיט כירושלמי נגד הבבלי וכידוע). והא דאמר הגמרא בריש פסחים (ד"ב ע"ב) ה"ק ליה ר' אליעזר אמינא לך אנא מלאכה דרבנן היינו דאיסור מלאכה דערב פסח קודם חצות פשיטא דהוא מדרבנן. ואין להקשות דא"כ מאי קאמר הגמרא בתר הכי ואידך הרחקה הוא דעבוד רבנן לדאורייתא. והשתא אכתי לימא ליה ר"י לראב"י דה"נ באיסור מלאכה בערב פסח קודם חצות ג"כ הרחקה עבוד רבנן לדאורייתא. דזה אינו דגבי איסור אכילת חמץ הוא שאסרו משום הרחקה לדאוריי' שלא יפגע באיסור דאורייתא ממש משום דאדם טועה בשעות (וכמבואר בגמרא שם דף י"א ע"ב), והוכרחו חכמים