תורת חסד פב

בלא זמן ע"ש. והנה הרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ה"ב כתב דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין כו' אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו. והראב"ד הקשה עליו מעיטור שוקי ירושלים בפירות שריב"ז ביטל תקנת הראשונים אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם כו'. וכבר ביאר התוי"ט בפ"ה דמעשר שני מ"ב דאדרבה משם ראיה להרמב"ם דהתם המתקנים עצמם הטילו תנאי בדבר כמבואר במשנה שם להחזיר הדבר לכמו שהיה אימת שירצו, (והיינו אם יתמעטו הפירות כדפירשו שם הר"מ והר"ש והרע"ב). ומדהוצרכו לתנאי בזה ש"מ דבלא תנאי אפילו אם נתבטל הטעם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו'. ומכל מקום יש ליישב זה לדברי הראב"ד גם כן. ומיהו הראב"ד. נמי ס"ל דאף כשנתבטל הטעם צריך מנין אחר להתירו, (דהא אהך דריב"ז גופיה אמר הגמרא בביצה ד"ה רע"ב דהוצרך מנין אחר להתירו). רק דהראב"ד ס"ל דבזה מהני מנין אחר להתירו אף שאין האחרון גדול מן הראשון. ולכאורה יש להביא ראיה לדברי הראב"ד בזה. מהא דאיתא בירושלמי פ"ב דמ"ק ה"ג. א"ר בא בר ממל אילו היה לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור להישקל בליטרא. והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחוש"מ. כלום אסרו בשר בכור להישקל בליטרא אלא כדי שיהו מוכרים אותם בזול והם מערימין ומוכרין אותו ביוקר. (וברש"י בבכורות דל"א סע"א משמע דהטעם דבשר בכור אינו נשקל בליטרא היינו משום דלא מזלזלינן בקדשים כיון שאין הנאתן להקדש. וכן מבואר להדיא בגמרא דזבחים דע"ה ע"ב בבעיא דרמב"ח התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקל בליטרא כו' א"ד זילותא דבכור עדיף. וע"ש בתוס' בבכורות ובזבחים. ומשמע דהירושלמי פליג בזה אגמרא דידן. ואולי כוונת הירושלמי גם כן כדי שיהא בשר בכור נמכר בזול, היינו שעי"ז ימכר הבשר מהר ולא יבא לידי זלזול). כלום אסרו לעשות מלאכה בחוה"מ אלא כדי שיהו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה ואינון אכלין ושתין ופחזין. (וסוף דברי הירושלמי האלו הובאו בתוס' חגיגה (דף י"ח ע"א) ד"ה חוש"מ. והוכיחו מזה דאיסור מלאכת חוה"מ הוא מדרבנן. וכ"כ הרא"ש בריש מ"ק. אבל בחידושי הריטב"א דחה ראיה זו דאפילו להסוברים דאיסור מלאכה בחוה"מ הוא דאורייתא מ"מ יש גם כן כמה דברים שאסרו מדרבנן (בדבר האבד ובצרכי המועד) כמלאכת אומנין ושלא בשינוי ומידי דפרהסיא וכדומה. וע"ז קאי הירושלמי ע"ש). ולכאורה משמע מהך ירושלמי דא"ר בא בר ממל אילו היה מי שימנה עמי התרתי כו'. אף שהאוסרים התנאים היו גדולים ממנו שהוא מהאמוראים. מ"מ כיון שבטל הטעם של הגזירה במה שאסרו בשר בכור להישקל בליטרא ואסרו מלאכה בחוש"מ, (וכדמפרש ר' בא בר ממל שע"י גזירותם אלו לא יתוקן הדבר ואדרבה הוי גריעותא יותר וחשיב בטל הטעם). מש"ה יכול להתירו אף ב"ד קטן מהראשון. רק שיש לדחות ולומר דסברת ר' בא בר ממל כאן הוא שאם היו הראשונים יודעים שבמה שבאו לתקן עוד יהיה גריעותא עי"ז הפך כוונתם לא היו מתקנים כלל זאת מתחלה. ובכה"ג הוא שיכול ב"ד קטן מהראשון להתירו. משא"כ היכא שתקנת ב"ד הראשון היתה צריכה ומועלת לשעתה רק שאח"כ נתחדש הענין ונתבטל הטעם שבגללו גזרו. בזה יש לומר דלעולם אין יכולים להתירו אא"כ הב"ד האחרון גדול מהראשון וכדעת הרמב"ם הנ"ל. אך מהא דאיתא בגמרא דגיטין (דף ל"ו ע"ב) דאיבעיא להו כי התקין הלל פרוזבול לדריה הוא דתקין או דילמא לדרי עלמא נמי תקין למאי נ"מ לבטוליה. (ומייתי שם אחר כך דאמר שמואל אי איישר חילי אבטליניה). ופירש רש"י לבטוליה להושיב ב"ד אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות לבטל את תקנת הלל דאפילו כתב פרוזבול ישמט. ומזה משמע דאי הלל לדרי עלמא נמי תקין אי אפשר לבטולי על ידי ב"ד אחר אף אי אכשור דרי שלא יהיו מונעים מלהלוות ובטל הטעם שבגללו התקין הלל לפרוזבול כמבואר שם. דמ"מ אין ב"ד קטן מהראשון יכול להתירו. וכדברי הרמב"ם הנ"ל. (ואף די"ל דהראב"ד אינו מפרש שם כפירוש רש"י אלא דהבעיא אי יכולים לבטולי לפרוזבול בלא אכשור דרי כו'. מ"מ יהיה מוכח דרש"י ס"ל דלא כהראב"ד). אמנם לפמ"ש הר"ן שם בפירוש הבעיא דגמ' דאי אמרינן דהלל לדריה תקין. לאו לדריה בלחוד אמרינן אלא כל שיהו נוהגין כדריה שיהיו נמנעים מלהלוות ולפיכך צריך להושיב ב"ד כו'. אבל אי אמרינן לדרי עלמא נמי תקין היינו אפילו אם לא יהיו נמנעים מלהלוות כו'. לפ"ז י"ל דהתם אי לדרי עלמא תקין א"כ בהדיא תיקן הלל לפרוזבול אף לכשיתבטל הטעם שלא יהיו נמנעים מלהלוות כנ"ל. ומש"ה אי אפשר להתירו אא"כ האחרון גדול מהראשון כיון שהראשון התנה כן בפירוש. משא"כ בכל גזירות חכמים שגזרו סתם יש לומר שפיר כהראב"ד שאחר שבטל הטעם יכול אף ב"ד קטן מהראשון לבטלו. (וראיתי בפנ"י בגיטין שם שהעיר קצת ע"ד הראב"ד הנ"ל. וכנראה שלא ראה דברי הר"ן הנ"ל), ועכ"פ בין להרמב"ם ובין להראב"ד אף כשבטל הטעם של הגזירה צריך מנין אחר להתירו ופליגי רק אי צריך שיהיה האחרון גדול מהראשון וכמבואר. והנה בתשובת הרשב"א סימן רמ"ח הוכיח גם כן דאע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזירה מהא דקיי"ל דסתם יינם אסור בהנאה אע"פ שאין מנסכין עכשיו ותינוק עושה יי"נ כו' וגבינה אסורה אף במקום שמעמידין רק בפרחים כו' ע"ש. מיהו התוס' בע"ז (דף נ"ז ע"ב ד"ה לאפוקי) הביאו דעת המתירים סתם יינם בהנאה עכשיו כיון שאין רגילין לנסך כו'. וא"צ מנין אחר להתירו. מטעם דהתם מתחלה לא גזרו אלא על המנסכים והשתא אין מנסכים כלל (והובא קצת ברמ"א ר"ס קכ"ג). והביאו ראיה מהא דרבא שדר קורבנא לבר ששך ביום אידו (שם דף ס"ה ע"א) אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז ואע"ג דאיסור מו"מ ביום אידם הוי דבר שבמנין מ"מ לא הוצרך מנין אחר להתירו משום שמתחלה לא גזרו רק על אותן שעע"ז (ועיין בתוס' בריש מסכת ע"ז שכתב בתירוצא קמא בהיתר מו"מ ביום אידם בזה"ז, דכיון דמתחלה נמי לא גזרו בנכרים דקים ליה ביה דלא פלח לע"ז ועכשיו קים לן דכולהו לא פלחי לע"ז ושרי ע"ש). וכעין זה כתבו התוס' בע"ז (דף ל"ה סע"א) לענין איסור גבינות הנכרים דלמ"ד דטעמא משום ניקור לדידן שאין נחשים מצויים בינינו אין לחוש. משום דמתחלה כשאסרו לא אסרו אלא במקום שהנחשים מצויים כו'. וכ"כ בביצה (דף ו' ע"א) דאמרינן שם והאידנא דאיכא חברי חיישינן. וכתבו שם התוס' דבזה"ז דליכא חברי מותר וא"צ מנין אחר להתירו ומדמו לה למים מגולים דבזה"ז שרי גם כן מטעם הנ"ל. אבל מן הסתם בכל גזירות ותקנות דעלמא י"ל דאע"פ שנתבטל הטעם לא בטלה הגזירה והתקנה. וכמו שביאר בדבריהם הר"ן בפרק בתרא דע"ז שם ע"ש. וכ"נ מדברי התוספות בפ"ק דע"ז (דף ה' ע"ב) בהא דשואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. דעיקר התקנה היה משום קרבן. ומ"מ גם עתה שאין לנו קרבן גם כן התקנה נוהגת. ואין לחלק בין גזירה לתקנה בזה (ואין סתירה לזה ממ"ש התוס' בחולין דף ק"ה ע"א ובברכות דנ"ג ע"ב לענין מים אחרונים שלא נהגו עכשיו לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. וכן כתבו התוספות ביומא דע"ז ע"ב לענין שיבתא וזוגות שאין נזהרין עכשיו. דפשוט שיש לחלק בזה ואין להאריך). וכן מצינו בכמה תקנות הנהוגות אף לאחר שבטל הטעם של התקנה וכמ"ש הר"ן בפרק בתרא דפסחים לענין הקידוש בבהכ"נ