תורת חסד פא

ו ובלא"ה י"ל דהמשך הגמרא במנחות שם א"ש. דהא קושיית הגמרא בתחלה שם הוא. ורבי לאו תלמידיה דר"ש הוא כו'. והיינו דכמו דראב"ש דס"ל נקצר ביום פסול בשיטת ר"ע רבו של ר"ש אמרה דאמר כל שאפשר לעשות מע"ש כו'. וא"כ רבי נמי דהוי תלמידיה דר"ש היאך אמר נגד הך דר"ע כו'. ומתרץ דרבי ס"ל כאידך דר"ש דאמר בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו'. והרי מצינו בהדיא דר"ע ס"ל דהא דהקטר חלבים ואימורין דוחה שבת טעמא משום שכבר דחת השחיטה את השבת. כדאיתא בפסחים (דף ס"ט ע"א) תניא אמר ר"א ומה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת כו'. ופירשו התוספות שם דהיינו הקטר חלבים ואימורין שאפשר להמתין עד הלילה ודחי שבת. ובירושלמי אמר כן ר"א בהדיא. וע"ז השיב לו ר"ע שם מה לי אם דחו מכשירי מצוה שלאחר שחיטה את השבת שהרי דחתה שחיטה את השבת. הרי בהדיא דר"ע ס"ל דמה שהקטרת אימורין דוחה שבת הוא משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. והגמרא במנחות שם נקט דרבי וראב"ש לא מצו לאיפלוגי בזה אר"ע. ושפיר הוכרח שם הגמרא לומר כן. (ואי הוה יהיבנא לכת"ר לומר דמסתמא דהגמרא בשבת דס"ל דשריפת קדשים הוה דחי ל"ת דיו"ט ואין להמתין עד למחר הוה זה סתירה להגמרא דמנחות. אלא סבר דהקטרת אימורין מה"ט דוחה שבת אף בלאו סברא שכבר דחתה שחיטה את השבת. הנה בזה היה מקום ליישב דברי הרמב"ם ז"ל שפסק דנקצר ביום כשר ודוחה את השבת וכבר תמהו עליו הבה"ז והש"ך ריש הלכות מילה מגמרא דמנחות דמוכח דהוי זה תרתי דסתרי. וטרחו כל חכמי לב ליישבו. ולהנ"ל היה י"ל דהגמרא במנחות אזיל רק לשיטת ר"ע הנ"ל דס"ל דטעמא דהקטרת אימורין דוחה שבת הוא רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. משא"כ לסתמא דגמרא הנ"ל יש לומר דג"ז לא הוי תרתי דסתרי. כיון דמשום מצותו לכתחלה ג"כ דוחה שבת וא"ר להאריך בזה). ובפשוט יש לומר לדברי הרמב"ם ע"פ דברי התוספות במנחות (דף ע"ב סע"א) דאף דלכתחלה מצותו בלילה כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד דכתיב ביה במועדו לומר דדחי שבת. ומסתברא דדומיא דתמיד בעינן. וזה מסתבר לומר למאן דדריש התם בברייתא (שם ע"ב) לרבות עומר מוידבר משה את מועדי ה' כו'. לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח כו' ע"ש. משא"כ למאן דדריש מתקריב אפילו בשבת. והתם בהך ברייתא גופה דריש דנקצר ביום כשר. הרי דס"ל הנך תרתי מילי ביחד. ואין זה סתירה כלל. וגם לפמ"ש התוס' במנחות (דף ס"ו ע"א ד"ה זכר) להוכיח מדר' יוחנן דאמר עשר נטיעות הלמ"מ דס"ל כר"י דדריש מה חריש רשות כו' יצא קציר העומר שהיא מצוה ודוחה שבת וממילא אינו נקצר אלא בלילה כו'. ואמנם מהא דפריך במנחות (דף פ"ד ע"א) ולייתי מדאישתקד. ומשני ר"י כרמל תקריב כו'. ומדאיצטריך למעוטי מדאישתקד משמע דס"ל כמ"ד נקצר ביום כשר. ומזה היה גם כן הוכחה להרמב"ם דאף למ"ד נקצר ביום כשר מ"מ דוחה את השבת. (ובתשובת ח"צ סי' קס"ו הביא ראיה להרמב"ם מהירושלמי דספ"ק דר"ה ע"ש). ובמ"א הארכתי וכעת הוכרחתי לקצר לרוב טרדותי: ז ועוד היה י"ל בזה פרפרת אחת. לפמ"ש לעיל בריש דברינו בדברי התוס' דיבמות הנ"ל דס"ל דהא דגלי קרא דאין שורפין קדשים ביום טוב. דטעמא משום דאפשר לשרוף למחר. היינו להנך אמוראי דס"ל דיום טוב הוא ל"ת גרידא. והוה אתי עשה דשריפת קדשים ודחי ליה. רק משום דגלי קרא דלא דחי. ולפי זה יש למילף מהכא דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ת כל שאפשר לקיים העשה למחר. אבל לרב אשי דס"ל דעשה דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. ואין כאן שום גילוי מקרא כלל. ממילא בעלמא קיי"ל דעשה דוחה ל"ת, אף שאפשר למחר מ"מ כיון דהיום א"א לקיים העשה בלי דחיית הלאו סברא היא דדחי בכה"ג וכדברי הרשב"א הנ"ל. ומעתה י"ל לפמ"ש בתוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א סד"ה מעקה) שהקשה הר"י מא"י דאשה תהא מותרת לשרוף קדשים ביו"ט. כיון דאשה אינה חייבת במ"ע דיו"ט דהוי עשה שהז"ג והוי לגבה ביו"ט רק ל"ת גרידא וא"כ לידחי ליה עשה כו'. והוכיח מזה דעשה שיש עמו לאו אף הלאו אלים ולא דחי ליה עשה כו'. אמנם י"ל דהרשב"א לא יסבור כן. רק כדברי המפרשים שתירצו קושיא זו בפשיטות. משום דעשה דשריפת קדשים הוי גם כן מ"ע שהז"ג. כמו דקיי"ל דנותר שלא בזמנו גם כן אינו נשרף בלילה רק ביום. ומש"ה נשים פטורות ממ"ע זו. וא"כ אין היתר לאשה לשרוף קדשים ביו"ט ולעבור בל"ת דיו"ט כיון דלדידהו ליכא מ"ע דשריפת קדשים וכנ"ל. ואולם זהו ניחא רק לדידן. אבל לר' יוחנן ביבמות (דף ע"ב ע"ב) דס"ל דנותר שלא בזמנו נשרף בין ביום ובין בלילה. וזהו לשיטת ראב"ש התם דס"ל דמילה שלא בזמנה הוי אף בלילה ולא דרש וי"ו דוביום ע"ש. וכ"א בירושלמי בשבת פרק במה מדליקין ע"ש. א"כ לדידיה הוי מ"ע דשריפת קדשים מ"ע שלא הז"ג. כיון דאח"כ נשרף ביום ובלילה (ואף דאין שורפין קדשים בשבת וביו"ט מ"מ משום זה לא חשיב מ"ע שהז"ג. כמ"ש המהרי"ט בחידושיו לקידושין (דף כ"ט ע"א) דבשבת ויום טוב איסורא הוא דרבי עליו מחמת איסור מלאכה ולא שנפטר אז מחיובו בעצם. ומש"ה חשיב זה מ"ע שלא הז"ג יעו"ש). וא"כ נשים חייבות במ"ע דשריפת קדשים שאין הז"ג. ולפ"ז הדק"ל דתהא אשה מותרת לשרוף קדשים ביו"ט כיון דממ"ע דיו"ט פטורה. ובמ"ע דשריפת קדשים חייבת. וליתי עשה ולידחי לא תעשה דיו"ט. והרי במתניתין דאין שורפין קדשים ביו"ט לא מצינו שום פלוגתא. וצ"ל דלר' יוחנן ואליבא דראב"ש יסבור כמאן דדריש מקרא בהדיא דאין שריפת קדשים דוחה יום טוב. ולפי זה לדידיה יש למילף מהכא דבעלמא נמי אין עשה דוחה ל"ת היכא שיכול לקיים העשה למחר וכנ"ל והשתא א"ש בגמרא דמנחות הנ"ל דמיירי לר' אליעזר ב"ר שמעון התם דס"ל נקצר ביום פסול. ולראב"ש לטעמיה הא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת היכא שאפשר לקיים למחר. ומש"ה לדידיה הא דהקטרת אימורין דוחה שבת הוי רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. (ולרבי דפליג עליו וס"ל דנקצר ביום כשר. מ"מ לא בעי הגמרא לומר דיהיה תליא בפלוגתא זו גם כן שיחלוק רבי עם ראב"ש בדין אם שורפין קדשים בלילה שזהו פלוגתא אחרת בעלמא). משא"כ לדידן דקיי"ל דאין שורפין קדשים בלילה. וס"ל כרב אשי דשריפת קדשים אינה דוחה יום טוב משום דהוי עשה ול"ת ולא דרשינן זה מקרא כלל מש"ה קיי"ל דעשה דוחה ל"ת אף שאפשר לקיים העשה למחר כנ"ל. והקטר אימורין דוחה שבת משום חביבה מצוה בשעתה לחוד: סימן יז לבאר בהא דקיי"ל דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. היכא שטעם האיסור והגזירה ידוע לנו ואח"כ נתבטל אותו הטעם. אם נימא דבכה"ג ממילא נתבטל האיסור ג"כ. או דמ"מ צריך מנין אחר להתירו ומדברי הרא"ש בפ"ק דביצה (סי' ג') מבואר בהדיא דאפי' בטל הטעם אפ"ה צריך מנין אחר להתירו כל שהיתה הגזירה