תורת חסד פ

מצוה מן המובחר לענין המ"ע. והעיקר בזה כמו שכתב התה"ד (סי' ל"ה) מגמרא דיבמות (דל"ט ע"א) לחלק בין היכא שיש להסתפק שתעבור המצוה אז שהויי מצוה לא משהינן בשביל לעשות מן המובחר. משא"כ בשאין ראוי להסתפק שמא תעבור המצוה כו'. וה"נ יש לחלק כה"ג לענין דחיית עשה לל"ת, דהיכא דאם ימתין יש ספק דילמא מיטריד ולא מקיים אז דוחה העשה לל"ת ואין להמתין כו' (ועיין בתשובת ח"צ סי' מ"ה וסי' מ"ו). ולפ"ז י"ל גם כן במה שכתבו התוס' בריש שבועות (דף ג' ע"א ד"ה ועל) בהא דאתי עשה דמצורע ודחי ל"ת דהקפה מדכתיב ראשו דמוכח מזה דאסור אף ע"י אשה ונכרי. דאי שרי א"כ הא אפשר לקיים שניהם, ושוב דחו זה דקרא מיירי היכא דאין שם אשה ונכרי. ואין לומר דימתין עד שימצא אשה ונכרי. והוכיחו כן מהא דשילהי חולין דעשה דמצורע דחי עשה דשילוח הקן. ולא אמרינן דימתין עד שימצא עוף אחר כו'. כוונתם גם כן דהכא י"ל דעי"ז מיטרד ויתבטל מהמצוה לגמרי וכנ"ל. ולא דמי לעשה דשריפת קדשים דלא דחי לל"ת דיו"ט משום דיכול להמתין עד אחר יום טוב וכדבריהם ביבמות הנ"ל. (מיהו הרשב"א הנ"ל הא ס"ל דגבי שריפת קדשים נמי הוה דחי לל"ת ואין להמתין וכנ"ל). ועיין בתוס' ב"ב (די"ג ע"א ד"ה כופין) שהקשו דליתי עשה דפו"ר ולידחי לל"ת דלא יהיה קדש. וכתבו התוס' שם בתי' הג' דאפילו היתה אשה מיפקדא אפו"ר מ"מ אפשר לה באחר. אין זה דומה להך דחולין הנ"ל שדוחה לעשה דשילוח הקן ולא אמרינן ימתין עד שימצא עוף אחר. וה"נ אפשר שתצטרך להמתין עד שיתרצה איש אחר לישאנה. מ"מ לא דמי כלל. והן ענינים חלוקים: ד והנה בפסחים (ד"ה רע"ב) דאמר רבא דש"מ מדר"ע תלת כו' וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך כו'. והקשה הרא"ש מלוני"ל בספר תמים דעים להראב"ד. דדילמא לעולם ר"ע ס"ל מתוך כו'. רק דכיון דהא דאין ביעור חמץ אלא שריפה ילפינן מנותר ממילא יש למילף נמי משריפת נותר דלא דחי יו"ט כו'. ואף דלכאורה אין כאן התחלת קושיא כלל דאף למאן דיליף דאב"ח אלא שריפה מק"ו מנותר ולא חייש לפירכא דחכמים שם דהוי תחלתו להחמיר וסופו להקל (כדאיתא שם דק"ז ע"ב). מ"מ אם באנו למילף חמץ מנותר לענין זה שאסור לשורפו ביום טוב הוי זה תחלתו להקל לענין איסור חמץ ולכ"ע לא ילפינן חמור מקל בכה"ג. מ"מ יש לחזק קושייתו מדברי הירושלמי רפ"ג דשבת והובא בחידושי הרשב"א שם. מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מן הנותר אסור כו'. (ופירש שם בק"ע. וכן פירש הפר"ח בסימן תמ"ו דהיינו למ"ד דס"ל אב"ח אלא שריפה. ויליף חמץ מנותר לדידיה אסור להצית חמץ ביו"ט). וצ"ל דסברת הירושלמי בזה דהוי כמו חד ילפותא. דלמאן דיליף שריפת חמץ מנותר ממילא בזמן שאסור לשרוף נותר אסור לשרוף חמץ ג"כ. ושפיר הקשה הרא"ש מלוני"ל הנ"ל. אך י"ל בפשיטות לפי דברי התוספות ביבמות הנ"ל. דהא דעשה דשריפת קדשים לא דחי לל"ת דיו"ט הוא משום דיכול להמתין עד למחר. וכבר ביארנו דכ"ז היכא שאין שום ספק אולי תתבטל המצוה כנ"ל. ואם כן פשיטא דלא דמי בזה חמץ לנותר. דבחמץ לא שייך להמתין עד למחר דעובר כל שעה בב"י וכל שעה ושעה מבטל המצוה משא"כ בנותר וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף כ"ח ע"א ד"ה וחמץ). ובנותר גופיה היכא שיתבטל מהמצוה דוחה כנ"ל. אלא די"ל דזה תליא במ"ש בתוספות שם (דף כ"ט ע"ב) שהמשהה חמצו על מנת לבערו אינו עובר עליו כו'. ונחלקו בזה האחרונים ביו"ט דלא מצי לבערו אי ליכא איסור במשהה ע"מ לבערו אחר יום טוב כו'. וביארנו זה במ"א. וגם דהירושלמי והגמרא לא סתרי כלל. ואכמ"ל: ה ולענין קושיית כת"ר מגמרא דמנחות ע"ד הרשב"א דשבת הנ"ל. אף אם נימא דברי הרשב"א כפשטן דגם למסקנא אמרינן כן דכל שא"א לקיים העשה היום דוחה לל"ת ואין להמתין עד למחר. מ"מ לק"מ מהך דמנחות. ומתחלה אמינא לפ"ד כת"ר שהקשה על סוף דברי הגמרא שם דמנחות הנ"ל דקאמר שאני התם שהרי דחתה שחיטה את השבת כו'. ויותר ה"ל להקשות כן על תחלת דברי הגמרא שם דמשני דרבי ס"ל כאידך דר"ש דאר"ש בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה כו'. ואיזה דמיון הוא זה. דבהקטרת אימורין מקדימין להו מבע"י ודוחין שבת שלא לאחר ולהמתין עד אחר שבת דבכה"ג עשה נמי דוחה לל"ת כדי שלא להמתין עד למחר וכנ"ל. משא"כ בהך דרבי בקצירת העומר דנקצר ביום כשר אמאי דוחה שבת כיון דיכול להקדים מע"ש ולא לאחר עד שבת, (ועיין בשאגת אריה סי' נ"ב). אמנם באמת יש לחלק בין מ"ע דשריפת קדשים שאין לה זמן קבוע כלל שאם לא ישרוף ביו"ט יכול הוא לשרוף למחר וליומא אוחרי. וכעין שאמרו בשבת (דף קל"א סע"א) מ"ט אר"י לפי שאין קבוע להם זמן. א"ל אביי אדרבה מדאין קבוע להם זמן כל שעתא ושעתא זימניה הוא. (רק דרש"י פירש התם דעובר בעשה בכל יום שמשהה טלית בלא ציצית ואפילו מונחת בקופסא. והרשב"א הקשה עליו דקיי"ל דציצית חובת גברא היא ולא חובת מנא וכלי קופסא פטורין מציצית. ורק דהגמרא נקט טעמא דא"ש אליבא דכ"ע. וכ"כ התוס' במנחות (דמ"ד ע"א סד"ה טלית). וי"ל דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי דרש"י פירש בשבת (דף כ"ה ע"ב) גבי סדין בציצית דב"ש פוטרין ולא קאמר דב"ש אוסרין משום דב"ש ס"ל בעלמא דכלי קופסא חייבין בציצית כו'. ור"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש. ומסתמא סבר כוותייהו כידוע. והתם בשבת דקל"א הנ"ל דקאי אליבא דר"א מש"ה פירש"י כן. והתוספות לשיטתייהו לעיל שפירשו בע"א הא דב"ש פוטרין כו'. ועיין בתוס' רי"ד בשבת שם שכתב דאף למ"ד ציצית חובת גברא שייך לומר כל שעתא זימניה הוא ע"ש). אבל כל מצוה שקבוע לה זמן מה"ת בודאי יכול להמתין עד סוף זמנה. ואין כאן רק מצות זריזות להקדים בהתחלת הזמן. ובזה יודה הרשב"א דאין עשה דוחה ל"ת משום להקדים העשה בתחלת הזמן ולהיות מהזריזים. דמש"ה אין לעבור בל"ת כיון שהכתוב קבע זמן למצותו וגילתה לנו התורה בהדיא דשרי להמתין עד סוף הזמן. וכמו בדבר שמצותו כל היום אם רוצה לקיים המצוה מצפרא משום זריזות דודאי אין לעבור על איסור משום זריזות זו. ולפ"ז גבי הקטר חלבים ואיברים נמי זמנה קבוע כל הלילה מה"ת. ומשום שרוצה להקדים המצוה ביום פשיטא דבכה"ג אין עשה דוחה ל"ת רק משום דחביבה מצוה בשעתה היינו משעה שנראה להקטרה. ובזה סבר הגמרא דטעמא רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת כו'. (וגם בלא"ה נמי לא דמי כלל לפמ"ש לעיל מדברי הרשב"א גופיה בביצה דעיקר הטעם שדוחה העשה להל"ת משום שיצטרך להמתין כל היום. רק דדילמא מיטרד ולא מקיים ונמצא העשה נדחית לגמרי וזה שייך רק במ"ע הבא במקרה כמו שריפת קדשים וכדומה. משא"כ בהקטרת איברי התמיד דהוי מצוה חיובית שנוהגת בכל יום ומקטירין תמיד האימורין כל הלילה ולא שייך לומר דביום השבת אם לא יקדים להקטיר מבע"י נחוש דמיטרד ויתבטל מהמצוה לגמרי אח"כ ולא יקטירו כלל. דזהו ודאי דבר שאינו כמבואר למעיין. ובזה שפיר קאמר הגמרא במנחות דטעמא רק משום שכבר דחתה שחיטה את השבת. ולק"מ):