תורת חסד עט

לדחות שבת אף בלא סברא שדחתה שחיטה את השבת כנ"ל. ודוחק לחלק בזה בין עשה דוחה ל"ת ובין תמיד שדוחה שבת. דאדרבה הרי תמיד עדיף יותר דהוי הותרה. כדאיתא ביומא דמ"ו ע"ב וצ"ע. עכ"ד כת"ר: תשובה א מתחלה נבאר דברי החולקים על סברת הרשב"א בזה. וטעם מחלקותם. ואח"כ נבאר יישוב דברי הרשב"א דלק"מ קושיית מעלתו. וממילא רווחא שמעתתא בביאור פרט זה. והנה בתוס' יבמות (ד"ה ע"ב ד"ה כולהו) הקשו דניליף משריפת קדשים דאין עשה דוחה ל"ת. ותירצו התוס' דש"ה דלא בטלה מצותו בכך ויכול לשורפו אחר יו"ט. ומ"מ אי לאו קרא לא הייתי מחלק בכך וה"א דדחי. (וכ"כ התוס' ישנים בשבת דכ"ה ע"א. וע' ברש"י פסחים ר"ד פ"ד סד"ה ולא, ובשבת דף כ"ד סע"ב ע"ש). מבואר מדבריהם דלפי האמת דגלי קרא דשריפת קדשים לא דחי יו"ט. באמת יש למילף מהכא דאין עשה דוחה לא תעשה היכא שיכול לקיים העשה למחר. (וכ"מ דברי בעל המאור בפסחים פ' תמיד נשחט גבי מחוסר כפורים דאמר ר"י בנו של ריב"ב דטובל ואוכל לערב כו' ע"ש). אלא שי"ל שדבר זה יהיה תליא בפלוגתא דאמוראי. דלמאן דס"ל דיו"ט הוי ל"ת גרידא והוה דחי ליה העשה. רק משום דגלי קרא בהדיא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט. י"ל דטעמא משום דיכול לשורפו למחר מש"ה לא דחי. ומוכח מכאן דלא כסברא החיצונה דה"א דדחי אף בכה"ג כיון שהיום א"א לקיים העשה וכנ"ל. משא"כ לרב אשי דאמר טעמא דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת ולית ליה כלל הדרשות מקראי דאין שריפת קדשים דוחה יו"ט). א"כ מנלן לאפוקי מסברא הנ"ל דכל שא"א לקיים העשה היום שפיר דוחה לל"ת. דהא ר"א נמי ע"כ ס"ל הך סברא. דאם כן למה ליה למימר משום דיו"ט עשה ול"ת. ות"ל משום דיכול לשרוף למחר, וע"כ דס"ל דאי הוה ל"ת גרידא הוה דחי בכה"ג. ואין להמתין עד למחר. ולדידיה ליכא קרא לאפוקי מזה. וי"ל דבעלמא עשה דוחה לא תעשה כל שא"א לקיים העשה היום בע"א. (ומזה יש לתמוה על המהרש"א בשבת (ד' קל"ב סע"ב) שהקשה לרב אשי דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. ואמאי לא ניליף דדחי מהא דמשלב"ז דוחה צרעת דהוי גם כן עשה ול"ת. ותירץ המהרש"א ע"פ דברי התוס' ביבמות הנ"ל, דהכא כיון דלא בטלה מצותו ויכול למולו לאחר יו"ט אינה דוחה אפי' ל"ת לחוד בכה"ג. כדגלי קרא בשריפת קדשים דאינה דוחה יו"ט מה"ט וכנ"ל. משא"כ הא דמשלב"ז דוחה צרעת משום דזה הוי דבר שבטלה מצותו כו' עכ"ד המהרש"א. ולפי הנ"ל ז"א. דלרב אשי ליכא כלל שום גילוי מקרא גבי שריפת קדשים דאינה דוחה ל"ת מטעם שיכול להמתין למחר וכנ"ל. ואדרבה מסברא אפי' בכה"ג דוחה לל"ת כל שא"א לקיים העשה היום וכנ"ל. ויש ליישב דבריו קצת ואין להאריך. ועי' במל"מ פ"י מהלכות ט"צ ה"ה דלדבריו לק"מ קושית המהרש"א). אך לשיטת הר"א ממי"ץ בס' יראים מצוה קי"ג דמפרש פי' מחודש בגמרא דשבת הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל כר"א דיו"ט הוי עשה ול"ת. רק דהני אמוראי דילפי מקראי איסור שריפת קדשים איצטריכו רק דלא נימא להתיר משום מתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ע"ש באריכות. ולפ"ז לכולהו אמוראי אין שום גילוי מקרא הכא שאין עשה דוחה ל"ת לחוד היכא שיכול להמתין למחר. רק שמדברי התוס' בשבת וביבמות הנ"ל מבואר דמפרשים כפשוטו דאינך אמוראי פליגי וס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד. (ובמ"א ביארתי לדברי הש"ל בשם ר"ת שהובא במג"א סי' תמ"ו סק"ב שפי' בגמרא דר"ה דל"ה סע"ב דאמרינן דשופר של ר"ה אינו דוחה יו"ט משום דיו"ט הוי עשה ול"ת. ומפרש ר"ת דאי הוה ל"ת לחוד הוה דחי ליה העשה דשופר משום דעשה דרבים דחי ל"ת אע"ג דלא הוי בעידנא דמיעקר כו'. והקשה בט"א שם דא"כ תיקשי מהך מתני' דר"ה לכולהו אמוראי דילפי איסור שריפת קדשים מקראי ומוכח דס"ל דיו"ט הוי ל"ת לחוד אם כן אמאי לא דחי עשה דשופר לל"ת דיו"ט. וי"ל קושייתו דהר"ת מפרש כדברי היראים הנ"ל דכולהו אמוראי ס"ל כר"א דיו"ט עשה ול"ת הוא וכנ"ל. אלא שפי' היראים הוא דחוק קצת. ושם ביארתי עד"ז באופן אחר וברווחא ואכמ"ל): ב וראיתי בחידושי הרשב"א בביצה (ד"ח ע"ב). בהא דאמרינן שם כי עביד כתישה אתי עשה ודוחה ל"ת. דהקשה שם ג"כ דהרי הכא הא יכול לקיים שניהם דימתין ולא יכסה עד הערב. כדאמרו גבי שוחט לחולה בשבת שאין מכסה עד הערב. ותירץ משום דאין מעבירין על המצות כלל. וכל שא"א לקיים עכשיו את שניהם דוחה העשה ללא תעשה, דאם ימתין אפשר דמיטריד ולא מקיים ונמצא דחוי העשה מפני ל"ת, עכ"ד הרשב"א שם. ולכאורה מכאן שפיר מוכח כהרשב"א. דאף לפי האמת דגלי קרא דשריפת קדשים אינו דוחה יו"ט מ"מ קיי"ל בעלמא דעשה דוחה לא תעשה כל שא"א לקיים העשה היום ואין להמתין עד למחר. ולא כמשמעות התוס' דיבמות הנ"ל. דאל"כ תיקשי בגמרא קושיית הרשב"א דימתין מלכסות עד הערב. ואף דמבואר ברא"ש שם בהא דאין שוחטין את הכוי ביו"ט. דהא דאסור לשחוט ולשמור הדם עד הלילה ויכסנו משום שמא יבלע בעפר ואין רישומו ניכר. מ"מ כתבו האחרונים שזהו רק חששא מדרבנן. (ואף דמבואר בתוס' פסחים (דמ"ז ע"ב ד"ה כתישה) בכה"ג שאם היה מבקש עפר אחר ינגב הדם כו'. היינו דהתם יש לאוקמי בכה"ג. משא"כ בהך דביצה דמוכח דמיירי בכל ענין ול"ל הכי). מיהו לעיל ביארנו דלרב אשי ליכא גילוי מקרא בזה. ולפי האמת נמי דוחה עשה לל"ת בכה"ג אלא דבביצה שם מיירי רבא ג"כ ומיהו לפי' הר"י בתוס' שבת (דף כ"ה ע"א) דרבא נמי ס"ל דיו"ט הוי עשה ול"ת. ורבא דיליף מקרא דלבדו לא קאי כלל אשריפת קדשים אם כן ה"נ לק"מ. (ואף דהגמרא אח"כ פריך ס"ס יו"ט עשה ול"ת הוא ומתחלה סבר התם דיו"ט הוי ל"ת לחוד. מ"מ אין לדקדק לפי הה"א משריפת קדשים כו'). וי"ל עוד בע"א ואין להאריך: ג ובעיקר סברת הרשב"א דכל שא"א לקיים עכשיו שניהם דוחה העשה לל"ת ואין להמתין. הנה מדברי הרשב"א בביצה שם משמע דעיקר הטעם כמ"ש שם בסוף דבריו דאם ימתין אפשר דמיטרד ולא מקיים ונמצא העשה נדחה כו'. דאף שבתחלת דבריו כתב הטעם משום דאין מעבירין על המצות. מ"מ אין זה עיקר טעמו, (מלבד דלדברי התוס' ביומא (דל"ג סע"א) לא שייך הא דא"מ על המצות רק בשתי מצות היכא דבעינן תרווייהו כו' ע"ש, ובתוס' מנחות דס"ד ע"ב, אלא דאפי' לפ"ד התוס' במגילה ד"ו סע"א דפליגי ע"ז. וההיא דמגילה דמי טפי להכא דהוי כמו מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה כדברי פירש"י שם). דבתשובת הרדב"ז כתב דהא דאין מעבירין על המצות הוא רק מדרבנן. (מיהו לא משמע כן מדברי התוס' הנ"ל). וגם כבר ידוע מחלוקת האחרונים שיש סוברים דמשום קיום מצוה מן המובחר יש להמתין ולא להקדים המצוה. ואם כן מסתברא דה"נ אין לעבור בל"ת בשביל קדימת המ"ע, דלא יגרע הל"ת מהידור