תורת חסד עח

יו"ט ספק חול אסור משום דשיל"מ היינו משום דיש לה חזקה שלא נולדה. ומוכח ג"כ מכאן שדעתו שבדבר שאין לו מתירין ספיקא דרבנן לקולא אף במקום חזקת איסור. ולא כדברי הש"ך הנ"ל. ואמנם לפ"ד הש"ך דסבירא ליה דספיקא דרבנן לחומרא היכא דאיתחזק איסורא והוכיח כן מדברי הרשב"א. ע"כ צ"ל כמ"ש לעיל דכאן לא מהני חזקת האם על הביצה כלל וכנ"ל. וגם בעיקר דברי המרדכי הנ"ל דס"ל דהא דספיקא דרבנן אסור בדשיל"מ הוא רק היכא שיש לו חזקת איסור. לא משמע כן מדברי כל הפוסקים. ומפירש"י בעירובין (דל"ט ע"ב ד"ה פסק) ג"כ מבואר דספק דרבנן בדשיל"מ אסור אף בלא חזקת איסור ע"ש. והשתא היא גופה תיקשי דמנא להו זה להפוסקים דילמא שאני ספק ביצה שנולדה ביו"ט דיש חזקה לחומרא וכסברת המרדכי הנ"ל. א"ו מוכח כדברינו דגבי ביצה נמי אין לדון משום חזקה וכנ"ל. ואולי יש לפרש גם בדברי המרדכי שאינו סותר לדברינו בזה ולא בא לחלוק ע"ד הפוסקים הנ"ל. רק שעיקר כוונתו דהיכא שיש חזקת היתר מקילינן בדשיל"מ משא"כ גבי ביצה ליכא לאוקמי אחזקת היתר לומר שנולדה מעיו"ט דאדרבה אי תיזיל בתר חזקה הוי החזקה להיפך שלא נולדה עד עכשיו. אבל לפום קושטא דמילתא ליכא שום חזקה גבי ביצה משום הסברות שביארנו בזה. (ובנו"ב מ"ת בחאה"ע סי' ל"ח וכן בצל"ח כ"כ מסברא דנפשיה דספיקא דרבנן שרי בדשיל"מ היכא שיש חזקת היתר ע"ש. ולפי דברינו הן הן דברי המרדכי הנ"ל): וכן יש להוכיח מדברי התוס' בריש ביצה (ד"ב סע"ב ד"ה מילתא) בשוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות דמותרות לאכלן ביו"ט. ומשני שם הגמרא אליבא דרבה דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן. והקשו התוס' דבלא גזירה בלא"ה תהא אסורה מספק דילמא אם לא שחטה היתה נולדת היום וא"כ מאתמול גמרה לה. וע"ש מ"ש בזה. וברא"ש שם הביא דברי ה"ר אפרים דס"ל דהך ברייתא מיירי ביו"ט דעלמא אבל ביו"ט אחר שבת באמת אסורין מספק דילמא הוה מתילדא היום. והשתא אמאי לא אמרינן משום חזקה של התרנגולת דהיום הוא שנגמרו הביצים וכדאמרינן מכח חזקה דהשתא הוא דילדה. (וכן מה"ט אמרינן דהשתא הוא שנתעברה וכמ"ש עוד לקמן). א"ו מוכח כדברינו דכיון שהספק הוא רק על הביצה ולא על התרנגולת אין לדון כלל על הביצה משום חזקת אמה וכנ"ל: וכן מוכח ג"כ ממה שפסק הרמ"א באו"ח (סי' תקי"ג ס"ו) בנכרי שהביא ביצים ביו"ט ראשון ומסל"ת שנולדו מאתמול דמותר לסמוך עליו. ומבואר בש"ך ביו"ד ס"ס קל"ז דטעמו של הרמ"א כאן משום דהכא לא איתחזק איסורא ע"ש. וממילא מוכח מכאן דאין לדון מחמת חזקה שלא נולדו עד היום וכמבואר: ולפי דברינו ניחא מה דאיתא בש"ע יו"ד ס"ס ט"ו דאין סומכין על הנכרים בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני ח' ימים. ומבואר מזה דישראל ע"א נאמן לומר שהם בני ח' ימים. וע"כ דהכא לא חשיב איתחזק איסורא בזה. דהא היכא דאיתחזק איסורא אין ע"א נאמן אא"כ בדבר שבידו לתקנו כדאיתא בסי' קכ"ז (וע"ש בס' תפארת למשה מ"ש בזה). ואם נימא שיש לדון על הולד שאח"כ נולד משום חזקת האם שלא ילדה. א"כ הע"א שאומר שהם בני ח' ימים הוי נגד החזקה. א"ו כמ"ש לעיל דכיון דכל עצמו של ספק זה אם הוא בן ח' ימים אין מזה שום נ"מ לענין האם רק להולד מש"ה לא מהני בזה חזקת האם כלל וכנ"ל. אלא דלכאורה לדחות בפשוט. דכאן כל עיקר הספק הוא אם כלו לו חדשיו. ומה דבעינן שיהיה ח' ימים הוא רק גילוי מילתא שכלו לו חדשיו. ואם ידענו בבירור שכלו לו חדשיו היה מותר מיד כשנולד ומש"ה נאמן כאן ע"א ולא חשיב בזה איתחזק איסורא שאין החזקה בעצם האיסור כלל. אך מ"מ י"ל דגם לענין זה שלא כלו לו חדשיו בזה ג"כ יש לדון משום חזקת האם לומר שלא נתעברה כ"א מקרוב ועדיין לא כלו חדשי העיבור. וכן ראיתי בתשו' נו"ב (מ"ת חיו"ד סי' ו'( שכ"כ ע"ד הט"ז שהקשה כאן דהא הוי ס"ס וכתב שם הנו"ב דחזקה הנ"ל מנגדת לשני הספיקות כו' ע"ש. אלא שמדברי הש"ע שם בלא"ה אין ראיה כלל דשפיר נאמן כאן ע"א אף שהוא נגד החזקה כיון דרוב ולדות בני קיימא והך רובא מסייע לדברי העד והרוב עכ"פ מסלק החזקה ולא גרע מספק השקול דע"א נאמן. ולכאורה אדרבה יש להוכיח מפסק הש"ע שם דחזקת האם מהני להבת בזה. מהא דנכרי מסל"ת אינו נאמן לומר שהם בני ח' ימים. והקשה שם בס' כו"פ דכיון דהוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ולדות בני קיימא ובאיסור דרבנן מסל"ת נאמן. ואם נימא דהכא חשיב חזקת איסור משום חזקת האם שלא ילדה מקודם וכנ"ל ניחא הכא. דבאיסור דרבנן דאיתחזק איסורא אין מסל"ת נאמן. וראיתי שכ"כ בפמ"ג שם. אך יש לדחות זה ג"כ. די"ל דהש"ע חייש בזה לדברי הרמב"ם דס"ל דאיסור זה דולד בהמה תוך ח' ימים הוא מדאורייתא (כמבואר מדבריו בפ"ד מהמ"א ה"ד. ועיין ברמב"ם בפ"ב מהלכות אה"ט ה"ו ע"ש). והרשב"א בלא"ה ס"ל דאף באיסור דרבנן אין מסל"ת נאמן ויש להאריך בזה ואכמ"ל. אמנם יש להוכיח מדברי התוס' ביבמות (דל"ו ע"ב ד"ה הא) שכתב הטעם שמחמירין לחוש למיעוט דנפלים הוא משום דהוי מיעוט המצוי. וכ"כ הרא"ש שם. וכ"כ התוס' בע"ז (ד"מ ע"ב) ובנדה (דמ"ד ע"ב). ולא כתבו התוס' והרא"ש בפשיטות מטעם סמוך מיעוטא לחזקה. דהרי התוס' והרא"ש ס"ל בחולין ובבכורות דקיי"ל דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דהתוס' והרא"ש התם שהוצרכו לומר הטעם שמחמירין שלא לאכול בהמה תוך ח' ימים וחוששין לנפל. וכמבואר בדבריהם שם בהדיא. ומשום חזקת האם אין לדון על הולד בזה. ול"ל סמוך מיעוטא לחזקה. וע"כ לומר משום דהוי מיעוט המצוי וא"ש. וכ"מ ג"כ מהמשך דברי התוס' בחולין (ריש דף י"ב) דסבירא להו דבמיעוט נפלים ליכא חזקה בהדיא ע"ש. (מיהו בתוס' בכורות ד"ך ע"ב שם י"ל בדבריהם דקיימי התם לשיטת החולקים על ר"ת וס"ל דלא סמכינן מיעוטא לחזקה להחמיר). ומזה מוכח דלענין מיעוט נפלים אין לדון כלל משום חזקת האם שלא ילדה או שלא נתעברה עד אח"כ כנ"ל. דבכה"ג אין חזקת האם מהני כלל לולד וכנ"ל כמו שביארנו. וי"ל קצת. ולענין דינא כבר ביארתי לעיל דהעיקר להלכה כאן כדברי המג"א הנ"ל: סימן טז ע"ד קושייתו בגמרא דמנחות (דע"ב רע"ב) אלא שאני התם דהרי דחתה שחיטה את השבת כו', ומשמע דאי לאו משום שדחתה שחיטה את השבת לא היתה הקטרת אימורין דוחה שבת והיה ממתין מלהקטיר, עד הערב. ותמה כת"ר מכאן ע"ד הרשב"א בחידושיו לשבת (דכ"ד ע"ב) לענין מה דאמרינן התם דעשה דשריפת קדשים טמאים הוה דחי ל"ת דיו"ט ומצרכינן קרא בזה דלא דחי וכתב שם הרשב"א בשם הרמב"ן דאף דאפשר להמתין עד למחר. מ"מ כאן דהיום א"א לקיים העשה, לא מיקרי אפשר לקיים שניהם. ודחי שפיר העשה את ל"ת בכה"ג. וא"כ ה"נ בהקטרת אימורין אין להמתין עד לערב ויש לה