תורת חסד עה

אלא נראה לומר דלדברי הרמב"ם הנ"ל אין הטעם כלל משום דיחוי כדברי השאגת אריה הנ"ל. רק י"ל דהרמב"ם ס"ל בפי' דברי הגמרא בטעם שיעור של ט"ו מילין משום דדוקא כשהיה יום י"ד שחרית חוץ למודיעים אז חשוב בדרך רחוקה ופטור. דביום י"ד שחרית מתחיל החיוב להגיע לירושלים לזמן שחיטת הפסח שהוא חיוב אותו יום. ואף דבפירש"י בפסחים (דס"ט סע"א) כ' גבי ערל שלא מל ענוש כרת בשביל שהיה ראוי לתקן משש שעות ולמעלה מזמן דשחיטת הפסח, ולא דמי לטמא ושהיה בדרך רחוקה שאין יכולין לתקן באותן שש שעות ומקמי הכי לא רמיא חיובא עלייהו כו' עכ"ל. משמע מדבריו דבע"פ קודם חצות לא רמיא חיובא עליו להתקרב לירושלים. רש"י לטעמיה בזה דאיהו מפרש דשיעור ט"ו מילין לדרך רחוקה היינו מזמן שחיטת הפסח לאורתא. משא"כ הרמב"ם דמפרש בגמרא דשיעור ט"ו מילין היינו מצפרא לפלגא דיומא ס"ל דלענין זה מצפרא רמיא חיובא עליו להתקרב לירושלים לזמן שחיטת הפסח. וכדאיתא בתוספתא רפ"ח דפסחים דאמר ר' עקיבא (דאיהו סבירא ליה במתניתין שיעור ט"ו מילין). נאמר טמא נפש ונאמר דרך רחוקה מה טמא נפש רוצה לעשות ואינו יכול אף דרך רחוקה רוצה לעשות ואינו יכול רק דזהו אמרינן מסברא דרק על אותו יום משחרית קפיד רחמנא שיוכל להגיע לירושלים מאז עד זמן שחיטת הפסח. וטפי מהכי לא רמי רחמנא חיובא עליו וחשיב בדרך רחוקה ופטור. (דאי נימא שצריך להלך כמה ימים מקודם ולהתקרב לירושלים אם כן לא משכחת דרך רחוקה כלל לפוטרו מפסח) וי"ל בזה כדאמר הגמרא בפסחים (ד"ה ע"א) ואימא כל חד וחד כי שחיט. ומשני זמן שחיטה אמר רחמנא. וה"נ הכא אמרינן שהתורה הקפידה רק על זמן קבוע שיוכל לילך ולהגיע לירושלים מצפרא עד אחר חצות שהוא זמן שחיטת הפסח. וכמו דקיי"ל דחייב אדם לטהר א"ע ברגל (בר"ה דט"ז ע"ב), דהחיובא הוא לטהר א"ע בערב הרגל דטעמא דמילתא כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות טומאות אוכלין שיהיו נכונים ברגל ליכנס למקדש ולאכול קדשים. וכן לדברי הר"י קורקוס שבכ"מ (בפרק ב' מהלכות חגיגה הלכה ב') שמפרש בדברי הרמב"ם לענין המקמץ והמצרף נחושת והבורסי דפטורין מן הראייה שאינה ראויין לעלות עם כל זכורך כו' מכל מקום מחוייבין לטהר גופן ומלבושן ולעלות ליראות. וה"נ לענין מי שהוא בדרך רחוקה דעכ"פ בע"פ מצפרא מחוייב להתקרב לירושלים עד זמן שחיטת הפסח כנ"ל. ויותר מזה חשיב דרך רחוקה ופטור. והא דאמרינן בזבחים (ד"ק ע"א) לחלק בין מת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת הפסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות משא"כ כשמת קודם חצות כו'. היינו דקודם חצות מצות אנינות דחיא ליה ממצות פסח. משא"כ היכא שאין מצוה אחרת כנגדו שפיר רמיא עליו חיובא מצפרא להתקרב ולהגיע לירושלים לזמן שחיטת הפסח כנ"ל. (ויש מקום לשיטת הרמב"ם שהיה מפרש כן בפלוגתא דעולא ורב יהודה בפסחים (דף צ"ג ע"ב) שתמהו שם התוספות (ד"ה ר"י) דהיאך פליגי במציאות ונחזי אנן כו'. ותירוץ התוספות ל"נ ליה להרמב"ם. אלא הרמב"ם מפרש דעולא ור"י תרווייהו סבירא להו דמן המודיעים לירושלים הוא מהלך ט"ו מילין. רק דעולא סבירא ליה דהך שיעורא הוא מצפרא לפלגא דיומא. ור"י סבירא ליה דהך שיעורא מפלגא דיומא ועד בה"ש. ופסק כעולא) ולפי זה יש לומר שגם דברי הר"ת הנ"ל כשיטת הרמב"ם בזה ומכלל דברינו נשמע אחר שביארנו דנתפשטה ההלכה כדברי הר"ת דבה"ש הוי ג' רבעי מיל מסוף השקיעה ועד צאת הכוכבים. ושלדברי הר"ת גם לענין קרבנות אין הדם נפסל עד סוף השקיעה כנ"ל. ממילא נשמע גם כן הדין לענין תפלת המנחה. דנתקנה גם כן כנגד קרבן, דלא עבר זמנה עד סוף השקיעה כנ"ל. וכד' הש"א בסי' י"ז שם. מיהו לכתחלה נכון לאפוקי נפשיה מפלוגתא בזה ולהתפלל קודם תחלת השקיעה ועתה נבוא לבאר על דברי מ"ש מעלתו לדון כאן מטעם דאוקי אחזקה שלא ילדה. וכמו שכתב הסמ"ק לענין ספק אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' הנה עיקר חזקה זו שלא ילדה דמש"ה י"ל השתא הוא דילדה. סברא זו מבואר בדברי התוספות בבבא מציעא (דף ק' ע"א ד"ה הא מני) שכתבו שם דיש לאוקמי הפרה בחזקת שלא ילדה ולומר השתא הוא דילדה רק משום דהתם חזקת מרא קמא חשיבא טפי וכו'. וכ"כ התוספות בב"ק (דף מ"ו ע"ב ד"ה מידע) דהעמד הפרה בחזקת מעוברת והשתא הוא דילדה ע"ש (ועי' בחולין דף י"א סע"ב. ובבכורות ד"כ ע"ב ד"ה חלב וביבמות דקי"ט ע"א שהזכירו ג"כ חזקה זו. רק דל"ד לכאן). ומ"מ יש לפקפק בכאן על דברי הסמ"ק בזה. די"ל דבאשה שישבה על המשבר ועומדת לילד איתרע בההיא שעתא חזקתה לומר עדיין חזקה שלא ילדה. דהחזקה עשויה להשתנות אז. וכדאמרינן בקידושין (דף ע"ט ע"ב) לענין נערה ביומא דמישלם שית דל"ל העמד הגוף על חזקתו ופירש"י כיון שהיום היא עומדת להשתנות. (וכמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"א סי' מ"א לענין חזקת קטנות דלא מוקמינן אחזקה אלא בדבר שמצוי לעמוד באותה חזקה משא"כ קטנה דכל יומא גדלה ואתאי כו' אין זו חזקה. ועיין ברמב"ן במלחמות ברפ"ב דכתובות שכתב כה"ג דל"ל חזקה שלא נשאת מקודם ע"ש). ויש להביא קצת ראיה לדברינו דבאשה המקשה לילד לא שייך לומר אוקמה אחזקה והשתא הוא דילדה. משום דכבר איתרע חזקתה אז והוי שפיר ספיקא אי מעיקרא ילדה או השתא ילדה. מהא דאיתא במתני' דאהלות פ"ז מ"ד האשה שהיא מקשה לילד והוציאוה מבית לבית הראשון טמא בספק והשני בודאי. וכ"פ הרמב"ם (בפכ"ה מה' ט"מ ה"ט) שהבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל זה עכ"ל הרמב"ם. והשתא אמאי לא אמרינן מחמת החזקה דהשתא הוא דילדה ולא קודם לכן. ומוכח דכאן שהיא מקשה לילד איתרע חזקת מעוברת דידה. ואין לומר השתא הוא דילדה. דכמו כן י"ל דמעיקרא ילדה וכנ"ל. ואין לדחות ולומר דהתם הטעם שהבית הראשון טמא בספק. היינו משום דספק טומאה ברה"י טמא ואף היכא דאיכא חזקת טהרה. (וכמ"ש התוס' בחולין ד"ט ע"ב ושאר דוכתי). דז"א. דמבואר בתוס' ריש נדה דבספק דלמפרע לא גמרינן מסוטה ומטהרין היכא דאיכא חזקת טהרה. וע"ש במהרש"א שביאר דבריהם. וגם י"ל דמסתמא מיירי שם באהלות אפילו היכא שהיה שם שלשה בבית דקיי"ל דהוי רה"ר. (ובכה"ג אין מטהרין ס"ט ברה"ר). וע"ש בתוספות נדה וברש"י בעירובין דל"ה סע"ב ובחולין דף ע"א ע"א: ד ואמנם אף אם נימא כדברי הסמ"ק דבספק אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור י"ל השתא הוא דילדה דמוקמינן לה בחזקת שלא ילדה עד שעה שנתברר לנו הלידה. מ"מ מעלתו לא דבר בזה נכונה לומר כן בספק של בה"ש ג"כ לדון בזה משום חזקה שלא ילדה. דז"א. דכיון שאין לנו ספק על הולד אימת נולד אם קודם או אח"כ דידוע לנו הזמן שנולד בו ברור היטב. רק שהספק הוא על עצם הזמן ההוא ספק דבה"ש אם הוא יום או לילה