תורת חסד עד

ומה תלי הגמרא יום דהקרבה ביום דזביחה. והל"ל רק דגלי קרא אתרווייהו דצריך להקדים הזביחה וההקרבה (ועוד יש להוכיח קצת כדברי הר"ת דשקיעת החמה דבזבחים שם היינו בסוף שקיעה כנ"ל מהא דתנן בריש מעילה דשחט ביום וזרק בלילה מועלין בו. ופירשו התוס' שם (ריש דף ה' סד"ה היתר) דלמ"ד היתר שחיטה שנינו צ"ל דמיירי מתניתין כששחט כ"כ סמוך לשקיעת החמה עד שהוצרך לזרוק בלילה. ואם נימא דמתחלת שקיעה א"א לשחוט ומתחלת שקיעה עד צאת הכוכבים ארבעה מילין והיאך אפשר זה שיהיה שהות זמן רב כ"כ ששחט בהיתר קודם תחלת שקיעה ועי"ז יהיה מוכרח לזרוק בלילה. אם לא נימא במתניתין דזרק בלילה היינו אחר תחלת שקיעה שיש לו דין לילה לענין זריקה. וזה דוחק). ועוד ראיה לפירש"י בזבחים הנ"ל ושכן דעת הר"ת ג"כ בפירוש הגמרא שם ולא כפירוש התוס' שם. מהא דאמרינן בשבת )דף ק"ו ע"א) דר"ש דס"ל מקלקל בחבורה חייב יליף מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת הא חובל בעלמא חייב. ופירש רש"י דילפינן מקרא דביום השמיני דמביום יתירא דרשינן אפי' בשבת. וכן איתא שם בגמרא (דף קל"ב ע"א). ונהי דלפי האמת י"ל דהך דרשא מסתבר יותר למידרש כאן ביום יתירא דאפילו בשבת. ולא דרשינן הכא מהך ביום יתירא להקדים זמנו קודם תחלת השקיעה כדדרשינן בקרבנות גבי ביום הקריבו דדרשינן ביום יתירא להקדים קודם תחלת השקיעה לפירוש התוס' הנ"ל (דהתם א"א לדרוש בע"א. והך דרשא הוא באם אינו ענין כמ"ש התוספות במנחות הנ"ל. דמגופיה דביום א"א למעט הזמן ההוא שגם כן חשיב יום בכל דוכתא). מ"מ מנליה לר"ש למילף מכאן דמקלקל בחבורה חייב כיון דמסברא בחבורה נמי מקלקל פטור וא"צ קרא למישרי מילה בשבת. א"כ באמת נדרוש מביום יתירא להקדים זמנו קודם שקיעה כדדרשינן גבי קרבן וכנ"ל. (ומיהו בלא"ה יש להקשות לר"ש מנליה למילף דמקלקל בחבורה חייב דילמא ביום יתירא אתא לדרוש מיניה כדר"א דדריש להתיר מכשירי מילה בשבת דהא דפליגי רבנן על ר"א במכשירי מילה היינו רק משום דקרא איצטריך למילה גופה. משא"כ לדידיה דל"צ קרא למילה אם כן לימא קרא למכשירין אתא. ומצאתי קושיא זו בספר חמדת שלמה סי' י"ט ע"ש שהאריך ליישב זה. וכבר יישבתי זה במ"א בשני אופנים ואכמ"ל). ולדברי רש"י והר"ת ניחא דסבירא להו דא"א כלל לדרוש מביום יתירא להקדים זמנו באותו יום גופיה ולא כהתוס' בזבחים הנ"ל. מיהו יש לדחות דאף להתוס' דזבחים לא תיקשי הכא. דהא בשבת (דף קל"ב ע"א) פליגי אמוראי בילפותא דמילה דוחה שבת. דעולא אמר הלכה כו' ורנב"י אמר דנין אות ברית לדורות מאות ברית לדורות כו' ר' יוחנן אמר א"ק ביום אפילו בשבת כו'. וא"כ להני אמוראי דילפי מקראי אחריני ולא מביום לדידהו שפיר מוכיח ר"ש מדאיצטריך קרא למישרי מילה דמקלקל בחבורה חייב. והקושיא הנ"ל היא רק לר' יוחנן דיליף מביום דמילה דוחה שבת (ותניא כוותיה התם). ולפ"ז י"ל דהא לרבא בשבת (דף כ"ד ע"ב ודקל"ג ע"א) דדריש דמילה שלא בזמנה אינה דוחה יו"ט מקרא דהוא לבדו יעשה לכם לבדו ולא מילה שלא בזמנה אם כן בפשיטות מוכח לר"ש מהך קרא דמקלקל בחבורה חייב. והא דנקט הגמרא בשבת שם ההוכחה לר"ש מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת היינו רק למאן דלא ס"ל דרשא דרבא מהוא לבדו למעט מילה שלב"ז ביו"ט. וי"ל דהך מ"ד ס"ל כהני אמוראי דילפי דמילה דוחה שבת מקראי אחריני ולא מביום כנ"ל ושפיר מוכיח ר"ש. מיהו לפירש"י והר"ת א"ש כאן ברווחא יותר. (וכעת נדפס ספר תשובת ח"ס על או"ח. וראיתי שם בסי' פ' שנשאל בנידון שאלתנו ג"כ ולדינא דעתו כהמג"א. וגם הוא לא ראה דברי ר"ת בספר הישר שהבאתי לעיל. וראיתי בדבריו שהעיר קצת להקשות מנ"ל דמילה דוחה שבת מביום דילמא לא אתא קרא אלא להקדים זמנו שלא ימול אחר שקיעת החמה. וכבר ביארנו לעיל דזה לק"מ. כיון דמגופיה דקרא דמביום א"א למעט מתחלת השקיעה כיון דאז חשיב עדיין יום לכל מילי. רק דלפסול את הדם דרשינן כן באם אינו ענין. וכמ"ש בהדיא בתוס' מנחות הנ"ל. וכבר גלוי וידוע דכל היכא דמצינן למידרש קרא לגופיה לא דרשינן ליה באם אינו ענין. ומש"ה דרשינן ליה לגופיה דביום אפילו בשבת וכנ"ל. רק דיש להקשות כמ"ש לעיל דמנליה לר"ש למילף מכאן דמקלקל בחבורה חייב מדאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת. הא לדידיה כיון דא"צ הקרא לגופיה אמאי לא נידרשיה באא"ע להקדים הזמן כו'. וכבר כתבנו מה שי"ל בזה) ב אך במה דקשיא ע"ד הר"ת מגמרא דפסחים (דצ"ג ע"ב) שהביאו התוס' בזבחים שם דדרך רחוקה חשיב ט"ו מילין וש"מ דמתחלת השקיעה א"א להקריב הפסח. והתוס' שם דחו ראיה זו די"ל דמדרבנן עבדו הרחקה בפסח כדי לזרזם והעמידו דבריהם במקום כרת ע"ש. (וכן מוכח כסברתם בזה מהא דאיתא בירושלמי פ"ט דפסחים ה"ב ר"ט אמר איתפלגון ר"ח רבה וב"ק כו' אפי' כמ"ד שיבא ויאכל והוא שיהא בתוך אלפים לתחום עד שלא חשכה. ובש"ך שם הקשה דהא תחומין דרבנן ולא העמידו דבריהם במקום כרת כו' ותירוצו דחוק מאד. וי"ל כסברת התוס' הנ"ל דכאן העמידו חכמים דבריהם כו' ע"ש). ואמנם מלבד זה י"ל דברי ר"ת ברווחא, שהוא מפרש בגמרא דפסחים שם כשיטת הרמב"ם בספ"ה מה' ק"פ דמפרש דשיעורא דדרך רחוקה היינו כשעומד יום י"ד בנץ החמה במודיעים שאינו יכול להגיע לירושלים בהתחלת זמן שחיטת הפסח שהוא אחר חצות כו'. אלא שיש לבאר לדברי הרמב"ם בטעם הדבר שנפטר ע"י שאינו יכול להגיע בהתחלת הזמן אע"ג דאח"כ יגיע בתוך הזמן בעוד שיכול לשחוט הפסח. וראיתי בשאגת אריה (סי' י"ז) שפי' בטעמו דכיון שאינו יכול להגיע לירושלים בהתחלת הזמן יש לו דין דיחוי דנדחה ואינו חוזר ונראה. וע"ז הקשה דאין דיחוי אצל גברא. ולכאורה נראה לבאר יותר דאף לפ"ד הרא"ש בסוף מסכת מ"ק. דס"ל בקטן שהגדיל תוך ז' דבטלה ממנו כל דין אבילות. וכתב שם דהא דאין דיחוי אצל מצות היינו היכא שהאדם לא נדחה מלעשותה אבל אם היה האדם דחוי בשעת חיוב המצוה נדחית ממנו לעולם. (וכ"מ בגמרא דסנהדרין דמ"ז ע"ב דאמר רב אשי אבילות מאימת מתחלא כו'. הילכך הואיל ואידחו ידחו. וראיתי בט"ז יו"ד סי' שצ"ו ס"ק ב' שהביא ראיה מגמרא זו לדברי הרא"ש הנ"ל). היינו דוקא גבי אבילות דסבירא ליה דכיון שנדחה בשעה ראשונה שאז חל עיקר חיוב האבילות תו לא חל עליו החיוב אח"כ מאחר שנדחה בעת חלות החיוב. אבל בשאר מצות שיש להם משך זמן לעת חיובם (והחיוב חל בסוף הזמן כמו בתחלת הזמן). לא יפטור האדם מחיובו אם נדחה בשעה ראשונה מהזמן ההוא וכל שלא עבר כל הזמן חל עליו חיוב מחדש. וכמו בסוכה דחייב קטן שהגדיל בינתיים (בסוכה דכ"ז ע"ב) ולא שייך לומר בזה דהוי דיחוי. וכן באכל כזית מצה בשטותו ואחר כך נתרפא דחייב לאכול אח"כ (בר"ה דכ"ח ע"א. ובש"ע או"ח סי' תע"ה ס"ה). וכן בחיגר ביום א' ונתפשט ביום שני למ"ד דהוי תשלומין זה לזה (בחגיגה ד"ב וד"ט ע"א). וה"נ במי שאינו יכול להגיע לירושלים בהתחלת זמן שחיטת הפסח מ"מ אח"כ חל עליו החיוב כל שלא עבר זמן שחיטת הפסח עד סופו. ולא נימא בזה דנדחה ואינו חוזר ונראה.