תורת חסד עג

שא"א לתקן לגמרי וע"כ צריכין לעבור בחד שבות מחמת דאין שבות במקדש תו אין לחלק בזה בין חד שבות לשני שבותין. ויש להוכיח כן לפמ"ש לעיל (באות הקודם) במה שהקשה המל"מ על הכ"מ הנ"ל ממ"ש הרמב"ם דמלבנין עששיות או מערבין מים חמין כו'. וביארנו שם שזהו ג"כ קושיית הירושלמי ביומא דפריך ויחם לו חמין. היינו דכיון שאפשר לעשות בלא שבות אין להתיר שבות במקדש. ומשני דגם בחמין יש איסור מדרבנן שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין. ומש"ה פסק הרמב"ם להתיר בשניהם. והשתא הא בליבון עששיות איכא שני שבותין. דהירושלמי שם מיירי מאיסור כיבוי שהמים מכבין הברזל ע"ש. ובגמרא דידן ביומא (דל"ד ע"ב) איתא דיש בזה איסור דרבנן משום מצרף. (היינו לגירסת התוס' שם שהתירו רק משום דאין שבות במקדש. אבל רש"י שם ל"ג כן בגמרא וס"ל דבאינו מתכוין אף איסור דרבנן ליכא). וא"כ בהטלת עששיות לתוך המים יש כאן שני שבותין משום מצרף ומשום מכבה. (אם לא שנדחוק לומר בזה פלוגתא חדשה בין הבבלי והירושלמי ולומר דהירושלמי ס"ל כאן דליכא איסור משום מצרף. ובגוף הדבר מה דהגמרא נקט כאן שבות דמצרף והירושלמי נקט שבות דמכבה י"ל בזה הרבה ואכמ"ל). ולפ"ז מוכח מכאן דכיון דמתירין שבות במקדש אין חילוק בין חד שבות לתרי שבותין. מיהו יש לדחות דלפ"ד התוס' ביומא דס"ל דיש איסור דרבנן משום מצרף. י"ל שהתוס' מפרשים בירושלמי כפשוטו דאסור להחם ע"י חמין גזירה שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין. (והתוס' ס"ל דלא אמרינן אין שבות במקדש רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורים. וכמ"ש המהרש"א בשבת בדברי התוס' כנ"ל). ומש"ה שרי ללבן עששיות ולהטיל במים אע"ג דהוי שני שבותין כיון דא"א בע"א. ודעת הרמב"ם שמתיר תרווייהו ללבן עששיות או לערב חמין י"ל שהוא סובר כפירש"י ביומא דליכא כאן שום איסור דרבנן מחמת מצרף וכנ"ל ולק"מ. אלא שמדברי הרמב"ם (בפ"ב מהל' ערב יוה"כ) שם גבי הא דמטילין עששיות כו' שכתב הטעם משום שאין שבות במקדש משמע דגריס כגירסת התוספות בגמרא שם ולא כפירש"י הנ"ל. דמשמע דעל שבות דמצרף קאי זה (ודוחק לומר בכוונת הרמב"ם דשבות דמצרף ליכא הכא כפירש"י ורק משבות דמכבה מיירי הרמב"ם כאן. שזהו לא נזכר כלל בגמרא דידן דיומא. וגם בירושלמי שהזכירו שבות דמכבה התם קאי רק לר"י דס"ל דאין תולדת האש כאש משא"כ לדידן דקיי"ל דתולדת האש כאש רק דמכבה גחלת של מתכת אסור מדרבנן כדאיתא בשבת. ואין זה דרך הרמב"ם לסתום דבריו כ"כ). ולפ"ז משמע דלענין אין שבות במקדש אין לחלק בין חד שבות לשני שבותין כנ"ל. רק דיש לדחות זה ע"פ דברי הרמב"ם ברפי"ב מהל' שבת ע"ש, ואכמ"ל: וכל זה לרווחא דמילתא. אבל אף אם נחליט סברא זו לענין אין שבות במקדש דאם אפשר למיעבד בחד שבות אסור למיעבד בשני שבותין. מ"מ הוכחת הגרע"א הנ"ל מגמרא דיומא אינה מוכרחת כלל לפי דברינו הנ"ל. וכבר הבאתי לעיל (וגם בסי' הקודם) ראיות להתיר לעשות קנין בע"ש שיחול בשבת. ואין להאריך יותר. סימן טו א ע"ד שאלתו. בתינוק שנולד ביום ערב ש"ק קרוב לחצי שעה קודם צאת הכוכבים בינונים. אם יש לחוש לדברי הש"ך ביו"ד (סי' רס"ו ס"ק י"א) שהסכים לדברי מהר"ם אלשקר שלא למול התינוק עד יום ראשון. ומעלתו פילפל בזה ע"פ דברי הסמ"ק שהובא שם בש"ך (ס"ק ט') באם אינו ידוע אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור דיש לילך אחר החזקה (כן הגיה בדגמ"ר שם וכ"ה בסמ"ק). והיינו חזקה שלא ילדה מקודם. ובנ"ד נמי יש להחזיקו שמבע"י לא נולד עדיין. ועכ"פ יש לחוש לחומרא. עכ"ד מעלתו בקצרה: א הנה בעיקר הדין כבר הסכימו האחרונים להלכה כפסק המג"א באו"ח (סי' של"א סק"ב) דכל שנולד יותר מרביעית שעה קודם צאת הכוכבים מוהלין אותו ביום השמיני (דהיינו ביום ערב ש"ק בנ"ד). וזהו כשיטת הר"ת בתוס' בשבת (דף ל"ה ע"א ד"ה תרי) ובפסחים (דף צ"ד ע"א ד"ה רי"א) דבין השמשות הוי תלתא רבעי מיל עד צאת הכוכבים. ולא כדעת הסוברים דבה"ש הוא מתחלת השקיעה. ואף הב"ח שהובא במג"א שם שכתב דאם נולד בתוך שעה קודם צאת הכוכבים ספיקא הוי ונימול ביום א' מ"מ הוא בעצמו חזר בו. וכמבואר בתשובות הב"ח (סימן קנ"ד) שהסכים ג"כ לדברי ר"ת הנ"ל והורה למעשה שאם נולד שליש שעה קודם צאת הכוכבים נימול לשמונה ואף אם יארע כן בשבת נימול בשבת ושכן מנהג כל ישראל לענין קבלת שבת לפרוש ממלאכה וממילא ה"ה לענין מילה. עכ"ד הב"ח שם. ובעיקר מחלוקת הראשונים בבין השמשות אם הוא מתחלת השקיעה או מסוף השקיעה. כבר האריך בזה בספר מנחת כהן להר"א פימינטיל. ויש להאריך בזה בכמה ענינים. ואין כאן מקומו. רק בדרך אגב אמינא להעיר קצת. במה שהקשו כולם על שיטת הר"ת מגמרא דזבחים (דנ"ו ע"א) דאמרינן מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו כו'. והוכיחו שם התוס' שזהו מתחלת השקיעה כו' מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"ג ע"ב) דדרך רחוקה היינו מהלך ט"ו מילין דלא מטי לירושלים עד תחלת השקיעה דקעבר עליו זמן שחיטת הפסח. והתוספות נקטו בפשיטות שבד"ז לא יחלוק הר"ת גם כן ע"ש. ואף שפשוט דאין מכאן שום קושיא על שיטת הר"ת הנ"ל. דהא התוס' בזבחים שם כתבו בהדיא דיליף לה התם מקרא מיותר דביום הקריבו דממעט ליה מתחלת השקיעה אע"ג דבכל דוכתא חשיב יום. ויותר מבואר בתוס' מנחות (ד"כ ע"ב ד"ה נפסל) שכתב וז"ל דאם אינו ענין לסוף שקיעה דנ"ל מביום צוותו תנהו ענין לתחלת שקיעה עכ"ל התוס'. אך באמת המ"כ וכל הגדולים לא ראו דברי הר"ת בספר הישר שלו (סימן קפ"א) דס"ל להדיא בהך דזבחים שדם נפסל בשקיעת החמה היינו גם כן בסוף השקיעה דוקא. וכן מפרש התם בהך דזבחים דמחשבין בזמן משתשקע החמה דהוא מסוף השקיעה ודלא כהתוספות בזבחים ובמנחות הנ"ל. ונראה שהר"ת מפרש בגמרא דזבחים שם כפירש"י דהלימוד מקרא דביום הקריבו הוא לענין דלא מהני ליה הלנה בראש המזבח לאכשורי זריקה למחר. ולא דרשינן כלל מהך קרא להקדים זמנו מתחלת השקיעה. (ולכאורה היה נראה דרש"י גם כן ס"ל כדברי הר"ת בזה דאין הדם נפסל עד סוף שקיעה וע"כ לא פירש בגמרא דזבחים כהתוס' שם. אך מפירש"י בפסחים (דף צ"ג ע"ב סד"ה ט"ו מילין) משמע דס"ל שדם נפסל בתחלת שקיעה. וי"ל קצת). וכן נראה כפירוש רש"י דזבחים מפשטות דברי הגמרא במקומו דיליף שנפסל הדם בשקיעת החמה שנאמר ביום הקריבו את זבחו ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב כו'. ומשמע דהלימוד מקרא הוא רק דיום דהקרבה תליא ביום דזביחה וחד דינא להו. ולדברי התוס' דילפינן מהך קרא שיוקדם זמנו מתחלת השקיעה אע"ג דבכל דוכתא חשיב יום. אם כן הרי גם לענין זביחה עדיין לא ידענו חידוש דין זה כלל להקדים זמנו מתחלת השקיעה אלא מהאי קרא. דמסברא לענין זביחה נמי הוי יום עד סוף השקיעה כמו בכל דוכתא ומהיכא פשיטא ליה זה להגמרא בזביחה יותר מבהקרבה