תורת חסד עב

יעבור על התנאי יש עליו על להבא ג"כ איסור שתי נשים ויצטרך ע"כ לגרש אחת מהם וכנ"ל. ומש"ה מיזדהר בהך תנאה וממילא מותר לו לבא עליה לכתחלה בשעת חופתה. (וגם בלא"ה כבר העליתי לעיל דמשום איסור שתי נשים לא חשיב חופה שא"ר לביאה כיון דבזה אינה ביאת איסור בעצם וכנ"ל אות ז'). ושפיר קונה החופה בכה"ג כיון דיש לו אז היתר גמור לבא עליה לכתחלה. משא"כ כשמקדש אשה ע"ת בערב יוה"כ דעכ"פ אסור מדרבנן אז לבא עליה כיון דחיישינן שמא לא יקיים תנאו והיא ביאת פנויה וכנ"ל. דבהך תנאה לא מיזדהר כו'. ואחר יוה"כ אפשר (וכן אורחא דמילתא) שלא תבא עוד לכלל ביאה לעולם ויתבטלו קידושין של זו ויקיים אשתו הראשונה וכנ"ל. ובכה"ג לכ"ע אין חופה כזו קונה כלל כיון דלא תבא לכלל חיבת ביאה. ובדעת הירושלמי י"ל דס"ל דמ"מ כיון דבשעת חופתה אסור לבא רק מדרבנן מש"ה חשיבא מ"מ ראויה לביאה מדאורייתא. וכ"ז לדעת הרמ"א בפירוש הירושלמי. אבל אם נימא כדעת הפר"ח דלהירושלמי מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה וא"צ שם חופה כלל. ניחא בפשיטות. דלגמרא דידן דצריך חופה א"א לכנוס לא ביוה"כ ולא בערב יוה"כ ע"ת וכנ"ל: יא ובהך מילתא דאמרן לעיל (אות ט') דלפום גמרא דידן לא התירו לו לקדש ביוה"כ דלא אמרי' אין שבות במקדש היכא דאפשר לתקן מאתמול. וסברא זו כתב הכ"מ שילהי הל' בית הבחירה במ"ש שם הרמב"ם שבלילי שבת לא היה בידם אור אלא בודקין בנרות הדולקים שם מע"ש. וביאר הכ"מ דאע"ג דאין שבות במקדש שאני התם דאפשר בנרות הדולקים מע"ש. והמל"מ הקשה עליו ע"ש. ולכאורה מוכח כהכ"מ מהא דאיתא בירושלמי (פ"ג דיומא ה"ה) דאר"י התם עששיות של ברזל היו מרתיחין כו'. ומסיק שם בירושלמי דר"י סבר אין תולדת האש כאש. ופריך ויחם לו חמין. ומשני שלא יאמרו ראינו כה"ג שטובל במים שאובין ביוה"כ. והא התם הוי רק איסור דרבנן לר"י בתולדת האש. ומ"מ פריך ויחם לו חמין. וע"כ דקושיית הירושלמי הוא דכיון דיש תקנה מאתמול יש שבות במקדש. (וצ"ל בהא דאמר בירושלמי פ"ח דפסחים סוף ה"ג א"ר שמיי ואפילו כמ"ד במקדיש בעזרה משום שבות שהתירו במקדש מיירי בשא"א להקדישו מאתמול. וע"ש בפירוש הקה"ע שפירוש דמותר ליקח בשבת ממוכרי טלאים כו'. ע"ש בסוגיא). ובזה היה י"ל במ"ש הרמב"ם (פ"ב מהל' עבודת יוה"כ ה"ד) היה כה"ג זקן או חולה מלבנין עששיות כו' או מערבין מים חמין כו' ובמל"מ הקשה מזה ע"ד הכ"מ בהל' בית הבחירה הנ"ל דכיון דאפשר בעירוב חמין למה התירו שבות להטיל עששיות כו'. וי"ל דהרמב"ם ס"ל דלמסקנת הירושלמי תרווייהו שריין. והא דמשני הירושלמי שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין כו'. היינו דכיון דבין כך ובין כך יש איסור דרבנן. במרתיח עששיות יש שבות משום מכבה. ובחמין יש איסור דרבנן משום גזירה שלא יאמרו כה"ג טובל בשאובין ממילא כהדדי נינהו ויש להתיר בתרווייהו או בעששיות או בחמין. וראיתי במרדכי בשבועות סוף הל' מקואות שהביא דברי הר"ת שאוסר לטבול במקוה שמטילין לתוכו חמין משום גזירת מרחצאות. וכתב שם דמהך דיומא י"ל דהתם שרי משום דאין שבות במקדש. (ולהחולקים המתירין לטבול במקוה שמטילין בו חמין צ"ל דלא תיקשי עלייהו מהירושלמי דיומא הנ"ל דהתם שרואין דבר שינוי כזה במקדש יש לחוש יותר שלא יאמרו כו'). ומדברי המרדכי אלו מוכח דהא דאין שבות במקדש היינו אף בשאר איסורי דרבנן כמו הכא לענין גזירת מרחצאות. ולא כדברי המהרש"א בשבת (דמ"ב ע"א) שכתב דהא דאין שבות במקדש היינו רק באיסורי שבת. אבל בשאר איסורים אין חילוק בשבותים בין מקדש למדינה. ואמנם י"ל דדבר זה תליא בפלוגתא דהרא"ש והר"ן בפ"ב דפסחים. שהרא"ש שם הוכיח דמהני החזרת כבשונות בכלי חרס מגמרא דזבחים (דצ"ו ע"א) דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים ומשמע הא עושין שרי. ותמה עליו בת"ש שם דמה ראיה היא דש"ה דאין שבות במקדש וכ"מ בר"ן שם. ומזה מוכח לכאורה שהרא"ש ס"ל דהא דאין שבות במקדש הוא רק באיסורי שבת ולא בשאר איסורים וכדעת המהרש"א הנ"ל. ושפיר הוכיח מגמרא דזבחים הנ"ל. מיהו אכתי לא ניחא כ"כ דמבואר בתוס' בחולין (דקי"ב ע"א) ובזבחים (דצ"ו ע"א) דהא דאמרינן כל יום נעשה גיעול לחבירו היינו דבכלי מקדש אוקמוה אדאורייתא שמב"מ בטל ברוב מה"ת. וכן כתב הרא"ש בחולין שם. וצ"ל שזהו ענין אחר שהתירו משום הפסד כלי המקדש אף שאר איסורי דרבנן. ואינו ענין כלל להך כללא דאין שבות במקדש. ולפ"ז אכתי קשיא ע"ד הרא"ש דפסחים הנ"ל דאין ראיה מגמרא הנ"ל להתיר החזרת כבשונות כנ"ל והנה י"ל מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' מעה"ק ה"ח) שכתב שם ושוחט שנים או רוב שנים כו', אף דבשחיטת חולין קיי"ל דלכתחלה בעינן כל השנים והא דרוב של אחד כמוהו היינו בדיעבד (וכהך אבע"א בחולין דכ"ז ע"א). וראיתי בפמ"ג באו"ח סי' תרכ"א שעמד בזה ותירץ משום דאין שבות במקדש. ומוכח מזה דבשאר איסורים נמי אין שבות במקדש. וי"ל קצת. (וכן יתיישב בזה גם כן מה שהקשה בכו"פ ביו"ד סי' ע"א לדעת הסוברים דאין למלוח על השער דהשער מעכב כח המלח מהא דבקדשים מולחין הראש ואין מסירין הצמר, ולהנ"ל ניחא) וי"ל בזה מכמה דוכתי ואכמ"ל. ועיין בתשובת הריב"ש בס"ס קס"ג מ"ש לחלק לענין הא דאין שבות במקדש בין איסור דרבנן שמשום גזירה ובין איסור דרבנן שאסרו משום חשש איסור תורה כו'. ע"ש ואכמ"ל: יב וראיתי בתשובת הגאון רע"א (סי' קנ"ט) שנשאל במוכר חפץ לחבירו מע"ש ומתנה שיחול הקנין למחר. וכן אם א"ל בתנאי דמעכשיו אם מותר לקיים התנאי בשבת שעי"ז יוגמר הקנין למפרע מאתמול. והשיב לאסור בשניהם והוכיח כן מסוגיא זו דיומא. ויש להשיב על דבריו. ומתחלה יש לתמוה עליו ועל הגאון הש"א ז"ל שהקשו קושיא זו מדעתם דלמה לא אמרו שיקדש הכה"ג האשה האחרת בערב יוה"כ על תנאי כו'. ולא ראו שזהו מבואר בירושלמי דתניא כן בברייתא שהיו מקדשין לו אשה אחרת ע"ת. וכבר ביארנו שזהו תליא בפלוגתא דתנאי וכנ"ל. ומ"ש הגרע"א דמש"ה לא תיקנו כן שיגרש לאשתו ע"ת ולהאחרת יקדש ע"ת משום דבזה יעבור על שני שבותין קידושין וגירושין. ואע"ג דאין שבות במקדש מ"מ למעט בשבותין עדיף. הנה לפי דברינו לעיל בלא"ה א"א לקדש בערב יוה"כ ע"ת לפי גמרא דידן. ושפיר יש לומר דבכה"ג שמעשה הקנין הוא מאתמול אין בזה שום שבות כלל. ובמ"ש הגרע"א שם לפרש הפלוגתא דהבבלי והירושלמי דהירושלמי פשוט ליה דחופה שא"ר לביאה קונה. כבר ביארנו לעיל (סוף אות ד') דא"א לפרש כן. ולדברינו נדחה גם כן מ"ש שם בסוף דבריו להוכיח לאסור מהירושלמי דלא מוכח כן כלל. ובהך מילתא שכתב הגרע"א שם דאף על גב דאין שבות במקדש מ"מ היכא דאפשר למיעבד בחד שבות אסור למיעבד בשני שבותין. הנה לכאורה אין זה מוכרח. די"ל דאף לפ"ד הכ"מ הנ"ל דהיכא דאפשר לתקן מאתמול בלא שום שבות לא אמרינן אין שבות במקדש. (ועיין בשבת ר"ד קכ"ד. ובעירובין דק"ג). מ"מ היכא