תורת חסד עא

י אמנם י"ל לפמ"ש לעיל (אות ה') בדעת הרמב"ם בגט ע"ת שבידה לקיימו דשריא לינשא ול"ח שמא לא תקיים תנאה. אף דבנדרים אמרינן דבתנאה לא מיזדהר דהחילוק בזה הוא דהיכא שאם יעבור התנאי יגרום רק איסור למפרע ולא על להבא בזה לא מיזדהר. אבל היכא שעי"ז יהיה עליו איסור על להבא גם כן בזה מיזדהר כמו דבאיסורא מיזדהר. וא"כ י"ל במקדש אשה ע"ת אף שבידו לקיימו למחר מ"מ אסור לבא עליה קודם קיום התנאי דחיישינן שמא לא יקיים תנאו. דהיכא שעי"ז גורם רק איסור למפרע אמרינן דבתנאה לא מיזדהר. וכאן אם לא יקיים תנאו ה"ל רק איסור למפרע דאז יהיה למפרע בעילת זנות. (וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות אישות דבעילה בלא קידושין הוי זנות שלוקה מה"ת). וא"כ א"א להכה"ג לקדש בערב יוה"כ ע"ת אף בתנאי שבידו דמ"מ הוי חופה שא"ר לביאה כיון דאסור לבא עליה קודם שיתקיים התנאי למחר ומיהו משכחת בעלמא שפיר חופה ע"ת אף להרמב"ם דחופה ראויה לביאה בעינן. דהא כתבו הפוסקים בדעת הרמב"ם בהא דיש חופה לפסולות דכיון שדעתו לבא עליה באיסור חשיבי ראויה לביאה וקונה שפיר. משא"כ בכה"ג שמקדש האחרת מחמת תקנת חכמים ופשיטא שאין דעתו לבא עליה באיסור וא"כ הוי חופה שא"ר לביאה בערב יוה"כ קודם קיום התנאי של הקידושין. ואף אם נימא דהא דאמרינן דבתנאה לא מיזדהר וחיישינן שמא לא יקיים תנאו זהו הוי רק איסור דרבנן ומשום חומרא דרבנן לא חשיב חופה שא"ר לביאה כמ"ש לעיל. מ"מ יש לחלק דבהך איסור דרבנן שעומד להתברר. שאח"כ אם לא יקיים תנאו יתברר שהיה למפרע איסור תורה בזה שפיר הוי חופה שא"ר לביאה ואינו קונה. ולא דמי כלל להך שכתב הב"ש (שהובא לעיל) באיסור שבעה נקיים שהוא חומרא דרבנן בעלמא דל"ח א"ר לביאה ובזה חופה קונה. (וכה"ג מחלק במל"מ רפ"ז מהל' תרומות שנסתפק לענין תרומה טמאה מדרבנן אי חשיבא מחוללת ועומדת לפטור ממיתה בטומאת הגוף. ומדמי לה כמו גבי אשה הראויה לו דאם אסירא מדרבנן חשיבא ג"כ אינה ראויה. ומצדד לחלק שם בהך מילתא בין טומאת מעלה דרבנן לשאר טומאות דרבנן ע"ש. וכש"כ שיש לחלק הכא לענין חופה שא"ר לביאה בין חומרא בעלמא דז"נ מדרבנן ובין הך איסור דרבנן שעומד להתברר שהיה למפרע איסור תורה כנ"ל). אלא שעיקר ד"ז שאם לא יקיים את תנאו ויתבטלו הקידושין ה"ל למפרע ביאת פנויה דאסור מדאורייתא. י"ל דזה אינו. דאף שמבואר מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פ"א ה"ד) דלעולם ביאת פנויה אסור מה"ת ולוקה עליה מלאו דלא יהיה קדש (ולא כהראב"ד דבמיוחדת לאיש אחד אין בה איסור לאו). מ"מ מוכח מדברי הרמב"ם (ספ"ב מהל' נערה) דבאינה מוכנת לזנות אינו לוקה וכמ"ש הכ"מ שם. וביותר י"ל דבבא עליה בתורת קידושין ואישות אף שאח"כ נתבטלו הקידושין בזה אף להרמב"ם ליכא איסור תורה רק איסור דרבנן. (ועיין מזה בדברי הב"ח באה"ע סי' קנ"ז ס"ג. ובתשובת הרד"ך בית ט'. ועיין בספר הפלאה בכתובות ד"מ ע"ב גבי הא דר"ל אמר א"ק נערה כו' ע"ש). וכן מוכח גם כן לפ"ד הרמ"א הנ"ל דמפרש בירושלמי דיומא דצריך ג"כ כניסה לחופה כנ"ל. וא"כ למ"ד שמקדש בערב יוה"כ על תנאי דכבר ביארנו שמתנה על הקידושין שיחולו למחר רק מכאן ולהבא והחופה צריך שתחול מעכשיו דוקא כנ"ל. וא"כ מוכח מזה דאף בחופה שקודם הקידושין ג"כ חשיב חופה הראויה לביאה מה"ת אך נראה דהעיקר כמ"ש לעיל (סוף אות ד') בפלוגתא דהגמרא דידן והירושלמי. דהירושלמי ס"ל דבאיסור דרבנן חופה קונה ול"ח אינה ראויה לביאה מה"ת. דמה"ט סובר הירושלמי דאפשר לעשות חופה ביוה"כ ג"כ כיון דס"ל דה' עינויים דיוה"כ מדרבנן כנ"ל. ומש"ה נמי סובר הירושלמי דאפשר נמי לקדש ולכנוס בערב יוה"כ ע"ת. דבכה"ג ג"כ ה"ל חופה הראויה לביאה מה"ת כנ"ל. משא"כ לפי גמרא דידן דס"ל דמחמת איסור דרבנן חשיב גם כן חופה שא"ר לביאה ואינה קונה. מש"ה א"א לכנוס בערב יוה"כ ע"ת דהוי חופה שא"ר לביאה. ואף אם יתנה תנאי שבידו לקיימו מכל מקום מדרבנן אסור לבא עליה שמא לא יקיים תנאו כיון דבתנאה לא מיזדהר היכא שעי"ז נעשה איסור רק למפרע ולא על להבא וכנ"ל. (ופשוט דאע"ג שגם אם יעבור התנאי ג"כ הוי למפרע רק איסור דרבנן. מ"מ אין להתיר לו לכתחלה להכניס עצמו בספק זה שעומד להתברר אלא דלפ"ז מוכח דשיטת גמרא דידן דבאיסור דרבנן גם כן חשיב חופה שא"ר לביאה. ותיקשי על הב"ש דס"ל להלכה דבאיסור דרבנן חופה קונה שפיר וכנ"ל. (ודוחק לחלק בין איסורי דרבנן גופייהו). ועוד צריך ביאור דלפי דברינו הנ"ל כ"ז ניחא לשיטת הרמב"ם דחופה שא"ר לביאה אינה קונה כלל. אבל להפוסקים החולקים וס"ל דחופה שא"ר לביאה גם כן קונה. (והם מפרשים בגמרא דכתובות דהבעיא בחופת נדה הוא רק לענין תוספת כתובה). אם כן הדק"ל הכא בגמרא דאמאי לא היו מקדשין לו האחרת בערב יוה"כ ע"ת כנ"ל. והי' י"ל בזה ע"פ דברי הרמ"א בתשובה שם בסוף דבריו שכתב בחד תירוצא דהירושלמי והבבלי פליגי בהא דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. דגמרא דידן ס"ל דבעינן ביאה ממש שיבא עליה ובלא זה לא מיקרי ביתו משא"כ להירושלמי ע"ש בדבריו. וא"כ י"ל דלהפוסקים החולקים על הרמב"ם וס"ל דחופה שא"ר לביאה קונה ס"ל הכא כדעת הרמ"א. דלפי גמרא דידן בעינן ביאה ממש. ומש"ה א"א לקדש בערב יוה"כ על תנאי כיון דבעינן ביאה ממש ובמקדש ע"ת אסור מדרבנן לבא עליה קודם קיום התנאי כנ"ל. אך לפ"ד הרמב"ם שפוסק דכה"ג אסור לישא שתי נשים דלדידיה א"א לפרש כהרמ"א שהיה ביאה ממש דיש איסור משום שתי נשים כנ"ל. הנה הרמב"ם לטעמיה שפסק דחופה שא"ר לביאה אינה קונה. וגמרא דידן ס"ל דאף באיסור דרבנן הוי חופה שא"ר לביאה וכנ"ל וא"ש. אלא שעיקר דברי הרמ"א בהך תירוצא דלפי הגמרא צריך ביאה ממש הוא דבר תמוה שהרי מפרישין אותו שבעה ימים מקודם כו'. (וכמו שמוכיח בש"א סי' צ"ג דא"צ ביאה ממש. וי"ל בזה). אך בלא"ה לק"מ די"ל דמכאן ראיה לדברי הב"ש (סי' ס"א סק"ד) דס"ל בדעת הרמ"א שם דבאשה חולנית חולת מות שא"ר לביאה כלל אין חופה קונה לכ"ע אף להחולקים על הרמב"ם וכן מסתבר דאף להסוברים דחופת נדה קונה היינו משום דיש לה היתר לאחר זמן ואתיא לכלל ביאה ויש כאן חיבת ביאה אח"כ. אבל היכא דאפשר שלא תבא לעולם לכלל ביאה כלל לא מהני קנין חופה כזו לכ"ע. וכן ראיתי בשעה"מ שהביא דברי מהר"ש גאון ודברי הפרח מ"א שכ"כ להדיא. (ומה שהקשה השעה"מ ע"ז מדברי הר"ן י"ל ואכמ"ל). וכמו כן יש לומר במ"ש הב"ש דבאיסור דרבנן חופה קונה אף לדעת הרמב"ם היינו היכא דאח"ז בודאי תבא לכלל ביאה רק דהשתא אכתי אסירא מדרבנן מש"ה לא חשיב בכה"ג חופה שא"ר לביאה. משא"כ בכה"ג שמקדש לו אשה אחרת בערב יום הכפורים על תנאי, דאפשר שלעולם לא תבא לכלל ביאה כיון דאסור לישא שתי נשים ואחר יום הכפורים יקיים אשתו הראשונה כשלא תמות (וכן הוא אורחא דמילתא דמסתמא לא היה הכה"ג מחליף אשתו בכל שנה). ומש"ה בדוקא נקט בגמ' דידן שהיה מקדש האחרת לחלוטין ואח"כ מגרשה ע"ת. דכיון שקודם הגירושין שלה אז מותר לו לבא עליה לכתחלה אחר שקידשה וכנסה לחופה ואין לו לחוש שמא לא יקיים התנאי של גירושי הראשונה דבתנאי כזה מיזדהר שהרי אם