תורת חסד ע

לחופה. וכבר ביארנו לעיל דיש פלוגתא דתנאי אליבא דר"י בעירובין אי ס"ל יש ברירה או אין ברירה. רק שביארנו דכאן כיון שהקידושין היה מעיוה"כ בתנאי לכשתמות אשתו למחר אז יחולו הקידושין מאותה שעה ולא למפרע ובכה"ג לא תליא כלל בברירה. מ"מ כיון דצריך כניסה לחופה ג"כ. וכבר ביארנו (באות הקדום) דבחופה א"א להתנות ע"מ שיחול הקנין למחר דבכה"ג לא חייל כלל ולמחר נמי לא קנה. וכמו בקידושי שטר לפ"ד התוס' ביבמות ובקידושין הנ"ל. וע"כ שהיה מתנה שאם תמות אשתו למחר אז תחול החופה מעכשיו. ואם כן לענין זה תליא בברירה. וכדעת רש"י בגיטין הנ"ל דבתנאי זה שאינו בידו ותלה במי שחייו ומותו תלויין בידו תליא בפלוגתא דברירה אי נימא שהוברר הדבר למפרע (ולר"י בעירובין ל"ש בין תולה בד"ע או בדעת אחרים). וא"כ ה"נ לאיו אליבא דר"י דס"ל דאין ברירה א"א לעשות כאן החופה בעיוה"כ באופן שאם תמות אשתו למחר יחול קנין החופה מעכשיו כיון דזה תלוי בברירה והוא ס"ל אין ברירה. ואם יתנה שיחול הקנין דחופה למחר כשתמות אשתו ולא למפרע מעכשיו בכה"ג לא חייל כלל וכנ"ל. ואם כן בממ"נ א"א לעשות החופה מעיוה"כ. רק ביוהכ"פ כשמתה אשתו אז היה מכניס האחרת לחופה ומש"ה ס"ל שהקידושין היה גם כן ביוהכ"פ. והפוכי מטרתא למה לן לומר שיקדש מעיוהכ"פ ויכנוס ביוהכ"פ כיון דאין שבות במקדש. וסוף סוף הכניסה לחופה א"א רק ביוהכ"פ גופיה. ואף אם נימא דהיכא דאפשר לתקן מאתמול לא אמרינן אין שבות במקדש. היינו היכא דאפשר לתקן הכל מאתמול משא"כ כאן שהחופה וקידושין הכל נחשב כחד שבות בזה. אבל להך תנא אליבא דר"י דסבירא ליה יש ברירה ס"ל שהיה כונס לחופה ג"כ בעיוהכ"פ ע"ת שכשתמות אשתו למחר אז יחול קנין החופה למפרע מעכשיו ובכה"ג ליכא שום איסור שבות כנ"ל: ח ועתה נבאר פלוגתת הבבלי והירושלמי בסוגיא דיומא. דגמרא דידן ס"ל שהיה מקדש וכונס האחרת בערב יוהכ"פ והדר מגרש לתרווייהו על תנאי כו'. והירושלמי ס"ל דלא היה מגרש כלל רק מקדש האחרת בעיוהכ"פ ע"ת או שהיה מקדש ביוהכ"פ וכנ"ל. דטעמא דהירושלמי דלא, ניחא ליה בתקנתא דגמרא דידן לגרש לתרווייהו על תנאי. (מלבד די"ל בזה כסברת הש"א מההיא דיבמות אם היה חולץ חולץ לפסולה כו' כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו כו' ע"ש). הנה י"ל דהירושלמי לטעמיה בזה דבירושלמי דגיטין (פ"ח ה"ח) אמתני' דהתם דבה"א דגט שנתנו ע"ת ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה. אמר התם ר' יוחנן בשם ר' ינאי אין בה משום יחוסי כהונה ואין ב"ד מזהמין אותה. ובשירי קרבן שם הקשה דתרתי ל"ל דכיון דמיוחסין מותרים בה פשיטא דאין ב"ד מרחיקין אותה. והגיה שם בירושלמי דצ"ל אין בה אלא משום יחוסי כהונה והיינו דכהנים מיוחסים נוהגים סלסול בעצמם שלא לנושאה רק שהב"ד אין פוסלין אותה לכהונה. (וכן איתא הגירסא בירושלמי פ"י דיבמות הל' ה'). וא"כ הירושלמי לטעמיה הכא. שא"א לעשות לכתחלה תקנה כזו להכה"ג ביוהכ"פ שלא ינהג סלסול זה בעצמו כשאר כהנים מיוחסים. וממילא א"א לו לגרש את אשתו על שום תנאי. דאפילו אם לא יתקיים התנאי יש בה משום יחוסי כהונה כנ"ל. ומש"ה אמר הירושלמי ביומא דעבדינן התקנה בקידושין ולא בגירושין רק דפליגי תנאי למר בעיוה"כ ולמר ביוה"כ כנ"ל: ט ומעתה נפרש טעמא דגמרא דידן דנקט התקנה דוקא לגרש ע"ת ולא לקדש אחרת ע"ת או לקדש ביוהכ"פ כסוגיית הירושלמי. והנה זהו מבואר דלא מצי הגמרא למימר שהיה מקדש ביוהכ"פ, לא מיבעי לדעת הרמב"ם דחופה שא"ר לביאה אינו קונה וגם ס"ל דה' עינויים דיוהכ"פ דאורייתא. ואם כן א"א לעשות חופה ביוהכ"פ דהוי חופה שא"ר לביאה וכנ"ל. אלא דאף להסוברים דחופה שא"ר לביאה קונה או להסוברים דה' עינויים דיוהכ"פ מדרבנן. מ"מ כל היכא דאפשר לתקן מאתמול לא אמרינן אין שבות במקדש (וכמ"ש לקמן בסמוך אות י"א). ולמה יעבור איסור שבות ביוהכ"פ כיון דמצי לתקן בהיתר גמור מעיוה"כ בגירושין על תנאי ולא לעבור על שום שבות וכנ"ל. רק להירושלמי דא"א לכה"ג לגרש ע"ת וכנ"ל מש"ה אמרינן בזה אין שבות במקדש. משא"כ לפי גמרא דידן וכמבואר. רק עדיין צריך לבאר למה לא אמרו בגמרא הך תקנתא דהירושלמי לקדש מערב יוהכ"פ ע"ת שכשתמות אשתו למחר תהא זו מקודשת לו. ואף שכבר ביארנו דתליא בפלוגתא דתנאי דלאיו אליבא דר"י בעירובין דלית ליה ברירה א"א כאן להכניסה לחופה מערב יוהכ"פ ע"ת. דאם מתנה שאם תמות אשתו למחר יחול קנין החופה מעכשיו הא זהו תליא בברירה ואיהו ס"ל אין ברירה, ואם יתנה שיחול קנין החופה למחר ולא מעכשיו לא חלה כלל קנין החופה אף למחר ג"כ וכמו בקידושי שטר וכנ"ל. וא"כ י"ל דמש"ה לא נקט הגמרא הך תקנתא לקדש מעיוהכ"פ ע"ת כיון דלאיו אליבא דר"י א"א להכניסה לחופה בעיוהכ"פ ע"ת ובלא חופה לא מיקריא ביתו. והגמרא בעי לשנויי ולאשכוחי תקנתא אליבא דר"י דלא תיקשי מינה לאיו אליבא דר"י ג"כ. ומלבד זה היה י"ל דהגמ' דיומא בעי לשנויי לכולהו אמוראי דלא תיקשי עלייהו מדר"י דהכא. והרי לרב הונא דס"ל בקידושין (ד"ה ע"א) דחופה קונה. ורב ושמואל נמי ס"ל כוותיה דחופה קונה לשיטת רש"י ביבמות (דנ"ז ע"ב) כמבואר שם בתוס' ולרב הונא חופה קונה וגומר בהדדי וא"צ חופה אחרת כמ"ש המהרש"א בקידושין שם (ד"ה ע"ב בתוד"ה חופה). דאל"כ מאי אולמא דהאי חופה מהאי חופה ע"ש. וא"כ לדידיה א"א כלל להכה"ג להכניס לחופה בעיו"כ ע"ת אפי' נימא דיש ברירה. דהא בממ"נ אם מתנה שתחול החופה מעכשיו אם תמות אשתו למחר א"כ חלו הקידושין ג"כ מעכשיו. (כיון דחופה קונה וגומר בהדדי. וא"א לעשות חופה לחצאין). וא"כ עבד למפרע עבודה בב' בתים קודם שמתה אשתו. ואם לא תחול החופה מעכשיו אם כן גם למחר לא חיילא החופה כלל וכנ"ל וקם ליה בלא בית. ומש"ה לא אמר הגמרא ביומא הך תקנתא לקדש אחרת על תנאי כיון דהך תקנתא ליתא לרב הונא (וכן לרב ושמואל לפירש"י) והגמרא בעי לשנויי לכ"ע. אלא דמ"מ כל זה אינו מספיק. דעדיין תיקשי. דנהי דהוכרח הגמרא לתקנתא זו שיגרש אשתו ע"ת. מ"מ האשה האחרת שמקדש והדר מגרש לה ע"ת הא יש תקנתא בלא גירושין רק שיקדשנה ויכנסנה ע"ת. ולא על תנאי זה דע"מ שתמות חבירתך דבזה תליא בברירה כיון שהתנאי אינו בידו וכנ"ל. רק יתנה עמה ע"ת שבידו לקיימו דתנאי כזה לא תליא בברירה כלל. וביותר קשה שיקדשנה על תנאי באם שאכנס לביהכנ"ס אזי תהיה מקודשת מעכשיו שבתנאי זה עצמו מגרש את אשתו הראשונה שתהיה מגורשת למפרע. שאם יקיים תנאי זה אז הראשונה מגורשת מעכשיו והשניה מקודשת מעכשיו וכדחזי באשתו דבעי' למימת יקיים תנאו כדאמרו כן בגמ' בתקנתא דמגרש לשתיהן כו'). ובאם לא יקיים תנאו הראשונה אינה מגורשת והשניה אינה מקודשת. ובזה א"ש לרב הונא דחופה קונה דמ"מ יחולו החופה והקידושין מעכשיו וכן הראשונה מגורשת מעכשיו