תורת חסד סח

ע"ד ר"ת לכ"ע ולא להקשות להר"ת לטעמיה לחוד. אך יותר נראה לומר בפשוט וא"צ לכל הנ"ל. דמגמרא דידן דיומא לא רצו התוס' להקשות ע"ד הר"ת. דהיה י"ל דהגמרא ס"ל דאפי' מחמת איסור דרבנן ג"כ חשיב חופה שא"ר לביאה ואינה קונה. (וכה"ג איתא בכ"ד), משא"כ להירושלמי דע"כ ס"ל דחשיב כאן חופה ראויה לביאה. ופריך רק משום שבות דאין מקדשין והל"ל דמשום מצוה שרי. ותי' התוס' דחד מתרי טעמי נקט ולק"מ. אבל אין לומר לפ"ד הרמב"ם דחופה שא"ר לביאה אינה קונה. דזהו מכח בעיא דלא איפשיטא בגמרא דכתובות (דנ"ו ע"א), ונימא דהירושלמי פשיטא ליה דחופה שא"ר לביאה קונה ומש"ה אפשר לכנוס ביוה"כ. ז"א דא"א לומר כן בדעת הרמב"ם שדרך הרמב"ם לפסוק כפשיטותיה דהירושלמי היכא דקאי בספיקא בגמ' דידן. (וכמ"ש הש"ך ביו"ד ר"ס קמ"ה. וכ"כ המהרי"ק בשורש ק"א). וא"כ למה פסק הרמב"ם כאן דחופה שא"ר לביאה אינה קונה. וגם בדברי התוספות בביצה ל"נ לומר כן רק כדברינו הנ"ל. ואין להאריך: ה אך לכאורה עדיין יש להוכיח דשיטת הירושלמי דמיקרי ביתו בלא כניסה לחופה כנ"ל. ומתחילה נבאר דעת הרמב"ם שפסק (בפי"ז מהלכות א"ב הי"ג) דכה"ג אסור לישא ב' נשים לעולם שנא' אשה אחת ולא שתים. והקשו עליו מגמרא דיומא הנ"ל שהיה כונס האחרת בעיוהכ"פ. וקשה דהא מ"מ הוי חופה שא"ר לביאה מחמת איסור ב' נשים. ואין לתרץ דמש"ה לא חשיב בכה"ג חופה שא"ר לביאה כיון שבידו לגרש אשתו הראשונה ואז תהיה זו מותרת לו. דהא מבואר מסתימת הפוסקים דחופת נדה לא מהני לפ"ד הרמב"ם כל שלא טבלה ואף שהגיע זמנה לטבול שבידה לטבול ותהיה מותרת לו מ"מ כ"ז שלא טבלה חשיב חופה שא"ר לביאה. וא"כ ה"ה הכא. (ולכאורה היה יש להקשות יותר דתיקשי לאביי בקידושין (דע"ח ע"א) דס"ל גבי כה"ג באלמנה דקידש לוקה אף שלא בעל. וא"כ ה"נ לענין איסור ב' נשים לכה"ג יהיה איסור בקידושין לחוד לדידיה. והיאך שרי הכה"ג לקדש האחרת בעיוהכ"פ. מיהו בזה י"ל דכמו דאמרינן התם דמודה אביי במחזיר גרושתו דאינו לוקה בקידושין לחוד כיון דכתיב להיות לו לאשה כו' ע"ש. ה"נ בהא דדרשינן יקח אשה אחת ולא שתים ג"כ אין איסור רק בבעל מה"ט). אמנם י"ל דמגמ' דידן ביומא לק"מ ע"ד הרמב"ם הנ"ל דאף דמבואר שם שהיה כונס האחרת ומגרש לתרווייהו. לחדא א"ל ע"מ שלא תמות חבירתך ולחדא א"ל ע"מ שאכנס לביהכ"נ כו'. מ"מ י"ל שמתחלה היה מגרש את אשתו הראשונה שמכבר בתנאי דע"מ שאכנס לבהכ"נ. (דמסתמא היה מגרש לראשונה בתנאי זה ולשניה בתנאי דע"מ שלא תמות חבירתך, וכשהראשונה קיימת אחר יוהכ"פ נשארה אשתו כמקדם). ואח"כ היה מקדש האחרת והדר מגרשה בתנאי דע"מ שלא תמות חבירתך. וא"כ בשעה שמכניס האחרת לחופה (אחר שגירש ע"ת לאשתו הראשונה) הוי חופה הראויה לביאה דמותר אז לבא עליה כיון שגירש כבר אשתו הראשונה וקיום התנאי של הגירושין הוי בידו דאח"כ הוי ליה גיטא למפרע. והרמב"ם לטעמיה שפסק ברפ"ח מהל' גירושין בגירש על תנאי דבתנאי שבידה אף בקום ועשה לא חיישינן שמא לא תקיים תנאה ומותרת לינשא לכתחלה (ועיין בב"ש סי' קמ"ג ס"ק ד'). ואם כן כש"כ לענין איסור שתי נשים דלא חיישינן שמא לא יקיים תנאו בדבר שבידו. ואם כן הוי חופת השניה ראויה לביאה. ולא דמי לחופת נדה שלא טבלה אף שבידה לטבול דמ"מ חשיבא א"ר לביאה דהתם מחוסר עדיין מעשה לגמרי קודם היתר הביאה. משא"כ הכא שבשעת החופה כבר מותר לבא עליה כיון שגירש את אשתו ולשמא לא יקיים אח"כ תנאו לא חיישינן וכנ"ל). באופן שאחר שגירש את אשתו ע"ת וקידש האחרת אז ה"ל חופה הראויה לביאה. ואמנם באמת לא בא עליה רק מגרשה בתנאי דע"מ שלא תמות חבירתך. ואחר יוהכ"פ היה נשאר עם אשתו הראשונה וכנ"ל. אלא דלכאורה יש לפקפק ע"ז לפמ"ש הרמב"ן בחידושיו לגיטין (דפ"ג ע"א) שהביא דעת הסוברים בגט ע"ת שבידה בקום ועשה חיישינן שמא לא תקיים תנאה. ובתנאי שבידה בשוא"ת לא חיישינן ושריא לינשא מיד. והקשה שם מגמרא דנדרים (די"ד ע"ב) בפלוגתא דר"נ ור"י בקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דר"י ס"ל דבתנאה לא מיזדהר וחיישינן שלא יקיים תנאו ואל יישן היום שמא יישן למחר. ותירץ דשאני איסור א"א מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' עכ"ד הרמב"ן שם. וכ"כ הרשב"א שם. ולכאורה לפ"ד הרמב"ם דבתנאי שבידה אף בקום ועשה מותרת לינשא ולא חיישינן שמא לא תקיים תנאה. א"כ בודאי ע"כ לחלק מההיא דנדרים דבתנאה לא מיזדהר אינש כסברת הרמב"ן והרשב"א הנ"ל. דשאני איסור א"א מתוך חומר שבסופה וכנ"ל. וא"כ לענין איסור ב' נשים לכה"ג דאין שם חומר זה בסופו י"ל דבתנאה לא מזדהר. והדק"ל הכא דהוי חופה שאינה ראויה לביאה. דאף שגירש לאשתו הראשונה בתנאי שבידו מ"מ אסור לבא על השניה דיש לחוש שמא לא יקיים תנאו וכנ"ל. אלא די"ל דהא דחיישינן שמא לא יקיים תנאו זהו מדרבנן ולענין חופה שא"ר לביאה אם האיסור רק מדרבנן החופה קונה לדעת הרמב"ם וכ"ד הב"ש בשם הה"מ הנ"ל. ובלא"ה י"ל לפי דברי הרמב"ם דאין החילוק בזה דבאיסור א"א מזדהר בתנאה משום חומר שבסופה דתצא מזה ומזה כדנקטו רמב"ן ורשב"א הנ"ל (ואפשר דנקטו כן לרווחא דמילתא). רק י"ל דעיקר הסברא דבתנאי לא מיזדהר באיסורא מיזדהר. היינו דבתנאי כיון שאם יעבור התנאי ממילא נעשה עי"ז רק איסור למפרע ועל להבא לא יגרום שום איסור וכמו התם דאם יעבור התנאי אז השינה של אתמול היה באיסור בזה לא מיזדהר אינש רק באיסורא שמכאן ולהבא מיזדהר. משא"כ באשה שנתגרשה על תנאי שאם לא תקיים התנאי ה"ל באיסור א"א למפרע וגם על להבא תהיה באיסור א"א עליו ותצטרך להתגרש ממנו בודאי מיזדהרא בתנאי כזה וכמו דבאיסורא מיזדהר. (שוב מצאתי שכ"כ בט"ז יו"ד ס"ס ר"כ, והט"ז לא ראה דברי הראשונים הנ"ל). וה"נ בכה"ג שגירש את אשתו בתנאי שבידו לקיימו דשרי ליקח האחרת ולבא עליה ול"ח שמא לא יקיים תנאו כיון דעי"ז יהיה האיסור למפרע וגם על להבא יהיה עליו איסור ב' נשים ויצטרך ע"כ לגרש אחת מהן ובתנאי כזה מיזדהר כנ"ל. (ובסברא זו יהיה רווחא שמעתתא בסוגיין כמ"ש לקמן אות י'): ו וכל זה ניחא לפי גמרא דידן ביומא. אבל אכתי תיקשי מדברי הירושלמי להך מ"ד שהיה מקדש בעיוה"כ על תנאי. אם נימא כדעת הרמ"א דהירושלמי ג"כ מצריך כניסה לחופה. אם כן אכתי ה"ל חופה שא"ר לביאה מחמת איסור ב' נשים כנ"ל. דהא לפי הירושלמי לא היה הכה"ג מגרש את אשתו כלל. ומוכח כהפר"ח דלפ"ד הירושלמי א"צ כניסה לחופה כלל ולק"מ. אלא דלכאורה י"ל דלעולם כהרמ"א דהירושלמי נמי ס"ל דלא מיקריא ביתו בלא כניסה לחופה. ומ"מ שפיר יכול לקדש ולכנוס בעיוה"כ על תנאי ולא הוי חופה שא"ר לביאה. כיון דבעידן חלות החופה למחר כשתמות אשתו אז תהיה זו ראויה לביאה מש"ה קונה שפיר דבשעת חלות הקנין של החופה שאז תהיה ראויה לביאה סגי בזה. (ואף דביוה"כ אסור בת"ה מ"מ לשיטת הירושלמי דאסור רק מדרבנן ל"ח זה א"ר לביאה לענין זה וכנ"ל). אך זה אינו. דלפמ"ש