תורת חסד סז

בברירה רק אם בעינן שיחול הדבר למפרע. משא"כ לענין שיחול הדבר מכאן ואילך משעה שיוברר הדבר ולא למפרע אין זה ענין לברירה. וכבר קדמוהו הראשונים בסברא זו (וכמ"ש הר"ש בפירוש המשנה רפ"ה דמע"ש. ובחה"ר לב"ק. וע"ש בתוספות דף ס"ט ע"א), ורבים מהאחרונים שהחליטו כן. וא"כ בכה"ג שמקדש האחרת בערב יוה"כ ע"ת שתמות חבירתך דע"כ מתנה שיחולו הקידושין משעת מיתת אשתו ולא למפרע שלא יהיה למפרע עובד בשני בתים. ואין זה תלוי כלל בברירה. וא"כ הדק"ל במאי פליגי תנאי אליבא דר"י אי מקדש בערב יוה"כ ע"ת או לא. (ולפמ"ש בש"א שם דא"א לקדש על תנאי דדילמא מייתא בין דם הפר לדם השעיר. וא"כ אשתו שמתקדשת עכשיו לא תהיה מתכפרת כלל. דבשעת הזאת דם הפר שמכפר על הכהנים לא היתה אז עדיין אשתו קודם שמתה הראשונה. ובשעת מתן דם השעיר שמכפר על ישראל אז היא אשת כה"ג עכשיו. לפ"ז לכ"ע א"א לקדש על תנאי כלל אך עיקר סברתו בזה הוא דוחק שיהיה כל החרדה הזאת מחשש שע"פ מקרה כזה לא תתכפר אשתו זו בפר ולא בשעיר. שהרי בסוכה (דכ"ד ע"א) אמרינן דר"י לא חייש למיתה רק דמעלה עשו בכפרה. והיינו משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה. (וכדאמר בהדיא בירושלמי שם חומר הוא בציבור. דמשום תקנת הציבור חייש ר"י למיתה משא"כ לענין יחיד ע"ש). אבל משום חשש כפרת אשתו לחוד אין סברא לעשות מעלה זו ולהצריכו גירושין מחשש רחוק באופן הנ"ל. ולקמן יבואר ברווחא: ד ונראה לבאר בהך פלוגתא דירושלמי אי מתקינין בהזמנה בעלמא או שמקדשין לו אשה על תנאי באופן זה. ומתחילה צ"ל בהא דבגמרא דידן אמרינן דבקידושין לחוד לא מיקרי ביתו כל כמה דלא כניס לה. ובירושלמי הזכירו רק הקידושין ומכניסה לחופה לא איירי כלל. וראיתי להפר"ח בספרו מ"ח שהבין בפשיטות בדעת הירושלמי דס"ל דבקידושין לחוד מיקרי ביתו וא"צ כניסה לחופה. ואמנם בתשו' הרמ"א (סי' קכ"ד) מבואר שפי' בדעת הירושלמי ג"כ דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. והוכיח מזה לדינא בנידון שלו להתיר לעשות קידושין וחופה בליל שבת ע"פ דברי הר"ת בתוס' ביצה (דל"ו סע"ב) דמפרש בגמרא שם דפריך והא מצוה קעביד ומשני ל"צ דאית ליה אשה ובנים. היינו דבלית ליה אשה ובנים מותר לקדש בשבת ויו"ט כיון דמצוה קעביד לא גזרו כלל. והב"י בסי' של"ט הביא דאף לדעת הר"ת מ"מ אסור לכונסה לחופה כו'. והרמ"א שם הוכיח מדברי התוס' דביצה שהר"ת מתיר אף הכניסה לחופה ממה שהקשו התוס' ע"ד ר"ת מהירושלמי דיומא אהא דמתקינין להכה"ג אשה אחרת דמשני משום דאין שבות במקדש ולא משני דשרי משום דמצוה קעביד דבעינן וכפר בעדו ובעד ביתו. והא גבי כה"ג כניסה לחופה בעינן. וא"כ מוכח מדברי התוס' שהר"ת מתיר להכניסה לחופה ג"כ עכ"ד הרמ"א. מבואר להדיא דמפרש בדעת הירושלמי גם כן דס"ל דלא מיקרי ביתו בלא חופה. (ולפ"ז צ"ל למ"ד דמקדשין לו מעיוהכ"פ ע"ת. דהחופה היה ג"כ ע"ת. דאף דאמרינן ביבמות (דק"ז ע"א) דאין תנאי בנישואין. הא פי' שם התוס' דאין רגילות להיות תנאי בנישואין. אבל אם התנה בפירוש מהני). ולכאורה יש להוכיח מדברי התוס' דביצה שם כהפר"ח דהירושלמי לא בעי כניסה לחופה ולא כהרמ"א. מהא דהקשו התוס' ע"ד ר"ת מהירושלמי דיומא ותירצו דחד מתרי טעמי נקט. וקשה דעדיפא להתוס' הו"ל להקשות ע"ד הר"ת מגמרא דילן ביומא שם שהצריכו לגרש שתיהן. ומוכח דאין היתר להכה"ג לקדש ביוהכ"פ. וכמו שהקשה כן הסמ"ק ע"ד ר"ת מגמרא דידן. ובזה אין לדחות כמ"ש התוס' אהך דירושלמי וכמבואר (ומיהו לחד תי' שכתב בתשו' הרמ"א שם דלפי גמ' דידן היה צריך ביאה ממש לק"מ הכא. אבל ל"נ לומר כן כמ"ש לקמן). אלא מוכח מהתוס' דמגמרא דידן אין להקשות ע"ד הר"ת כיון דהגמרא ס"ל דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. והקשו רק מהירושלמי דס"ל דסגי בקידושין לחוד וא"צ שם כניסה לחופה. ומיהו עדיין אין להכריח מזה לדינא כדעת הב"י שהר"ת אוסר כניסה לחופה בשבת בלית ליה אשה ובנים די"ל דלעולם הר"ת מתיר גם כניסה לחופה וכדעת הרמ"א הנ"ל. ומה שלא הקשו התוס' על ר"ת מגמ' דידן דמוכח דאסור להכה"ג לקדש ולכנוס ביוה"כ. י"ל כדעת הרמב"ם דס"ל דחופה שאינה ראויה לביאה אינה קונה כלל. ומש"ה א"א לעשות חופה ביוה"כ דהוי חופה שאינה ראויה לביאה כיון דיוהכ"פ אסור בת"ה דהוי מה' עינויים. רק להירושלמי דסגי בקידושין לחוד בלא חופה שפיר הקשו מזה ע"ד הר"ת הנ"ל. מ"מ מוכח מדברי התוס' בפי' דברי הירושלמי דלא כהרמ"א הנ"ל רק דלהירושלמי מיקרי ביתו בלא חופה וכהפר"ח הנ"ל. אך שוב יש ליישב דברי הרמ"א בפי' דברי הירושלמי הנ"ל גם כן באופן שאין סתירה על זה מדברי התוס' הנ"ל. והיינו ע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל דחופה שא"ר לביאה אינה קונה וכדעת הפוסקים שהובא בב"ש (סי' ס"א ס"ק ב') דס"ל בדעת הרמב"ם דדוקא אם אינה ראויה לביאה מדאורייתא אינה קונה אבל באיסור דרבנן כמו בשבעה נקיים שמחמת חומרא מדרבנן אסורה בזה חופה קונה שפיר (וכמ"ש הרמב"ם לענין כלה בלא ברכה דמ"מ קנאה בחופה. וכן לענין אם לא כתב הכתובה קודם החופה בדיעבד. והב"ש ס"ל דה"ה לשאר איסורי דרבנן). והנה הרמב"ם פסק (בפ"א מהלכות שביתת עשור ה"ה). דה' עינויים דיוהכ"פ אסורים מה"ת וכ"כ הר"ן בשמו. וזהו בשיטת גמרא דידן. אבל שיטת הירושלמי מבואר דס"ל דשאר עינויים מדרבנן. וכמ"ש מהר"י אלפנדרי. (והובא בתור"ע על המשניות רפ"ח דיומא). מהא דפריך הירושלמי רפ"ח דיומא אמתני' דיוהכ"פ אסור ברחיצה ובת"ה. איתא חמי ברחיצה אסור בת"ה לא כש"כ. (והיינו דממילא אסור בת"ה כיון דא"א לטבול אח"כ משום איסור רחיצה). ומשני הירושלמי דמתני' נשנית קודם תקנת עזרא. ואי נימא דה' עינויים מדאורייתא לא פריך הירושלמי מידי דמתני' קמ"ל דאסור בת"ה מה"ת ולא רק משום תקנת עזרא לחוד. אע"כ דהירושלמי ס"ל דשאר עינויים מדרבנן. ולפ"ז מיושב דעת הרמ"א בפי' הירושלמי דס"ל ג"כ דלא מיקרי ביתו בלא כניסה לחופה. ומה שהקשו התוס' בביצה ע"ד הר"ת מהירושלמי דריש יומא ותי' דחד מתרי טעמי נקט. ולא הקשו עליו טפי מגמרא דידן ביומא דליכא לדחות כן וכנ"ל. י"ל משום דבזה יש לתרץ כדעת הרמב"ם הנ"ל דחופה שא"ר לביאה מדאורייתא אינה קונה. וגם קיי"ל דה' עינויים דיוהכ"פ מדאורייתא. וא"כ א"א להכה"ג לעשות חופה ביוה"כ דהוי אז חופה שא"ר לביאה מדאוריי' ואינה חופה כלל. אבל הירושלמי דס"ל דאפשר להכה"ג לכנוס ביוהכ"פ. והירושלמי לטעמיה דס"ל דת"ה אסור ביוהכ"פ רק מדרבנן. וא"כ הוי שפיר חופה הראויה לביאה מדאורייתא. ומש"ה שפיר הקשו התוספות ע"ד הר"ת מהירושלמי דאיצטריך לומר דאין שבות במקדש ולא משני דבמקום מצוה שרי,. ותירצו התוס' דחד מתרי טעמי נקט הירושלמי וא"ש. אך יש לסתור דברינו בזה. שהרי דעת הר"ת גופיה בתוס' ביומא (דע"ז ע"א ד"ה דתנן). דקיי"ל דה' עינויים מדרבנן ולא כהרמב"ם בזה. ואם כן הו"מ התוס' להקשות ע"ד הר"ת בביצה מגמרא דידן ביומא הנ"ל ול"ל כנ"ל. מ"מ י"ל שהתוס' בביצה שם רצו להקשות