תורת חסד סו

לומר דכולה חדא גזירה היא כנ"ל ואין לחלק בחד גזירה גופה. אך עדיין יש לחלק באופן אחר. דהא דמוכח מהירושלמי דשבת שם דשרי להפריש תרומה מע"ש שיחול התרומה למחר והה"נ לעשות קנין מע"ש שיחול למחר היינו היכא דאין מטיל שום תנאי בדבר רק שיחול למחר עכ"פ. דבזה חשיב כמו שנעשה ונגמר הקנין או התרומה מע"ש. דאף דחייל למחר מ"מ השתא נמי הוי רק מחוסר זמן וזמן ממילא קאתי. (וכמ"ש סברא זו לענין דשלב"ל דמחוסר זמן אינו בגדר דשלב"ל מה"ט). משא"כ בהך דיומא אם הכה"ג מקדש האחרת בערב יוה"כ בתנאי דע"מ שתמות אשתו למחר אז יחולו הקידושין. א"כ הרי כ"ז שלא נתברר קיום התנאי לא נגמר המעשה כלל ועומד בספק. וממילא למחר אם תמות אשתו דאז נגמרו הקידושין להיות קידושי ודאי מש"ה חשיב כמו שעושה מעשה הקידושין ביוה"כ ואסור. וכן לענין קנין שאסור להקנות מע"ש על תנאי שיתקיים למחר שיחול אז הקנין מה"ט. וכה"ג כתב הר"ן בנדרים (ד"צ רע"ב) לענין מה שהחכם אינו מתיר אא"כ חל הנדר. שהביא דעת האומרים דדוקא בתולה נדרו בתנאי שאפשר שלא יחול אז אין מתירין עד שיחול אבל באומר קונם עלי דבר פלוני לאחר ל' יום חכם יכול להתירו מיד וחל הנדר מיקרי כיון שסופו לחול כו' ע"ש. ובתשובה להרמב"ן סי' רע"א מפרש כן מימרא דאביי שם (דף פ"ט ע"א) מתניתין תליא ביומי כו' דיומי ממילא אתו וחשבינן ליה שחל מעכשיו כו'. ע"ש שכן כתבו בהדיא. וה"נ בנ"ד. ומיהו אין חילוק זה מוכרח בכאן ול"ד להתם. וטפי משמע דשרי להפריש תרומה מע"ש שיחול למחר בכל אופן. דהך ירושלמי דשבת הנ"ל איתא נמי בפ"ז דדמאי והתם קאי אמתניתין דאומר מע"ש מה שאני עתיד להפריש למחר ה"ז תרומה כו'. דג"כ הוי כמו תנאי. (ואף דמגוף המשנה אין ראיה די"ל דהיכא שמתנה שיחול אח"כ התרומה למפרע ואז יהיה תרומה מעכשיו בע"ש בכה"ג עדיף טפי ושרי. משא"כ בכה"ג שמקדש האחרת בערב יוה"כ דע"כ יחולו הקידושין רק למחר אחר מיתת אשתו ולא למפרע שלא יהיה למפרע העבודה בשני בתים מש"ה אסור. מ"מ מהירושלמי שם דקאי אמתניתין דהתם מזה משמע דבכל ענין שרי להפריש מע"ש שיחול למחר וכמבואר. והא דמחלק שם בירושלמי (והובא בר"ש בפירוש המשנה שם) בין דמאי לודאי היינו רק משום דבר שאינו ברשותו כמבואר שם בהדיא ולא לענין איסור שבות דהפרשה ע"ש. ואף לפ"ד התוס' ביומא סוף דנ"ה) שמחלקים בין דמאי לודאי לענין איסור הפרשה בשבת היכא דקרא שם מע"ש. מ"מ אם ההפרשה ג"כ היה מע"ש רק שיחול למחר משמע דשרי): ב וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' יו"ט ה"ג) שכתב בהמת קדשים שנולד בה מום ביו"ט הואיל ולא היה דעתו עליה מערב יו"ט אסור לשוחטה ביום טוב לפיכך אסור לראות מומי קדשים ביו"ט גזירה שמא יתירם החכם במומן ויבא זה לשחוט בו ביום עכ"ל. וע"ש בהה"מ דמה"ט אסרו אף בנולד המום מערב יו"ט ע"ש. ובספר צל"ח בביצה בסוגיא דבכור שנפל לבור. תמה ע"ד הרמב"ם ששינה מלשון המשנה והגמרא דמיירי בבכור והרמב"ם נקט בהמת קדשים שנולד בה מום. וגוף ד"ז תמוה מאוד דהיאך משכחת לה שיוכל לשוחטה ביו"ט אפי' היה מותר לראות מומין ביו"ט כיון דבהמת קדשים אפילו נולד בה מום קבוע אסורה בלא פדיון וביו"ט אסור לפדות דדמי למו"מ שהבהמה יוצאה לחולין והפדיון הוי הקדש וכמו דאסור להקדיש ביו"ט דדמי למו"מ. וגם צריך תחלה העמדה והערכה וכ"ז אסור ביו"ט. עכ"ד הצל"ח. ואמנם אם נימא דשרי להקנות או להקדיש מע"ש שיחול למחר וכנ"ל. משכחת לה שפיר הכא באופן שלא יהיה איסור רק משום ראיית מומין ביו"ט. באם הפריש הפדיון מעיו"ט שיחול למחר אם יפול בו מום ויתירו החכם. ובכה"ג איצטריך לאסור משום ראיית מומין ביו"ט ולק"מ. ומזה מוכח דשרי להקנות או להקדיש מע"ש שיחול למחר אף בתנאי שהדבר מסופק עד שיתקיים התנאי למחר וכמבואר. והנה במג"א (סי' של"ט ס"ק ח') הביא דברי התה"ד לענין פדיון הבן כשהגיע זמנו בשבת דאין פודין בשבת ול"ל שיתן המעות לכהן מע"ש דהיאך יעשה עם הברכות והסעודה כו'. משמע גם כן דמשום שיחול הפדיון בשבת ליכא איסורא. מ"מ משם אין כ"כ ראיה מלבד דשם נותן לו בהחלט שיחול למחר בלא תנאי. וגם י"ל לפמ"ש הפ"מ בירושלמי דשבת שם לר"י בר בון דאוסר להפריש תרומה מע"ש שיחול למחר דמ"מ אם א"א בע"א שרי ע"ש. (עם שראייתו בזה אינה מוכרחת לפי דברינו לעיל). וה"נ י"ל דלקיים המ"ע בזמנו הוי כמו שא"א בע"א והוה שרי. ואולם מדברי הרמב"ם הנ"ל יש ראיה וכנ"ל: ג ואחר שביארנו דשרי לעשות קנין מע"ש שיחול בשבת דממילא חייל וליכא איסורא בזה. לפ"ז מוכרח לומר בפירוש הירושלמי ביומא כדעת התוס' הנ"ל שהיה מקדשה ביוה"כ. דאי מקדשה בערב יוה"כ מאי פריך הירושלמי ול"נ כקונה קנין בשבת. וצ"ל דאע"ג דבברייתא דמייתי הירושלמי מקודם ס"ל שהיה הכה"ג מקדשה מערב יוה"כ. מכל מקום במתניתין דקתני רי"א אף אשה אחרת מתקינין לו א"א לפרש כן. דמתקינין משמעותו רק הזמנה בעלמא. (דומיא דמתקינין לו כהן אחר כו'). וס"ל דלא היה מקדשה בערב יוה"כ ומש"ה פריך הירושלמי שפיר דקונה קנין בשבת. ותרי תנאי אליבא דר"י נינהו. ויש לבאר במאי פליגי הני תנאי אליבא דר"י (ואח"כ נבאר גם כן פלוגתת הבבלי והירושלמי. דשיטת הבבלי דמקדש האחרת בערב יוה"כ ומגרש ושניהם על תנאי כו'. ולמה כל אחד נקיט תקנתא אחרת אליבא דר"י). ולכאורה היה י"ל לפמ"ש השאגת אריה (סי' צ"ג) שהקשה על הגמרא דיומא דלמה הצריכוהו לגרש כו' ואמאי לא יקדש אשה אחת על תנאי אם תמות חברתך כו'. (וכנראה שלא ראה הברייתא דמייתי בירושלמי הנ"ל דס"ל שהיו עושין כן באמת). ותירץ ע"פ דברי רש"י בגיטין (דף כ"ה ע"ב) דבתנאי אם ימות שתולה בדעת מי שחייו ומותו תלויין בידו זה תליא בפלוגתא אם יש ברירה. וא"כ למאי דתני איו בעירובין (דל"ו ע"ב) דס"ל אליבא דר"י דאין ברירה ולר"י התם לא מחלק בין תולה בדעת עצמו או תולה בדעת אחרים כו' א"כ אם מקדש אשה בערב יוה"כ בע"מ שתמות חבירתך אינה מקודשת כלל אף אחר שתמות אשתו דאין ברירה משא"כ במגרש ע"מ שלא תמות חבירתך דמתקיים התנאי בשוא"ת זה לא תליא בברירה כדעת הרמב"ן בגיטין כו'. ובתנאי דע"מ שאכנס לביהכ"נ דהוי תנאי שבידו לקיימו אין זה שייך לברירה וא"ש. עכ"ד השאג"א שם. ולפ"ז י"ל דהך פלוגתא דתנאי אליבא דר"י בירושלמי דיומא שם תליא בהך פלוגתא דבעירובין שם דפליגי תנאי אליבא דר"י אי יש ברירה. דלתנא דמתניתין דעירובין שם אליבא דר"י ס"ל דיש ברירה. ואיו אליבא דר"י ס"ל שם דאין ברירה וא"כ הך תנא דברייתא בירושלמי דיומא דס"ל דלר"י היה מקדשה בערב יוה"כ בתנאי אם תמות חבירתך ע"כ ס"ל כהך תנא אליבא דר"י דס"ל יש ברירה. אבל לאיו אליבא דר"י דס"ל אין ברירה וא"כ א"א כלל שיקדשנה בעיוה"כ ע"ת זה כנ"ל. וע"כ דהיו מתקינין לו בהזמנה בעלמא וכשתמות אשתו ביוה"כ אז יקדשנה כנ"ל. והני תנאי כהני תנאי אליבא דר"י וא"ש. מיהו לקושטא דמילתא ליתא לכל הנ"ל. דהא הש"א גופיה שם מסיק דאין לתלות