תורת חסד סד

(וכמ"ש הש"א בסי' צ"ג. וכן הנו"ב מ"ק חאה"ע סי' צ"א. ורק שהם כ"כ מסברא דנפשייהו ולא ראו שכבר קדמום בזה. וכבר מבואר כן בר"ש רפ"ה דמעשר שני. וכ"כ הרשב"א בב"ק שם). ואם כן יש להוכיח מהירושלמי דלא שרי להקנות מעיו"ט רק ע"מ שיחול הקנין למפרע. אבל להקנות באופן שיהיה חלות הקנין ביו"ט אסור. דאל"כ היא גופא קשיא דלמה לו כאן להתנות שיחול הקנין למפרע ולתלות זה בברירה. (ובפרט לפמ"ש רש"י בחולין דף י"ד סע"א ובש"ד דכל שיכול לתקנו באמירה בעלמא לא התירו לו לסמוך על ברירה ע"ש). אך יש לסתור זה. דהא בירושלמי שם מוכח דביו"ט נמי שרי ליתן האתרוג במתנה גמורה אף שלא ע"מ להחזיר. דאיתא התם ר"ה מפקד לחברייא כד תיהוון יהבין מתנה ביו"ט לא תיהוון יהבין אלא לדעת גמורה. (ופירש בקה"ע שם דהיינו במתנה גמורה שלא ע"מ להחזיר). ר"ה יהיב אתרוג מתנה לבריה וא"ל אי יו"ט יומא דין הרי הוא לך מתנה כו' ע"ש. אלא י"ל דמה שהיו מתנים שמי שמגיע לולבו לידו הרי הוא לו במתנה למפרע (דמש"ה תליא בברירה כנ"ל) הוא כדי שכאו"א יצא י"ח בלולבו תיכף בנטילתו (כדקיי"ל דמדאגבהיה נפיק ביה). דאם לא יחול הקנין רק אחר שיגיע לולבו לידו אם כן לא יצא י"ח בו עד שיטלנו שנית. (שיקננו ויהיה שלו בשעת לקיחה). ולאו כ"ע דינא גמירי, ומש"ה תיקנו שיאמר שיהיה קנוי לו למפרע. ואמנם יש לדחות דלעולם י"ל כחילוקו של המג"א הנ"ל דלא שרי לקנות אתרוג ביו"ט רק לצאת בו ולהחזירו. אבל לקנות האתרוג לחלוטין אסור ביו"ט. (ומש"ה היו מתנים שיחול הקנין למפרע וכנ"ל). והך דירושלמי דר"ה מפקד לחברייא כד תיהוון יהבין מתנה ביו"ט לא תיהוון יהבין אלא לדעת גמורה אין פירושו כמ"ש הקה"ע דהיינו במתנה גמורה שלא ע"מ להחזיר. שהרי בירושלמי בפ"ג דסוכה (סוף הל' י') איתא רנב"י יהיב אתרוגא מתנה לבריה וא"ל לכשתזכה בו ובמצותו החזירהו לי (והיינו שמקנה לו בפירוש במתנה ע"מ להחזיר ול"ד לאומר יהא שלך עד שתצא בו דלא מהני כמ"ש הרא"ש ובש"ע או"ח סימן תרנ"ח ס"ג). ואין סברא לומר דרב המנונא דבירושלמי רפ"ד דסוכה הנ"ל הוא פליג על רנב"י בזה וסובר דבעי להקנות במתנה שלא ע"מ להחזיר דוקא דא"כ ה"ל להירושלמי לאתויי הנך תרתי בהדדי ולאשמועינן דפליגי. א"ו דהא דמפקד רב המנונא לחברייא, היינו רק שיקנה לו לשם מתנה גמורה ואפילו ע"מ להחזיר מהני, (ורק לאפוקי באומר בלשון שאינה מתנה גמורה כגון שאמר לו יהא שלך עד שתצא בו כו' וכמ"ש בש"ע הנ"ל דלא מהני והוי כמו שאול. או כמ"ש ביו"ד ברמ"א סי' ש"ה ס"ח בא"ל ותחזירם לי דלא הוי מתנה כו' ע"ש). ולעולם אסור לקנות ביו"ט לגמרי שלא ע"מ להחזיר וכדברי המג"א הנ"ל. אך בתשובת עה"ג (סי' כ"ה) מוכיח דליתן מתנה מותר בשבת ויו"ט מהתוס' דעירובין (דס"ו ע"א) ממ"ש שם דשרי דלא הוי אלא כמתנה בעלמא. וכ"כ המרדכי שם. מיהו יש לומר דהתם נמי משום דאינו נותן לו מתנה גמורה לנכרי רק להתיר לעצמו הטלטול. (וכמו באתרוג לצאת בו. ובזה מתורץ שלא יהיה סתירה בדברי המרדכי דעירובין הנ"ל לדברי המרדכי שהביא הב"י סימן תקכ"ז הנ"ל. וכ"כ בשעה"מ סוף הל' יו"ט). אך בספר בית מאיר באה"ע ס"ס מ"ה חולק על המג"א הנ"ל. והביא ראיה ממתניתין ספ"ק דביצה משלחין כלים כו', כל שניאותין ממנו כו'. ואפילו תפילין שאינם לצורך יו"ט כו'. ובש"ע או"ח סי' תקי"ו ע"ש ובמ"ש בזה בתשובת מים רבים (סי' כ"ט וסי' ל') ע"ש. ואפשר לדחות קצת ראיה זו ממתניתין דביצה הנ"ל דמשלחין כלים כו'. די"ל דעל המשלח שמקנה לו ליכא איסור כלל רק על הקונה ביו"ט. (וכמ"ש כן בספר המקנה בק"א סי' מ"ה מגמרא דעירובין דע"א ע"ש). ואפשר לו להקונה כאן שיכוין שלא לקנות עד מוצאי יו"ט. ומתניתין התם לא מיירי מדין קנין ביו"ט. ולא נחית לאשמועינן זה בהדיא שיכוין שלא לקנות ביו"ט כנ"ל). באופן דמהך דסוכה אין שום ראיה לנ"ד אי שרי להקנות מעיו"ט שיחול הקנין ביו"ט: ג ועוד יש להעיר בזה. מהא דאיתא בפסחים (דף ס"ו רע"ב) בעובדא דהלל למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו כו'. והא קעביד עבודה בקדשים ומשני כהלל כו' מביאה חולין לעזרה ומקדישה כו' פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה והא תנן אין מקדישין כו' ה"מ בחובות שאין קבוע להם זמן כו' דאמר ר"י מקדיש אדם פסחו בשבת וחגיגתו ביו"ט. ובירושלמי פ"ח דפסחים (ה"ג) פליגי בזה ר"י ורשב"ל דרשב"ל ס"ל דאפילו בחובות הקבוע להם זמן אין מקדישין ביו"ט וכתנא דתני גבי ע"פ שחל בשבת דהולך לו אצל מוכרי פסחים ולא אצל מוכרי טלאים דאסור להקדיש פסחו בשבת. ולבסוף מסיק שם ר' שמיי דאפילו למ"ד אין מקדישין מכל מקום בעזרה מותר להקדיש משום דאין שבות במקדש, (כן הוא לפי גירסת הקה"ע והפ"מ שם). וכן איתא בירושלמי בפ"ה דביצה ה"ב. והש"ק שם הקשה על גמרא דידן דמאי פריך כאן פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה כיון דכבר שני ליה הגמרא שהיו מקדישין בעזרה ואם כן אין שבות במקדש. ותירוצו הוא דוחק גדול כמבואר למעיין ולכאורה י"ל דמכאן ראיה לדברי הכ"מ שילהי הל' בית הבחירה דלא התירו שבות במקדש היכא דאפשר לעשות מאתמול. ולא כדברי המל"מ שם ע"ש. וה"נ כיון דאפשר להקדישו מאתמול סבר הגמרא דאין להתיר במקדש שבות דאין מקדישין כו'. רק דאכתי אין זה מספיק. דכיון דאינהו עבדי תמיד כהלל להקדיש בעזרה דוקא כדי שלא יהיה שהות בין הקדשה לשחיטתה שלא יבואו בה לידי מעילה, (דע"כ גם הם גם כן היה דרכם ליזהר בזה כהלל. שהרי מאתמול לא ידעו שישכחו להביא סכינים מע"ש. וע"כ דבלא"ה היו רגילים כן להקדיש בעזרה). וא"כ בכה"ג לא מיקרי אפשר לעשות מאתמול לענין זה (וכמו שיבואר לקמן בסי' שאח"ז). ושפיר יש להתיר בכה"ג שבות במקדש ולהקדישו בעזרה בשבת. אמנם לפי דברינו דשרי להקדיש מע"ש שיחול ההקדש בשבת, ניחא הכא. דהיה אפשר להקדיש מאתמול ולהתנות שההקדש יחול ביו"ט כשיביאנה לעזרה. ולא יבא לידי מעילה. וגם לא יעבור על שבות דאין מקדישין כיון דההקדש חל ממילא אח"כ בשבת וכנ"ל ובכה"ג אין להתיר שבות במקדש דשפיר אפשר לתקן מאתמול וכמבואר. (ואין להקשות בהיפך דמאי פריך הגמרא בפסחים שם פסח בשבת היכי מצי מקדיש ליה. ודילמא באמת עשו כך שהקדישו מע"ש שיחול ההקדש בשבת. ונימא דאדרבה מוכח מקושיית הגמרא כאן דכמו שאסור להקדיש בשבת ה"נ אסור להקדיש מע"ש שיחול ההקדש בשבת. דז"א דהא מקשה שפיר על מה דשני ליה דעבדו כהלל דתניא בהדיא שהיה מקדישה אחר שהביאה לעזרה. וכן דרך הגמ' בכ"מ). אלא דלפ"ז יהיה מוכח מהירושלמי דס"ל דשרי להקדיש בעזרה משום דאין שבות במקדש אף שאפשר להקדיש מאתמול וכנ"ל. ומוכח כדברי המל"מ הנ"ל ולא כדברי הכ"מ. ויש לדחות דהתם מיירי בשלא היה לו טלה מאתמול ע"ש. ושפיר אמרינן בכה"ג אין שבות במקדש. ומלבד זה י"ל בירושלמי דלא כפירוש הקה"ע שמגיה בירושלמי דא"ר שמיי ואפילו כמ"ד אין מקדישין במקדיש בעזרה כו'. אלא י"ל לפי הגירסא הישנה שלפנינו בירושלמי שם דא"ר שמיי ואפילו כמ"ד במקדיש בעזרה. והיינו דאפילו למ"ד מקדישין בתחלה בחובות הקבוע להם זמן מ"מ לא שרי אלא להקדיש בעזרה. ובזה הוא שהתירו שבות במקדש אבל