תורת חסד סג

משום פ"נ דנפל. ומ"מ לענין שבת שפיר יש לחוש דשמא הוא מחלל שבת שלא במקום מצוה. כיון דמיעוטא דלא שכיח זה נחשב לגבי המיעוט דשכיח כמו מיעוט נפלים המצוי לגבי הרוב ולדות ב"ק שחוששין לו וכנ"ל. ואין להאריך: סימן יג ע"ד השאלה בסוחרים ישראלים שגומרים עסקי מסחר על פי מנהג הסוחרים בזמננו שדרכם להתנות במכירתם או בקנייתם שהמקח מהסחורה יהיה כפי שיעמוד השער מסחורה זו ביום פ' לחודש פ' למספרם. ואז ביום פ' יחול הקנין. ולפעמים יש אופן שיכולים גם כן לחזור מהמסחר עד יום המוגבל. ושואל מעלתו אם עושים מסחר זה בימות החול רק שיום המוגבל שבו יהיה גמר הקנין חל בשבת. מה דינו. אם יש בזה איסור מו"מ בשבת כיון שנגמר הקנין בשבת. או דילמא כיון שאינו עושה כלום בשבת רק ממילא חל הקנין אין איסור בדבר זה: תשובה א הנה לכאורה היה נראה דאין איסור בזה. דהקנין חל ממילא בשבת ע"י מה שעושה הקנין בחול שהרי אף במלאכה גמורה שרי להתחיל מבעוד יום. אף שאח"כ נעשית המלאכה בשבת ממילא. כדאיתא במתניתין פ"ק דשבת. וע"ש בגמרא די"ח ע"א, ובירושלמי שם יליף טעמא דב"ה דשרו בכה"ג מקרא דששת ימים תעשה מעשיך וביום הז' (והיינו בכה"ג דממילא עי"ז תעשה המלאכה ביום השביעי). ואם כן כש"כ דשרי כה"ג באיסור שבות דמו"מ בשבת כשנגמר בשבת ממילא ע"י המעשה של אתמול. רק דיש לומר דכיון דטעם האיסור דרבנן במו"מ בשבת הוא גזירה שמא יכתוב. (ועיין רש"י בביצה דף ל"ז ע"א ד"ה משום. וע"ש ברש"י דף כ"ז סע"ב). א"כ כיון ששעת חלות הקנין הוא בשבת יש לגזור שמא יכתוב אז. ומ"מ מסברא י"ל דלא גזרו כן רק כשעושה מעשה הקנין בשבת שעי"ז יבא לכתוב ג"כ. משא"כ כשחל הקנין בשבת ממילא ע"י מעשיו של אתמול. וכמו בהא דאסור להקדיש בשבת שהטעם ג"כ משום גזירת מו"מ כדאיתא בגמ' דביצה שם. ומ"מ מוכח בכ"ד דשרי להקדיש מע"ש שיחול ההקדש בשבת (וכמו שביארתי במ"א). וכן באיסור הגבהת תרומה ומעשרות דהוי גם כן בכלל איסור מקדיש (מלבד איסור מתקן. וכמבואר ברמב"ם בפכ"ג מהלכות שבת). ומ"מ שרי להפריש מע"ש תרומה שיחול שם תרומה למחר. וכן משמע בעירובין (דל"ו סע"א) בבעיא דככר זה היום חול ולמחר קודש ואמר ערבו לי בזה מהו כו'. ודוחק לומר דלעולם לכתחלה אסור לעשות כן והתם מיירי בדיעבד אם עבר ואמר שיחול בשבת כו'. וכן מוכח להדיא בירושלמי בפי"ח דשבת דשרי לכתחלה להפריש תרומה מע"ש ולומר ה"ז תרומה למחר. אע"ג דחלות שם תרומה הוא בשבת (וביארתי זה היטב בתשובה אחרת. והוא בסי' שאח"ז). וכן מבואר להדיא מדברי הריטב"א ביבמות (דצ"ג ע"א) בעובדא דר' ינאי בע"ש דנגה ליה ולא אתא האריס עם הפירות ושקל ועישר מפירי דביתיה עלייהו וא"ל ר"ח שפיר עבדת כו'. ופירש שם הריטב"א דר' ינאי התנה בפירוש שלא יחול על פירות אלו שם תרומה ומעשר עד שיבואו לרשותו הפירות האחרים שמפריש עליהם ומש"ה ה"ל מן המוקף ע"ש. ומוכח מזה דאע"ג שיחול בשבת שם תרומה ומעשר שרי, ועוד הבאתי ראיות לזה. (וקצתם יבוארו בסי' שאח"ז). וגם מה שי"ל בזה מגמרא דיומא (די"ג ע"ב) ביארתי שם באריכות בסוגיית הגמרא והירושלמי שם:. ב ולכאורה היה י"ל בהא דאיתא במתניתין דרפ"ד דסוכה ביו"ט הראשון של חג שחל בשבת מוליכין את לולביהן כו' ומלמדין אותן לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה ולמחרת משכימין ובאים כו'. ובתשובת מהרי"ט ח"ב (חח"מ סי' כ"ג) מדייק ממתניתין שמאתמול הוא שאומרים כן כל מי שיגיע למחר לולבי בידו כו'. מדקתני בתר הכי ולמחרת משכימין כו' וכתב שם וז"ל והרי בשעה שהתנה אינו מבורר אלא משום דאיהו לא גמר ומקני מהשתא כו' ואינו מזכהו אלא אחר שיגיע לידו ובאותה שעה מבורר הוא שבא לידו אבל לא מעיקרא כו', עכ"ל המהרי"ט. ויש לבאר דלמה הוצרכו לומר כן מעיו"ט שיחול הקנין ביו"ט אחר שיגיע לידו, ולמה לא סגי שיאמרו כן כשמשכימין ובאים ביו"ט גופיה שמקנה לו לולבו. ולכאורה י"ל טעמא משום דאין קונין ביו"ט. ואם כן מוכח מכאן דשרי להקנותו מעיו"ט אף שיחול הקנין ביו"ט. (ודוחק לומר דאף דבכה"ג נמי יש איסור קנין ביו"ט. מ"מ טפי עדיף כן ממה שיקנה לו ביו"ט גופיה) אך זה אינו. דמבואר במרדכי (הביאו בב"י בסי' תקכ"ז) דשרי להקנות ביו"ט דבר של מצוה. והוכיח כן מהא דכל העם יוצאין ביו"ט בלולב ואתרוג ע"י מתנה ע"מ להחזיר. וכ"כ הרמב"ם בפירוש המשנה בספ"ג דסוכה. (וע' בר"ן ביצה שהובא בב"י שם דשרי לאקנויי בלשון מתנה בלא סודר כו' ע"ש). ואם כן ביו"ט גופיה נמי שרי להקנות הלולב וע"כ דמה שהיו אומרים מעיו"ט כל מי שיגיע לולבי לידו כו' ולא ביו"ט גופיה הוא מטעמא אחרינא. (ואולי היו חוששין דשמא יטול חבירו את לולבו לצאת בו גם כן קודם אמירתו שמקנה לו. ולכך התקינו לומר כן מעיו"ט): מיהו לפמ"ש המג"א (בסי' ש"ו סקט"ו) דלא שרי כשקונה האתרוג לצורך מצוה רק כשקונה אותו לצאת בו לבד שהרי צריך להחזירו אבל לקנות אתרוג לגמרי ביו"ט אסור לפ"ז שפיר יש לומר כמ"ש לעיל דמש"ה היו צריכים לומר מעיו"ט כל מי שמגיע כו' משום דביו"ט אסור להקנות קנין גמור כמו הכא. (ומה שהוכיח המג"א בס"ס י"ג דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת מגמרא דשבת (דקל"א ע"ב) דקאמר הואיל ובידו להפקירן ולא קאמר הואיל ובידו ליתנן לנכרי כו'. לפי דבריו תיקשי מכאן ע"ד הרמב"ן והריטב"א דס"ל דמדרבנן אסור להפקיר בשבת ג"כ. וע"כ לפרש משום דבשבת שם בדאורייתא קיימינן. ומדאורייתא אין איסור ליתן ולהפקיר בשבת. ונקט שבידו להפקיר וה"ה דהמ"ל שבידו ליתן כו'. וגם יש לומר דנקיט שבידו להפקיר שזהו בידו תמיד משא"כ ליתן לנכרי דזימנין שלא ימצא נכרי וכמ"ש התוס' כה"ג בשבועות דף ג' ע"א. ועיין בספר תוספת שבת בסי' שכ"ג ס"ז ע"ש). והנה בירושלמי רפ"ד דסוכה שם אמר מתניתין דלא כר' דוסא כו'. והקה"ע פירש דהיינו לענין אם צריך לתקן להפקיר בשביל האנסים כו'. ופירושו דחוק. ולכאורה יש לפרש בהירושלמי דהכוונה בזה לענין חשש ברירה דמי שמגיע לולבי בידו הוברר הדבר שהוא שלו למפרע. (וכדמייתי הגמרא בב"ק דס"ט ע"א הך דר' דוסא לענין ברירה, וי"ל הגירסא בירושלמי להיפך ע"ש). ולפ"ז מוכח מהך ירושלמי דהתנאי היה כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה היינו שיהיה קנוי לו למפרע מעכשיו. ומש"ה שייך זה לברירה דצריכין לומר הוברר הדבר למפרע כו'. דאי נימא כפירוש המהרי"ט הנ"ל שהקנין יחול ביו"ט אחר שיגיע לולבו לידו א"כ בכה"ג לא שייך זה לענין ברירה כל שמתנה שיחול אחר שיתברר ולא שיוברר הדבר למפרע כמבואר שם.