תורת חסד סא

הגזיזה. מהא דפריך הגמרא לר"י דס"ל מקלקל בחבורה פטור מהא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת ומשני כדר"א דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי כו'. ולמה לא משני דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת מחמת מלאכת גוזז. וע"כ דלענין זה נמי מקלקל הוא. וכן מוכח נמי מהא דר"ש יליף ממילה בשבת דמקלקל בחבורה חייב והשתא מנליה הא דילמא איצטריך קרא להתיר מלאכת הגזיזה דהוי מלאכה הצריכה לגופה בולד שחייב למולו כנ"ל. וע"כ דחשיב מקלקל בגזיזה ג"כ (ומ"מ מוכיח מזה ר"ש דמקלקל בחבורה חייב ולא מקלקל בגזיזה, משום דמסברא י"ל כן טפי בחובל דכל מלאכת חובל מקלקל הוא כדפירש"י ול"ד לשאר מלאכות דמקלקל פטור). אך יותר מזה היה נראה לומר דגבי מילה לא שייך כלל לחייב משום גוזז ודלא כסברת הש"מ הנ"ל. דלא מצינו גוזז אלא בדבר שחוץ לגופו כגון גוזז שער או צמר ומפרידו מן הבשר וכן בנוטל צפרניו. אבל בחותך בשר מן הגוף שהוא חלק מחלקיו ומפריד חלקי הבשר זה מזה אין זה בגדר גזיזה וחשיב חותך בבשר ולא גוזז ואינו חייב רק משום חובל דהוי נטילת נשמה או מפרק כנ"ל. ומש"ה לא הוזכר בשום מקום גבי מילה מלאכת גוזז. מיהו אף אם נימא כד' הש"מ דגבי מילה שייך חיוב גוזז ג"כ. מ"מ י"ל דכ"ז שייך כשחותך בשר מן החי ומבדילו מחיותו (וכדוגמת מ"ש בירושלמי פ' כלל גדול, ההן דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר). משא"כ כשחותך בשר מן המת בודאי אין זה קרוי גוזז כלל. (אף דגוזז שער או צמר מן המת חייב כנ"ל). וכמו מחתך בבשר שחוטה דפשיטא דאין זה בגדר גוזז כלל. ומש"ה ניחא בשמעתין במילת נפל דאמרינן מחתך בבשר בעלמא הוא, דעי"ז ממילא נמי אין כאן חיוב גוזז כלל. שוב ראיתי במג"א (סי' תקכ"ו ס"ק י"א) שהעיר קצת בזה לענין גוזז מן המת מהא דאמרינן בשמעתין דמחתך בבשר בעלמא הוא. אך לא נחית בזה להנך סברות וחילוקים שביארנו. ואתי עלה רק מחמת משאצ"ל (וע"ש בא"ר ובמחה"ש בפי' דברי המג"א). והנה בזה יש מקום ליישב עוד באופן אחר קושיית הרשב"א על היש מרבוותא שפי' הא דאמר אביי כתנאי קאי אהך דרשב"ג (והובא בדברינו לעיל אות ד'). ואם נימא דבמילת נפל נמי שייך מלאכת גוזז רק דפטור משום משאצ"ל לר"ש. (וכד' הא"ר בפי' דברי המג"א ולא כהמחה"ש שמצדד לומר דר"י נמי מודה בכה"ג). ולפ"ז י"ל דהא דאמר ראב"א דשרי למול ממ"נ דאם נפל הוא הוי מחתך בבשר בעלמא. ולא קאמר ההיתר דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ופטור. ולעיל הארכנו בזה. וכעת י"ל באופן אחר דמש"ה לא אמר ראב"א משום דהוי מקלקל בחבורה. כיון דבמילה יש חיוב ג"כ משום גוזז דשייך החיוב אף אם הוא נפל וכנ"ל רק דפטור משום דהוי משאצ"ל. וא"כ צ"ל דרשב"ג נמי ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור. והרי ר"ש גופיה ס"ל מקלקל בחבורה חייב ואם כן לדידיה יהא חייב משום חובל אם נפל הוא. ולית כאן ממ"נ. ול"מ לשיטת רש"י דס"ל דהנך תרתי תלויים זה בזה בהכרח דמ"ד משאצ"ל פטור ע"כ ס"ל מקלקל בחבורה חייב. א"כ בודאי הכא לכ"ע יהיה חייב במילת נפל עכ"פ בא' משתי אלה. או משום חובל או משום גוזז ולא המ"ל הממ"נ מה"ט לשום מ"ד. ואף לשיטת התוס' דלאו הא בהא תליא. מ"מ איצטריך לומר דרשב"ג ס"ל בחדא כר"י ובחדא כר"ש. דבמשאצ"ל יסבור כר"ש דפוטר ובמקלקל בחבורה יסבור כר"י דפוטר. מש"ה טפי בעי ראב"א לשנויי ברווחא יותר ולומר סברת הממ"נ דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא (ורשב"ג ס"ל לגמרי כר"ש. ומש"ה אין חיוב משום גוזז דהוי משאצ"ל). וממילא מבואר דלפי' יש מרבוותא הנ"ל לא תיקשי לר"י בר"י ולראב"ש היכי מהלינן. דאם ליכא שינויא אחרינא באמת יהיה מוכח מדבריהם דס"ל הני תרתי דמשאצ"ל פטור וגם מקלקל בחבורה פטור ולק"מ. והיש מרבוותא ס"ל דלאו הא בהא תליא וכשיטת התוס' הנ"ל. אך לקושטא דמילתא נראה כמ"ש לעיל. דאף לד' הש"מ דבמילה יש חיוב משום גוזז ג"כ. מ"מ זהו רק בולד חי שמה שחותך מן הבשר הוא מבדילו מחיותו וכנ"ל. משא"כ במילת נפל למאן דחשיב ליה כמת וכמחתך בשר בעלמא לא שייך בו גוזז ג"כ כיון דהוי כמחתך בבשר שחוטה וכנ"ל. ובזה ניחא בפשיטות הא דאמר ראב"א הטעם משום דאם נפל הוא הוי מחתך בבשר בעלמא ולא אמר דפטור משום דהוי מקלקל בחבורה דמטעמא דקאמר משום דהוי מחתך בבשר בעלמא מש"ה ממילא לא שייך ג"כ חיוב משום גוזז וכנ"ל. משא"כ אי הוה אמר טעמא דמקלקל בחבורה פטור אכתי יש כאן חיוב משום גוזז דלענין הגזיזה לא נחשב מקלקל וכנ"ל. (אם לא משום דהוי משאצ"ל. ומלבד מה שכתבתי לעיל דמ"ד מקלקל בחבורה פטור הוא ס"ל משאצ"ל חייב. הא בפשיטות י"ל דראב"א בעי למימר חד טעמא דסגי לתרווייהו דאין כאן חובל ולא גוזז מה"ט). רק דמהסוגיא דשבת דק"ו ע"א מוכח דבמילת ולד חי ג"כ לא שייך חיוב גוזז וכנ"ל: ז ועוד י"ל אופן אחר בביאור דברי הרי"ף. דלעולם י"ל דלדידן נמי קי"ל כראב"א דאין איסור במילת נפל בשבת משום דהוי כמחתך בשר בעלמא. ושפיר יש להתיר למול את הספיקות מטעם ממ"נ. רק מה שלא הוצרך הרי"ף להביאו. הוא משום דבספק בן ח' ספק בן ט' א"צ כלל לסברת הממ"נ וכמ"ש לעיל (באות א'), דראב"א הוצרך לסברת הממ"נ רק אליבא דרשב"ג דסובר דבלא שהה ספיקא הוי. משא"כ לדידן דקיי"ל כרבנן דרשב"ג במקום דיעבד דהולכין אחר רוב ולדות ולא חיישינן לספק נפל וממילא ה"נ דלא חיישינן לספק נפל במקום מ"ע דמילה בזמנה וכנ"ל. ומה שהביא הרי"ף הברייתא דספק בן ז' כו' אין מחללין עליו את השבת. ומוכח דמפרש הברייתא לענין מילה גופה דאין מוהלין בשבת. היינו משום דהתם ליכא כלל היתר מכח ממ"נ לפי המסקנא וכמו שנבאר. דהנה ביבמות (ד' פ' סע"א) א"ר אבהו סימני סריס ואיילונית ובן שמונה אין עושין בהם מעשה עד שיהיו בני כ' שנה. ופירש"י ותוס' דבן ח' היינו מי שנולד לח' חדשים ונגמרו סימני שערו וצפורניו כשנולד אין עושין מעשה להחזיקו בבן קיימא עד שיהיה בן כ' שנה. ובחי' הרמב"ן והרשב"א שם הקשו על פירוש זה דא"כ כל יבמה שלא ילדה לט' ודאין לא תנשא לשוק ואע"פ שבנה נכנס לחופה עד שיהא בן כ' שנה כיון שיש במציאות שיהיה נפל ויחיה עד כ' שנה. וכן יש להקשות כמה קושיות ע"ד זה. וכן ראיתי מי שהקשה ע"ז מהא דאמר ראב"א בסוגיין דמלין ממ"נ דאי נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. והא בנפל כזה שיכול לחיות עד כ' שנה איך שייך לומר בזה דהוי מחתך בשר בעלמא ולא יתחייב בשבת משום חובל. והרי אף בבריה שאין בה עצם שאינה מתקיימת יותר מיב"ח מ"מ החובל בה בשבת חייב. ואין לומר דכיון שיכול לחיות ולהתקיים עד כ' שנה שוב נידון כבן קיימא ומילתו דוחה שבת. דהרי מ"מ לא חשיב בר קיימא רק נפל לענין זה. (ועוד הקשו דאף בחול יהיה אסור למולו שמא מחמת חלישותו יסתכן ע"י המילה והוא ולד שיכול לחיות עד כ' שנה ולמה יביאוהו לידי סכנה). ולתרץ כל הקושיות על פירש"י ותוס' היה נראה לומר בפשוט. דכבר הבאתי לעיל מ"ש התוס' בכ"ד דהא דחשו למיעוט נפלים אף שרוב ולדות המה ב"ק הטעם משום דחשו למיעוט המצוי ושכיח יותר משאר המיעוטים דעלמא. ואף רשב"ג לא חייש למיעוטא בעלמא רק הכא חייש לספק נפלים מדרבנן משום דהוי מיעוט המצוי