תורת חסד ס

מקום. והובא בכ"מ בפ"ח מה"ש בדברי הרמ"ך שהביא שם. ואין בזה שום פלוגתא. וכן מוכח ג"כ דכולהו אמוראי ס"ל דחיוב חובל משום נטילת נשמה ודלא כהלח"מ הנ"ל. מהא דאמר בירושלמי (פ"ב דשבת הל' ה') דפריך ניחא הבערה חבורה אם שלה לצורך והיא שלא לצורך. (ופריך הכי לב"ק דס"ל דחובל ומבעיר חייב אף שלא לצורך דתינח הבערה אבל חובל שהיא תולדה דשחיטה ושחיטה גופה אינו חייב אלא לצורך). ומשני ר"י בר בון אמר איתפלגון ר"א ור' יוחנן חד אמר שחיטה עיקר וחבורה תולדה וחורנה מחליף. (וכן בירושלמי פ' כ"ג סוף הל' ג' בפיסקא דהשוחט אמר רשב"ל לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא כו'). ומעתה מוכח דכולהו אמוראי ס"ל דחיוב חובל משום נטילת נשמה הוא ולא משום מפרק לחוד כדברי הלח"מ הנ"ל. דלמ"ד דחובל הוא אב וחבורה תולדה בודאי א"א לומר דחיובא דחובל הוא משום מפרק דהא מפרק הוא תולדה דדש והיכי קרי ליה אב. ואכתי קושית הירושלמי במקומה ג"כ דאב שלה דהיינו דש אינו חייב אלא לצורך וחובל דהוי תולדה דידיה והא חייב אף שלא לצורך וע"כ דחיוב חובל הוא משום נטילת נשמה וס"ל דחובל הוא אב בזה. וגם לאידך מ"ד דס"ל דשחיטה הוא אב וחובל תולדה מוכח ג"כ דאין החיוב בחובל משום מפרק. דאב מלאכה דשחיטה בודאי הוא משום נטילת נשמה ולא משום מפרק שהיא תולדה דדש. והרי הדש היא מלאכה בפ"ע ושחיטה בפ"ע. ושניהם מנויים במשנה שם בין הל"ט מלאכות. וממילא מוכח דגם חובל חיובו משום ננ"ש. וכן מהא דאמר רשב"ל דאב מלאכה דשוחט הוא חובל ולמה לא תני במתני' חובל רק שוחט הוא משום דתני סדר סעודה תני שוחט במקום חובל. מזה מוכח ג"כ דחובל אינו ענין לדש דכבר תנא ליה. רק דחובל הוא אב מלאכה משום נטילת נשמה. והיאך אפשר לומר בדברי הרמב"ם בהיפך שיסבור דחובל אינו חייב משום ננ"ש רק משום מפרק דלא ככולהו אמוראי דירושלמי במקום דלא מצינו כלל בגמרא דידן דפליג על הירושלמי בזה. א"ו דליתא לדברי הלח"מ הנ"ל. רק כמו שפירשנו בדברי הרמב"ם דס"ל דודאי חובל חייב משום נטילת נשמה רק דאם צריך לדמו והוציא דם כשיעור גרוגרת אז חייב משום מפרק ג"כ כנ"ל. ולפ"ז ניחא הכא דהא דאמר ואם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא היינו לענין דליכא חיוב משום נטילת נשמה דהוי כמחתך בבשר שחוטה. אבל משום מפרק בלא"ה ליכא חיובא גבי מילה כיון דא"צ לדמו וכנ"ל. ואף בולד גמור שחייב למולו מ"מ לא שייך בו רק חיוב נטילת נשמה (ומש"ה איצטריך קרא למישרי מילה בשבת). אבל משום מפרק ליכא כיון דא"צ לדמו. ואף דמצוה להטיף דם ברית מ"מ א"צ לדם כ"כ כשיעור גרוגרת. ובכה"ג י"ל דאכתי לא הוי תולדה דדש כלל וכמבואר לעיל. (ומלבד זה י"ל ג"כ דלענין זה ה"ל דבר שאינו מתכוין מאחר שלא נתכוין להוציא דם כשיעור גרוגרת אם כן אף אם יצא אח"כ דם ממנו כשיעור הזה ה"ל דשא"מ, וכמו בנתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע דפטור לכ"ע בשבת דע"ג ע"ב ובב"ק דכ"ו ע"ב). ושפיר שרי למול ספק נפל בשבת מכח ממ"נ. ונסתרו הדברים שנאמרו בתחילה (באות ד'): ו ואמנם עוד צריך לבאר בענין זה. דהנה בשיטה מקובצת בפ"ק דכתובות (ד"ה ע"ב) גבי הא דאמר התם דם מיפקד פקיד כו'. כתב שם דבר חדש דהא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת י"ל דלא איצטריך משום הוצאת דם אלא להתיר תלישת הבשר דחייב משום תולש כדאמרינן בשבת גבי צפורן שלא פירשה דאם נטלה בכלי דחייב חטאת משום גוזז ע"ש. ולכאורה היה נראה לומר שדבר זה תלי בפלוגתא אי יש חיוב במילה משום גוזז. דלפמ"ש התוס' בשבת (דצ"ד ע"ב ד"ה אבל) דהא דנוטל צפרניו בכלי חייב היינו רק לר"י דמחייב במשאצ"ל אבל לר"ש פטור. ומבואר דס"ל בגוזז דכשא"צ להשערות או להצפורן הנגזז חשיב משאצ"ל ופטור לר"ש. וכ"ד הרא"ש בפ"ג דבכורות סי' ה' גבי תלישת נוצה ע"ש. אם כן י"ל דבמילה נמי אינו חייב כלל משום גוזז דלענין הגזיזה הוי משאצ"ל כיון שא"צ לדבר הנגזז. אבל לפ"ד הריב"ש בתשו' סי' שצ"ד והובא במג"א (סי' ש"ג ס"ק כ"ב) דס"ל דבגוזז חייב אף בא"צ להשער או להצפורן הנגזז דהשער והצפרנים הולכין לאיבוד מ"מ חייב אפילו לר"ש דפטר במשאצ"ל. ולא דמי למלאכת הפשטה דכל שהעור אזיל לאיבוד אין דרך הפשטה בכך ובמשכן נמי היה עיקר מלאכת הפשטה לצורך העור וכל שהעור נפסד פטור. אבל גזיזה היתה במשכן שלא לצורך הצמר והשער רק לצורך העור כגון בעורות תחשים וע"כ חייב כל שהוא לצורך גופו אע"פ שא"צ לשער ומלאכה הצריכה לגופה היא. עכ"ד הריב"ש שם. ולפ"ז במילה נמי יש לומר דחייב משום גוזז ג"כ אף לר"ש. דמשום מצות מילה ה"ל כמו לצורך גופו וחייב על הגזיזה אף שמה שנגזז דהיינו הערלה אזלא לאיבוד וא"צ לה. ואף דר"ש יליף דמקלקל בחבורה חייב ממילה בשבת ולא ס"ל לומר דצורך מצוה חשיב תיקון מ"מ חשיב שפיר מלאכה הצריכה לגופה עי"ז. וכמ"ש התוס' בשבת (דק"ו ע"א ד"ה בחובל( לר' אבהו ע"ש. (ולדברי התוס' והרא"ש הנ"ל י"ל דס"ל דבאמת גם במשכן לא היה גזיזה רק בצמר הצריך לתכלת כמ"ש הר"ן). וראיתי בח"צ (סי' פ"ב) שחיזק דברי הריב"ש הנ"ל והשיג בזה על הש"ך בנה"כ ביו"ד סי' קצ"ח שמתיר לאשה לצורך טבילתה שתאמר לנכרי ליטול צפרניה אף בכלי משום דאפילו אם היא עצמה תחתכם בכלי אין כאן איסור דאורייתא משום דהוי משאצ"ל ופטורה כדברי התוס' הנ"ל. וע"ז השיג הח"צ מדברי הריב"ש הנ"ל דס"ל דאף כשאין צריך להצפרנים חייב אף לר"ש שהרי הנטילה היא המלאכה ושכן דברי רוב הפוסקים ע"ש. ועיין במג"א ר"ס ש"מ בדין זה שרמז ג"כ להריב"ש הנ"ל. ולפ"ז יש לבאר בשמעתין בהא דקאמר דשרי למול ספק נפל משום ממ"נ דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. ולכאורה הא אכתי יש חיוב משום גוזז דגוזז אף מן המת חייב כמבואר ברמב"ם (פ"ט מה"ש ה"ז). והוא מהירושלמי בפ' כלל גדול תלש מן המתה חייב. ובתוספתא ברפ"ט דשבת איתא דגוזז אף מן השלח חייב. (ופי' אף מעור המופשט ועיין ברמב"ן בפ"ג דבכורות). וצ"ל משום דמילת נפל חשיב משאצ"ל לענין הגזיזה כיון דאין מצוה למולו. דהריב"ש נמי לא מחייב רק בגוזז לצורך עורו אף שא"צ לדבר הנגזז דהיינו שערו או צפרניו. אבל אם א"צ לא לעורו ולא לשערו פטור. והכא א"צ לו כלל. מיהו אכתי תיקשי על דברי הרמב"ם שפסק ג"כ הך דראב"א דמלין הספיקות מטעם ממ"נ. והא הרמב"ם פסק כר"י דמשאצ"ל חייב עליה וא"כ במילת נפל אכתי יש חיוב משום גוזז כנ"ל. אם לא נימא דכאן חשיב מקלקל גם לענין מלאכת הגזיזה ומש"ה פטור. ומלבד מה דלפמ"ש לעיל כיון שמחוייב למולו מספק חשיב מתקן בהחלט ולא מקלקל א"כ ה"נ לענין מלאכת גוזז י"ל כן הכא. ועוד יש לדון בזה. דבשלמא לענין מלאכת החבורה במה שמוציא דם בזה חשיב מקלקל בחבורה דמקלקל הוא בזה לגבי הולד שמחלישו ומוציא דמו. אבל בגזיזה שהיא מלאכה בפ"ע והפרדת הערלה בעצם אינו חשוב קלקול זולת החבורה והוצאת הדם. וא"כ אין כאן מקלקל בגזיזה רק דהוי משאצ"ל. והרמב"ם פוסק כר"י דמשאצ"ל חייב כנ"ל. ומדברי הש"מ גופיה ג"כ מבואר דסבירא ליה דלא הוי מקלקל בגזיזה הכא וכמבואר. אלא דלכאורה מוכח דבמילה חשיב מקלקל גם לענין מלאכת