תורת חסד נח

כראב"א למול הספיקות בשבת מחמת ממ"נ. דהנה הבאתי כבר קושית הרשב"א לעיל. לפי מה דמסיק רבא דכ"ע מת הוא ור"י בר"י וראב"ש סברי כטריפה כו'. א"כ הא חובל בטריפה חייב ואמאי אמרינן במילת נפל דמחתך בבשר בעלמא הוא. ומלבד זה יש לבאר מה שהקשו המפרשים בהך דראב"א דאמר דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. ואמאי לא אמר בפשיטות סברת הממ"נ דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ופטור. דהא אמרינן לעיל (דף ק"ו ע"א) למ"ד מקלקל בחבורה פטור הא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת היינו משום דחשיב מתקן דמה לי לתקן מילה או לתקן כלי. וזהו שייך היכא דיש מצוה וחייב למולו. משא"כ במילת נפל שאין עליו חיוב מילה כלל אם כן אינו מתקן כלום והוי מקלקל בחבורה ופטור, (וכ"פ הרמב"ם דבחובל וא"צ לדמו פטור משום מקלקל בחבורה). ואף דבמקלקל נמי מ"מ יש איסור מדרבנן. הא משום ספיקא דרבנן אין לדחות מ"ע דמילה בזמנה. כיון דאם הוא בן קיימא שפיר קמהיל. ומכש"כ שרוב ולדות המה ב"ק. (ומה שנהגו למול את הנפלים פשיטא דעי"ז לא חשיב מתקן בזה). ואף דעל ראב"א לא קשיא כ"כ מה דלא נקט האי טעמא דאם נפל הוא פטור משום מקלקל בחבורה, די"ל דראב"א נקט טפי טעמא דמחתך בבשר בעלמא דמה"ט יש היתר אף למ"ד מקלקל בחבורה חייב מ"מ תיקשי ע"ד הרמב"ם דנקיט גם כן טעמא דראב"א דאם נפל הוא הוי כמחתך בבשר בעלמא. ותיפוק ליה דבלא"ה הוי מקלקל בחבורה ופטור כמו שפסק הרמב"ם גופיה כנ"ל. ועוד צ"ל קושית הגאון ר"ע איגר במתניתין דספק ואנדרוגינוס אין מחללין עליו את השבת ר"י מתיר באנדרוגינוס. וגירסת הרי"ף במתניתין ספק בן שבעה ספק בן שמונה. וא"כ מוכח דבספק בן שבעה ספק בן שמונה מודה ר"י דאין מחללין עליו את השבת. ואמאי לא נימהליה ממ"נ דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ור"י גופיה ס"ל מקלקל בחבורה פטור. ולמה תלי הגמ' הפירכא על ראב"א מהך דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת. והא בלא"ה קשיא לר"י לטעמיה כנ"ל. ולכאורה יש ליישב קושיות אלו. דיש לומר הסברא דבספק נפל לא שייך כלל לומר דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה ופטור. דכיון שמחייבין אותו מספק למולו ממילא הוי מתקן בהחלט. כיון שמחוייב לעשות כן מחמת ספק עכ"פ. ואם כן אם באמת נפל הוא הרי חילל שבת שלא במקום מצוה. ולא שייך לומר דאם נפל הוא הוי מקלקל בחבורה דז"א. דמ"מ הוי (האדם לפי דעתו) בגדר מתקן מחמת החיוב שמחוייב למולו מספק דשמא הוא ב"ק. ואיך נימא דאם נפל הוא הוי מקלקל מאחר שעשה מה שצריך לו מגדר החיוב בזה מספק וכנ"ל. ומיושבים הקושיות הנ"ל. אך יש לסתור סברא הנ"ל. והד"ל הקושיות הנ"ל. דהנה הרמב"ם פסק (בפ"ח מהל' שבת ה"ז) דחובל חייב משום מפרק. ובשבת (דע"ה ע"א) בשמעתא דצד חלזון מבואר דאליבא דר"י דפציעה בכלל דישה חייב אף בפוצעו מת יע"ש. ואם כן בחובל נמי דחייב משום מפרק דהוי תולדה דדישה יהיה חייב אף בחובל בנפל ג"כ. וא"כ קשה היאך אמרינן הכא דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא ואינו חייב משום חובל. ואף דרבנן דר"י התם גבי חלזון ס"ל דאינו חייב משום דישה דאין דישה אלא בגידולי קרקע. מ"מ הא ע"כ לפ"ד הרמב"ם דחובל באדם או בבהמה חייב משום דישה היינו משום דאינהו חשיבי גידולי קרקע טפי מחלזון וכמבואר בהה"מ. (וכסברא שדחו התוס' דע"ג ע"ב ד"ה מפרק). ולזה צ"ל משום דהא מבואר ברמב"ם שם דהא דחובל חייב משום מפרק היינו דוקא בצריך לדמו אבל בא"צ לדמו פטור. ואף דהרמב"ם פוסק כר"י דמלאכה שא"צ לגופה חייב עליה מ"מ הכא פטור בא"צ לדמו משום דהוי מקלקל בחבורה ופטור וכמ"ש הה"מ שם. וא"כ הכא במילת נפל דחשבינן ליה כמחתך בבשר בעלמא היינו ע"כ רק משום דמקלקל בחבורה פטור (ודלא כסברא הנ"ל דמ"מ יהיה חשיב מתקן כיון שהיה מחוייב מחמת ספק וכנ"ל). ולפ"ז קשיא טובא דא"כ הל"ל בפשיטות דכאן ההיתר משום דמקלקל בחבורה פטור ולא משום דהוי כמחתך בבשר בעלמא. שהרי אי לאו טעמא דמקלקל היה חייב כאן משום מפרק. (והדרא לדוכתה גם כן קושית הגרע"א במתניתין הנ"ל). ואין לומר משום דמבואר ברמב"ם שם דהא דחובל חייב משום מפרק אינו חייב עד שיוציא דם כשיעור גרוגרת. ומש"ה גבי מילת נפל אין חיוב משום מפרק דמסתמא דמילתא אינו יוצא כ"כ דם כשיעור גרוגרת. (ויש לדון בזה בדין ח"ש לענין איסורי שבת אי אסור מה"ת. וע' במל"מ רפי"ח מה"ש שהביא בזה מדברי רש"י בשבת (דע"ד ע"א) ובהג"א ר"פ המוציא יין. אך בתוספתא דביצה מוכח דח"ש אינו אסור מה"ת באיסורי שבת ויו"ט. וכמ"ש המפרשים שם. ואכמ"ל). דז"א לפמ"ש הלח"מ שם בפ"ח מה"ש ה"ט דלהרמב"ם ליכא בחובל משום נטילת נשמה כלל רק משום מפרק וחיוב נטילת נשמה הוי רק בשוחט דהוי מיתה בהחלט אבל בחובל דהוי רק נטילת נשמה מאותו מקום לא שייך חיוב נטילת נשמה רק דחייב משום מפרק. ולפ"ז מוכח מהא דאיצטריך קרא למישרי מילה בשבת דיש בזה חיוב משום חובל שכן דרך שיצא דם כשיעור גרוגרת. וא"כ הדק"ל כנ"ל: ד והיה י"ל בזה דהרמב"ם אינו מפרש כפירש"י בהך דראב"א דאמר דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא דהיינו משום דהוי כמחתך בבשר שחוטה ולא חבורה היא. אלא דמפרש הא דאמר ראב"א דהוי כמחתך בבשר בעלמא הכוונה בזה דכיון דבנפל ליכא מצוה למולו הוי כמחתך ממנו בשר בעלמא שלא במקום המילה דהוי מקלקל בחבורה ופטור. (והא דאמר אביי כתנאי לא קאי כלל אהך דראב"א כפירש"י רק כפירוש יש מרבוותא שהביא הרשב"א בחידושיו שם. דהך כתנאי אדרשב"ג קאי. ויותר מבואר פירושם זה בחידושי הר"ן שם. והרשב"א הקשה לפירושם דא"כ למסקנא הדק"ל לר"י בר"י ולראב"ש היכי מהלינן כו'. ולדברינו אלה ניחא שפיר. ואי"ה לקמן יבואר עוד) ומיושב הכל. וכל זה לשיטת הרמב"ם שפוסק להלכה כר"י דמשאצ"ל חייב ומקלקל בחבורה פטור. ומעתה נבאר דשיטת הרי"ף א"ש על נכון. דהנה שיטת הרי"ף היא דהלכה כר"ש דמשאצ"ל פטור וכמבואר במלחמות להרמב"ן ס"פ כל כתבי בשיטת הרי"ף ע"ש. וממילא נמי ס"ל להלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב (וכידוע שיטת רש"י בשבת דק"ו ע"א דהא בהא תליא. דלמ"ד דס"ל משאצ"ל פטור ע"כ ס"ל דמקלקל בחבורה חייב). ומש"ה ניחא מה שהשמיט הרי"ף הך דראב"א דמלין מטעם ממ"נ. דהרי"ף מפרש גם כן בזה כהרמב"ם דהא דאמר ראב"א דאם נפל הוא מחתך בבשר בעלמא הוא היינו מטעם דמקלקל בחבורה פטור כנ"ל. וע"כ לומר דראב"א משני הך דרשב"ג דס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור אבל לדידן דקיי"ל מקלקל בחבורה חייב א"כ. אף אי נפל הוא חייב עליו החובל משום מפרק וכנ"ל. ואם כן ליכא כאן ממ"נ כלל וכמבואר. (אלא דאכתי לשיטת התוספות (דק"ו ע"א ד"ה חוץ) שמפרשים דפליגי בזה ר"א ור' יוחנן אליבא דר"ש. ולר' יוחנן אליבא דר"ש לא מיחייב במקלקל בחבורה אא"כ איכא קצת תיקון או צורך מצוה. ולדידיה י"ל דבמילת נפל ליכא תיקון כלל ופטור אף לר"ש. מיהו י"ל דלענין זה חשיב הכא קצת תיקון כיון דעכ"פ הוא