תורת חסד נז

ושפיר מקשה הגמרא הכא אהך דרשב"ג. וכן מבואר מדברי הרי"ף גופיה שאחר שהביא הך דרשב"ג כתב עלה הרי"ף וז"ל. הא לא שהה ספיקא הוי לגבי אשת אח דמחייבי כריתות הוא אחמירו בה רבנן ולא נייבם אשת אח מספיקא דכל ספיקא דאורייתא לחומרא. אבל לגבי אבילות אקילו בה רבנן. עכ"ל הרי"ף. מבואר מדבריו דס"ל דמדאורייתא הוי ספק נפל רק דהחמירו רבנן שלא לייבם (ורק לענין אבילות מחזיקין אותו לנפל). ובאמת לכאורה הוא תמוה דאדרבה לייבום היא אסורה מה"ת. רק לענין מה שלא תנשא לשוק זהו חומרא דרבנן דהא קיי"ל דאם נשאת לכהן אינה חולצת ומחזיקין אותו בולד גמור להתיר יבמה לשוק. אבל לומר דהא דאסורה להתייבם הוא גם כן מדרבנן זהו תימה גדולה וע"ש ברא"ש. ואם נימא בדברי הרי"ף בזה דס"ל כשיטת הרמב"ם תלמידו דהא דקיי"ל ספק דאורייתא לחומרא זהו רק מדרבנן. (ואף בספק של חיוב כרת, ודלא כנוסחא ישנה שברמב"ם סוף פ"ט מהל' ט"מ וכן הסכימו האחרונים) ומש"ה בספק נפל דס"ל דהוי ספק גמור מה"ת הא דאסורה להתייבם הוא גם כן מדרבנן שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא. (וכן מצאתי בספר דברי אמת הספרדי (בקונטרס ח' בענין ד"ס). שפירש כאן דהרי"ף ס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן וכשיטת הרמב"ם וכנ"ל. והנה לפ"ז יש מקום ליישב קושיית הר"ן בפ"ק דקידושין גבי נתן הוא ואמרה היא דחיישינן מדרבנן. ולקמן בבעיא דרב מרי דסלקא בתיקו כתב הרי"ף דה"ל ספיקא דאורייתא ולחומרא ולהנ"ל זהו גופה רק מדרבנן להרי"ף וע"ש במהרי"ט. וכן יש לומר במ"ש הרי"ף בפי"ג דיבמות בקטנה שלא מיאנה וגדלה אצלו ולא בעל שכתב שם הרי"ף וחזינן מדבריו דהא מילתא ספיקא הוא ועבדינן לחומרא כו'. ומסיים שם דצריכה גט מדרבנן. והמהרי"ק הוקשה בדבריו בזה. ולהנ"ל י"ל). ואין להקשות לפ"ז לדברי הרי"ף אם כן מאי פריך הגמרא הכא לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. הא מדאורייתא שרי למימהל מספיקא ג"כ דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. דזה אינו. דאי ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן ממילא גם לענין החיוב של המ"ע למול בזמנו ג"כ ספיקו לקולא מדאורייתא ואין חיוב למולו בזמנו מחמת הספק רק מדרבנן. ולמה נחלל שבת מספק זה דספק נפלים הוא ספק גמור כנ"ל. (ומזה יהיה מוכח דלא כהאחרונים שמחלקים בין מ"ע לל"ת לענין ספק דאורייתא לחומרא כו' אך לכאורה בלא"ה אינו מיושב כ"כ בזה דברי הרי"ף במ"ש דלגבי אשת אח החמירו רבנן שלא תתייבם. דנהי דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. מ"מ כבר כתבו האחרונים דהיכא דאיכא תרתי דסתרי אז מדאורייתא ספיקא לחומרא. והכי נמי אם ניזיל כאן לקולא בספיקו מדאורייתא תהא מותרת להתייבם שמא הוא נפל ותהא מותרת גם כן לינשא לשוק שמא הוא ב"ק והוי תרתי דסתרי. ובכה"ג מדאורייתא יש לאסור תרווייהו כנ"ל. ויש לדחות ואכמ"ל. ואי"ה במקום אחר יבואר בזה והנה אין לפרש באופן אחר קושיית הגמרא בסוגיין דפריך לרשב"ג מימהל היכי מהלינן דהיינו משום דלעיל דרשינן ערלתו ודאי ולא ערלתו ספק. ולפמ"ש בש"מ בפ"ק דב"מ (ד"ו ע"ב) בשם הרא"ש לענין מעשר בהמה דכיון דדרשינן עשירי ודאי ולא עשירי ספק ממילא אף ע"פ הרוב אין לחייבו במעשר דרובא נמי הוי בגדר ספק כל היכא שהתורה מיעטה בהדיא את הספק ע"ש. וא"כ הכא נמי דממעט קרא ערלתו ודאי ולא ספק ממילא אף ע"פ הרוב אין לחייבו במילה וא"כ אף אם נימא דנפלים הוי מיעוטא מכל מקום כאן א"א לחייב ע"פ הרוב ג"כ כיון שיש מיעוט מקרא בהדיא למעט את הספק וכנ"ל אבל זה אינו. דא"כ לא שייך כלל הך קושיא להא דרשב"ג. דבלא"ה תיקשי ליה לכ"ע היכי מהלינן בשבת מאחר שעכ"פ יש מיעוט נפלים בעולם וכאן אין לחייב במילה על פי הרוב וכנ"ל. א"ו דהא ליתא דבודאי יש לחייב במילה ע"פ הרוב. דהא דדרשינן ערלתו ודאי ולא ספק עיקר קרא אתא רק לאנדרוגינוס ונולד מהול, כמ"ש התוס' בשבת (ר"ד קל"ה) ושאר ספיקות ידענו מסברא דאין דוחין שבת ע"ש. ולפ"ז לענין ספק נפלים בודאי יש לחייב במילה ע"פ הרוב כמו דאזלינן בתר רובא בעלמא. וקרא דמיעט הכא את הספק היינו רק ספק בערלה גופה אם היא ערלה או לא. משא"כ בשאר ספיקות דרק מסברא אין דוחין שבת ופשיטא דע"פ הרוב דוחין שבת. ובלא"ה דברי הש"מ בב"מ הנ"ל אין מוסכמים (ומהתוס' בב"מ שם מוכח דפליגי ע"ז ולא ס"ל סברת הש"מ כלל). ואף לדברי הש"מ לאו כללא הוא ויש בזה חילוקים וכמ"ש במ"א. וע"כ צ"ל בסוגיין לדברי הרי"ף כמ"ש לעיל. (ולדברי הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן הא דאיצטריך קרא כאן ערלתו ודאי ולא ספק וכן עשירי ודאי ולא ספק וכה"ג. כבר מבואר בכו"פ ושאר אחרונים. ואכמ"ל): אך לשיטת התוס' בחולין ובבכורות הנ"ל. דרשב"ג חייש לספק נפל רק מדרבנן משום דהוי מיעוטא דרוב ולדות ב"ק. א"כ הדק"ל מאי פריך הגמרא הכא לרשב"ג מימהל היכי מהלינן כיון דלדידיה נמי הוי רק חששא דרבנן כנ"ל. מיהו בלא"ה צריך לבאר זה דאם נימא דרשב"ג חייש רק מדרבנן והרי רשב"ג יליף זה דכל ששהה ל' יום באדם אינו נפל מקרא דמבן חודש תפדה ומזה משמע דקודם ל' יום הוי ספק מדאורייתא וכמו שפירש"י וז"ל. דמדתלי קרא בהכי ש"מ עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן עכ"ל. וצ"ל דכוונתו להוכיח מקרא דעד ל' יום אין זה בתורת בירור שהוא בן קיימא. ואף דמחמת הרוב לא חיישינן לנפל אבל לא הוי בתורת בירור. (וכידוע דרוב אינו בתורת בירור). וגזה"כ הוא דאינו חייב בפדיון עד שיהיה בן ל' יום ויהיה בירור שהוא ב"ק. (וכ"מ דברי רש"י בב"ק די"א ע"ב דס"ל דהא דקודם ל' יום פטור הוא משום ספק נפל. אך התוס' שם ובמנחות דל"ז ע"ב הקשו על פירש"י והוכיחו שגזה"כ הוא דאפילו קים ליה שכלו לו חדשיו אינו חייב לפדותו עד ל' יום, ואע"ג דמהאי קרא נפקא לן דכל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. ע"ש בדבריהם). ובמ"א ביארתי באורך אם י"ל דפדיון הבן הוי ג"כ בכלל מה דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב. ומש"ה בעי כאן בירור שהוא ב"ק ולא נתחייב מחמת הרוב. ואם נימא כן תיקשי טפי הכא מאי פריך הגמרא לרשב"ג מימהל היכי מהלינן. הא לענין איסור בודאי הולכין אחר הרוב והיה י"ל שמזה ראיה להסוברים דלא אמרינן תרתי דסתרי אהדדי בחד מילתא. ומש"ה אף בממון דקיי"ל דאין הולכין אחר הרוב מ"מ ברוב שכבר הוחזק לענין איסור ממילא הולכין אחריו בממון גם כן, דא"א לחלק בחד רובא לומר שלענין איסור הולכין אחריו ולא לענין ממון כו'. ולפ"ז יש לפרש כאן קושית הגמרא מימהל היכי מהלינן. היינו דהקושיא הוא דהוי תרתי דסתרי אהדדי בחד מילתא. דלענין פדיון אין מחזיקין אותו לודאי ב"ק עד ל' יום. ולענין מילה בשבת כבר הוחזק לודאי ב"ק מחמת הרוב. ומשני ראב"א דבמילה ההיתר מכח ממ"נ וא"כ אין כאן סתירה בחד מילתא וא"ש. ולפ"ז הך קושיא דפריך מימהל היכי מהלינן היא דגם לדידן נמי תיקשי כן ולא על רשב"ג בלחוד כמ"ש לעיל. אך עכ"ז אין כאן סתירה למ"ש לעיל בשיטת הרי"ף. דהרי"ף יפרש קושית הגמרא כפשוטה מימהל היכי מהלינן דקשיא רק לרשב"ג דהוא חייש לספק נפל מה"ת וס"ל שהוא ספק גמור כנ"ל: ג ועוד י"ל בדברי הרי"ף באופן אחר (ובזה יבוארו כמה ענינים בעזה"י) בטעמא דמילתא דלא קיי"ל