תורת חסד נה

ומדבריהם מוכח כהש"ך הנ"ל. רק דמ"מ קשה על דברי הריטב"א הנ"ל. דהא הוי ס"ס משם אחד, דכל הספק הוא אם נבעלה לכשר או לפסול בין אזלא איהי לגבייהו או אינהו לגבה. אך לפמ"ש הפמ"ג ביו"ד (סי' ק"ו) בשם הרא"ה דס"ס משם אחד מדאורייתא הוי ס"ס ומדרבנן הוא דלא מהני. ובזה יהיה רווחא שמעתתא בגמרא דקידושין הנ"ל. דלכאורה אינו מובן אריכות דברי הגמרא שם. דבחד טעמא סגי דהל"ל ד"ת שתוקי כשר משום דממזר ודאי לא יבא אבל ממזר ספק יבא. ולמה לו להקדים דרוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש כו' מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו כו'. דלכאורה ה"ז אריכות דברים ללא צורך. ואי דמה"ט לחוד יש להתיר שתוקי מטעם ס"ס וכדעת הריטב"א הנ"ל. וא"צ כלל לקרא דממזר ודאי כו' א"כ למה מייתי לבסוף הך קרא והתורה אמרה ממזר ודאי וארכביה אתרי רכשי מטעם ספק ספיקא ומטעם קרא וכ"כ למה לי ולהנ"ל א"ש. דמטעם ס"ס לחוד לא קשיא דאסרו חכמים שתוקי משום דהוי ס"ס משם אחד דלא מהני מדרבנן כנ"ל. וגם משום קרא דמתיר ספק ממזר ג"כ י"ל דחכמים אסרוהו (ודלא כדעת הט"ז הנ"ל). אמנם בצירוף תרווייהו פריך שפיר. כיון דספק ספיקא משם אחד אסור רק מדרבנן וכאן ספק אחד ג"כ מותר מן התורה. אם כן הא דאסרו בשתוקי אף דלא ידעינן אי אזלא איהי לגבייהו דה"ל ס"ס ה"ל תרי דרבנן ולמה החמירו כ"כ. וכה"ג פי' התוס' בזבחים (דף ע"ד ע"א דה רב ע"ש). ומשני משום מעלה עשו ביוחסין. רק דזה ניחא לדעת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת. אבל לדעת הרמב"ם דסד"א לחומרא מדרבנן א"כ בכל התורה נמי ספק אחד אסור רק מדרבנן ומ"מ גם ס"ס משם אחד אסור מדרבנן. וא"כ קשיא. אבל ז"א. דלדעת הרמב"ם באמת מהני ס"ס משם אחד אף מדרבנן. (דלדידיה היתר ס"ס הוא משום דספק אחד אסור רק מדרבנן וספק השני ה"ל ספיקא דרבנן וא"צ לדון דהוי כרוב. כמ"ש האחרונים לדעתו. ומצאתי דלכאורה סברא זו מפורשת בירושלמי בפ"ז דיבמות ה"ג ע"ש. (ומיהו לפי' הפ"מ שם לא מוכח זה ע"ש). ומהך ירושלמי משמע כדעת הרמב"ם). דעיקר הך מילתא דס"ס משם אחד לא מהני חידשו התוספות בכתובות בסוגיא דפ"פ (דף ט' ע"ב ד"ה ואב"א) בהא דלא אמרינן התם באשת ישראל דהוי ס"ס שמא באונס ואת"ל ברצון שמא זינתה כשהיא קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא. ותי' התוס' דשם אונס חד הוא וליכא ס"ס. והרמב"ם לטעמיה שפסק (בפ"ג מהא"ב ה"ב) דקטנה שזינתה אסורה לבעלה ולא ס"ל הך דפיתוי קטנה אונס הוא. והה"מ שם כתב שהרמב"ם הוכיח כן מסוגיא דכתובות הנ"ל דלא אמרי' באשת ישראל דהוי ס"ס כנ"ל. ומזה הוכיח הרמב"ם דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס הוא. ולפ"ז מוכח דהרמב"ם ס"ל דס"ס משם אחד מהני אף מדרבנן. וא"כ א"ש סוגיא דקידושין הנ"ל ולא ק"מ לכ"ע וכמבואר: ח ובמה שהקשה הפמ"א בחי' לזבחים (דף ע"ד ע"א) על הט"ז ממ"ש התוס' שם בהא דאמרינן התם רב דאמר כר"א דאמרינן טעמיה דר"א משום דכתיב מום בם בעינייהו הוא דלא מירצו הא ע"י תערובת מירצו דקרא איצטריך לחד בחד כו'. ואע"ג דהתורה התירה בפירוש ומ"מ גזרו חכמים ודלא כהט"ז ביו"ד סי' קי"ז. עכ"ד הפמ"א. ואי מהא לא איריא דבמידי דאתי ההיתר מדרשא בודאי יכולים חכמים שפיר לאסור. והט"ז ביו"ד מיירי היכא שההיתר מפורש בתורה ולא אתי מדיוקא דבזה אין יכולים לאסור מדרבנן. (רק מדברי הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח משמע דאף בהיתרא דאתי מדרשא לא רצו לאסור וכמש"ל). ובגמרא דב"מ (דף פ"ח סע"א) מפני מה חרבו חנויות של בית הינו ג' שנים קודם לירושלים מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת שהיו אומרים עשר תעשר כו' ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח כו'. ופירש"י כלומר מה שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מה"ת עכ"ל. ובתשו' דברי יוסף (סי' מ"ח) הביא מכאן ראיה לדעת הט"ז הנ"ל, ופירש בכוונת רש"י שהקילו באיסורי דרבנן מחמת שמצאו היתר מה"ת והיכא שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסור. ולכן לא רצו לקבל גזירת חז"ל. אבל טעו בזה דדוקא היכא שההיתר מפורש בתורה כמו מכור לנכרי וכדומה. אבל מה דאתי מדיוקא דקרא לא מיקרי מפורש ויש כח לחכמים לאסור עכ"ד. ואין ראייתו מוכרחת. ומיהו זה אמת דאף אי נימא כהט"ז מ"מ במאי דילפינן מדיוקא דקרא בודאי יכולים חכמים לאסור. וכל הש"ס מלא מזה. וכבר הוכחתי לעיל שדעת התוספות דלא כהט"ז ושיכולים לאסור אף כשההיתר מפורש בתורה סימן יב לבאר דברי הרי"ף בשבת )ר"ד קל"ו) דתניא התם רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כו' ופריך הגמרא הא לא שהה ספיקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר ראב"א מלין אותו ממ"נ אם חי הוא שפיר קמהיל ואם לאו מחתך בבשר הוא. ואלא הא דתניא ספק בן שבעה בן שמונה אין מחללין עליו את השבת אמאי נימהליה ממ"נ ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א. והרי"ף בהלכותיו הביא הך ברייתא דספק בן שבעה כו' ותמהו עליו כולם. שהרי לדידן דקיי"ל דלא כר"א ומכשירי מילה אינן דוחין שבת א"כ אין נפקותא לדינא מהך ברייתא דספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין כו'. וגם למה השמיט הרי"ף מימרא דראב"א דמלין סתם ולדות מטעם ממ"נ, וע"ש ברשב"א ובר"ן ויתר מפרשים. וגם הב"י והד"מ האריכו לבאר דברי הרי"ף כ"א לפי דרכו. והנה גם הרשב"א הביא כן בשם הר"ח דלית הלכתא כראב"א דשינויא בעלמא הוא. וכן ראיתי בראב"ן שכ"כ גם כן ודבריהם צריכין ביאור. א ואבאר הנלע"ד בזה. ולכאורה י"ל בשיטת הרי"ף וסייעתו באופן זה. דיש לומר דהא דמשני ראב"א דמלין מטעם ממ"נ איצטריך לשנויי כן רק לרשב"ג דסובר דבלא שהה ספיקא הוי דאליביה קאי התם הגמ'. אבל לדידן דקיי"ל התם (דקל"ו רע"ב) דאם מת תוך ל' יום ועמדה ונתקדשה דאם אשת כהן היא אינה חולצת. משום דבמקום דיעבד סמכינן ארבנן דרשב"ג דס"ל דאזלינן בתר רוב ולדות שהן בני קיימא ול"ח למיעוטא דנפלים (וכדאמר הגמרא ביבמות דל"ז ע"א גבי אשת כהן כיון דלא אפשר עבדינן כרבנן). וא"כ הכי נמי לענין מילה בשבת שהוא מ"ע של תורה למול בזמנו אין לחוש כלל שמא הוא נפל דודאי מ"ע דאורייתא לא גרע מבמקום דיעבד דקיי"ל כרבנן דרשב"ג דאין חוששין לספק נפל. (ומצאתי סברא זו בחי' הרשב"א ביבמות ד"פ ע"ב). ומעתה שוב י"ל דלדידן באמת לא קיי"ל כלל טעם ההיתר משום ממ"נ כסברת ראב"א. דיש לומר דבנפל ודאי יש איסור למולו בשבת ולא הוי כמחתך בשר בעלמא. דהא אביי אמר עלה כתנאי ופירש"י דלמ"ד דנפל חשוב כחי חייב עליו משום חובל. ויש לומר דאף למאי דדחי ליה רבא ואמר דכ"ע מת הוא מכל מקום לא מוכח כראב"א. (אף דהוי כמת לשאר מילי). דהא רבא מדמי ליה לטריפה ובחובל בטריפה בשבת קיי"ל דחייב. וא"כ בחובל בנפל נמי י"ל דחייב.