תורת חסד נג

דלא מצי להקנות לו בקנין וכנ"ל. שוב ראיתי בתומים סי' ס' ס"ק י"א שג"כ הרגיש בקושית הגרע"א הנ"ל. וג"כ לא הביא מדברי תשו' הרשב"א הנ"ל. ויש להשיב הרבה על דבריו ומחוורתא כמ"ש ואכמ"ל: ד ובעיקר דברי הט"ז ביורה דעה סי' קי"ז הנ"ל יש לתמוה עליו. כיון שעיקר דבריו שם ליישב דברי התוס' בסוכה לענין איסור סחורה בדברים אסורים דמייתי מקרא דלא תיקשי לפ"ד התה"ד דמייתי בשם התוספות דאיסור סחורה דרבנן וקרא דיהיה דיליף מיניה לאיסור בפסחים (דכ"ג ע"א) אסמכתא בעלמא הוא וע"ז כתב הט"ז לחדש הך סברא דהיכא שההיתר מפורש בתורה אין יכולים חכמים לאוסרו, ומי בקש זאת מידו לחדש כן. הא בפשיטות י"ל דהתוס' לשיטתם בחגיגה הנ"ל שכתבו להדיא דהיכא דרבנן אסמכוהו לאיסורייהו אקרא א"א לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי. וה"נ איסור סחורה דאסמכוה אקרא דיהיה אין סברא שיהיה סותר לקרא דמכור לנכרי. וא"ש דברי התוס'. גם יש להקשות ע"ד הט"ז באו"ח סי' תקפ"ח שפירש שם דגבי מילה דדרשינן ביום אפילו בשבת מש"ה לא גזרו חכמים לאסור ולעקור ד"ת. וקשה לדבריו דהא בחגיגה שם דאר"י אלא מעתה חג האסיף כו' אלא בחוש"מ חוש"מ מי שרי אלא חג הבא בזמן אסיפה כו'. והקשו התוס' מגמרא דפ"ק דר"ה ודפ"ק דסנהדרין (די"ג ע"א) דמוכח דמפרשינן חג האסיף אסיפה ממש ולא חג הבא בזמן אסיפה. ותירצו התוס' דכיון דאי לאו דבאספך הוה דרשינן חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה א"כ בחג הקציר נימא הכי דליכא משמעות דמפיק ליה. הרי דלפי האמת דכתוב באספך דרשינן חג האסיף אסיפה ממש ומ"מ אסרו רבנן מלאכה בחוש"מ. וע"כ דמ"ש התוס' דכיון דאסמכו אקרא איסור מלאכת חוה"מ אין סברא לאוקמי קרא דשרי בהדיא. היינו אם היה מפורש ההיתר בפשטיה דקרא. אבל כיון דמפשטיה דקרא י"ל חג הבא בזמן אסיפה רק מיתורא דקרא ילפינן דאסיפה ממש קאמר ניחא שפיר לאסור מדרבנן ולהסמיך אקרא ג"כ. (ובזה מבואר ג"כ כוונת התוס' בר"ה ר"ד י"ג ד"ה אלא, התמוהים לכאורה). וא"כ ה"נ לענין דרשא דביום ואפי' בשבת דרק מיתורא דרשינן כן כדאיתא להדיא בשבת (דף קל"ד ע"א) דמצו חכמים לאסור שפיר ודלא כהט"ז. ובלא"ה מבואר מדברי התוס' דלא כהט"ז לענין מילה בשבת גופה. דבמגילה (ד"ד ע"ב) כתבו התוס' טעמא אחרינא דלא גזרינן גזירה דרבה במילה ע"ש. ומבואר דלא כהט"ז וגם לפ"ד הט"ז תיקשי לר"א בשבת (דף קל"א ע"ב) דס"ל דמכשירי שופר ולולב דוחין שבת דדריש התם נמי ביום אפי' בשבת ע"ש. אם כן לדידיה ליכא למיגזר התם ג"כ מדרבנן להט"ז כנ"ל. והא במתני' דרפ"ד דר"ה מבואר דר"א גופיה ס"ל דגזרו חכמים שלא לתקוע בראש השנה שחל בשבת ע"ש. (ובמ"א ביארתי מה שי"ל היאך שייך גזירה דרבה אליבא דר"א דמכשירי שופר גם כן דוחין שבת ואם כן אף אם יעבירנו ד"א ברה"ר מה בכך, וכדפריך כן הגמרא בפסחים (דף ס"ט ע"א) לענין הזאה ולר"א ניעבריה כו' ע"ש). ומיהו מצאתי בחי' המאירי שכתב כעין סברת הט"ז הנ"ל. רק די"ל דמ"מ לאו כללא הוא וכמ"ש לעיל ע"ד התוס' בראש דברינו. ואין להאריך: ה אך לכאורה היה אפשר להוכיח דהתוס' סבירא להו סברת הט"ז הנ"ל. מדברי התוס' דחולין (דף כ' ע"ב סד"ה בשקדם) שהוכיחו כדעת רבינו אפרים דבשאר איסורין לא אמרינן חנ"נ מגיעולי מדין שצוה הכתוב להגעיל דהשתא יורה גדולה היכי משתריא שא"א להגעילה בתוך כלי אחר ואין במים ס' לבטל האיסור. ואי שיחזור ויגעיל שנית והלא המים הראשונים נ"נ וחוזרים ואוסרים כו' וקשה על דברי התוס' דהא אף למאן דסבירא ליה חנ"נ בכל האיסורין מ"מ היינו רק מדרבנן דגזרו משום לתא דבב"ח. ורק גבי בב"ח אמרינן חנ"נ מדאורייתא כמ"ש הר"ן בכמה דוכתי. וכ"כ התוס' גופייהו בחולין (דף ק"ח ע"ב ד"ה אמאי) דחנ"נ מדרבנן. ואם כן מאי קשיא להו מקרא דגיעולי מדין. אלא מוכח מדבריהם כדעת הט"ז הנ"ל, ושפיר הקשו דכיון דמפורש כאן ההיתר בתורה ממילא ליכא למימר בשאר איסורין חנ"נ אף מדרבנן. ומצאתי בכו"פ סי' צ"ב שעמד בזה על דברי התוס' דחולין הנ"ל. והעלה דלפ"ד ר"ת דס"ל דטכ"ע מדאורייתא אף למלקות שלוקה על כל כזית מהתערובת לדידיה חנ"נ מדאורייתא בשאר איסורים. וראיתי בתשו' מהרי"ק (שורש קנ"ב) דס"ל בדעת התוס' דחנ"נ בשאר איסורים מדאוריי' רק שאינו לוקה על חנ"נ רק בב"ח. ולענין מלקות מודים לרבינו אפרים שזהו רק בב"ח. (ובזה י"ל בהא דתני ר"ח במנחות (דכ"ג ע"ב) דנבילה ושחוטה בטילות זו בזו ופליגי שם ר"ח ור' חנינא אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל אזלינן. וכבר עמדו התוס' בזבחים (דע"ג רע"ב) ובמנחות (דף כ"ב ע"ב ד"ה ור"י) בהא דפשיטא לסתמא דהש"ס בכ"ד דנבילה ושחוטה הוי מין במינו. כמו בפג"ה דחנ"נ ואוסרת כל החתיכות כו'. (והגמרא פריך שם בחולין מאי איריא כי נו"ט אפילו כי לא נו"ט נמי, הרי דעצם הנבלה היא מב"מ עם הכשירה). וגבי ציר דאר"י שיעורו במאתים ופריך דהא אר"י מב"מ לא בטל כו'. ולהנ"ל י"ל דהא דאמרינן במנחות דנבילה בטלה בשחוטה שא"א לשחוטה שתיעשה נבילה. דמיירי לענין טומאה כדאיתא התם. וכשדנים לענין טומאה בזה א"א לשחוטה שתיעשה נבלה לענין זה. דאין במציאות רק שתיעשה מגע נבילה. משא"כ לענין איסור שפיר הוי נבלה ושחוטה מב"מ, דאפשר לשחוטה שתיעשה נבלה ע"י בליעת איסור כיון דחנ"נ מדאורייתא ואסורה מה"ת כדין נבילה ממש. ויש לפלפל בזה בסוגיא דחולין ד"ק הנ"ל ואכמ"ל. וראיתי בתשובת הרשב"א (ח"א סי' רפ"ד) שכתב לחלק בזה דלענין איסור אכילה ה"ל נבלה ושחוטה מין במינו משא"כ לענין טומאה אבל לא ביאר טעם חילוק זה לחלק ביניהם. ולהנ"ל א"ש בסברא נכונה). ולפ"ז יש מקום ליישב קושיית הר"י בתוס' חולין (דף ק"ח רע"ב) ע"ד ה"ר שמואל דס"ל דלמ"ד מין במינו לא בטל צריך תרי ששים כו'. דא"כ מאי משני הגמ' גדי אסרה תורה ולא חלב כו' ע"ש. ולהנ"ל י"ל דה"ר שמואל ס"ל ג"כ כדעת הפוסקים דחנ"נ בשאר איסורין מדאורייתא. ואם כן הכא למאי דסבר דגדי אסרה תורה ולא חלב ע"כ דגזה"כ הוא כאן שהחלב אינו נ"נ וממילא לא אמרינן כלל חנ"נ מדרבנן וא"ש. (ומקושית הר"י הנ"ל גם כן יש לדייק דלא כסברת הט"ז הנ"ל וא"ל). ובמה שי"ל דברי ה"ר שמואל באופן אחר דסבירא ליה חנ"נ מדרבנן רק דכיון דהוא איסור דרבנן מש"ה אינו אוסר מב"מ במשהו כיון דבאיסור דרבנן מודה ר"י דמב"מ בטל. ומה שיש להקשות ע"ז מפג"ה ומכמה דוכתי מבואר במ"א ואכ"מ. רק לדברינו שהוכחנו כמהרי"ק דיש פוסקים דחנ"נ בשאר איסורים מדאורייתא. לכאורה לפ"ז צ"ע על האחרונים דנקטו בפשיטות דחנ"נ מדרבנן בשאר איסורים משום לתא דבב"ח. ומה"ט הקילו לדינא בכמה קולות בדין חנ"נ. וצ"ל דסמכו על רוב דעות המקילים בזה היינו שדעת ה"ר אפרים דבשאר איסורים לא אמרינן כלל חנ"נ אף מדרבנן. ודעת הר"י בתוס' וכן הר"ן וש"פ ס"ל דחנ"נ בשאר איסורים מדרבנן. ובלא"ה לפ"ד רש"י והרמב"ם דטכ"ע דרבנן בשאר איסורים זולת בב"ח ובצירוף כל אלה לא חששו עוד לדעת הסוברים דחנ"נ מדאורייתא בשאר איסורין דמיעוטא נינהו נגד כל הני. ועכ"פ נתבאר דמהתוס'