תורת חסד נב

מדרבנן לפ"ד הרמב"ם הנ"ל. ונוכיח מזה דקושיית הגמרא לאבוה דשמואל הוא מאחר שההיתר מפורש בתורה אין כח ביד חכמים לאסרו וכהט"ז הנ"ל. זה אינו דבלא"ה לק"מ דהרמב"ם לטעמיה שכתב (בפ"א מהא"ב ה"ט) ואשה שתחילת ביאתה באונס כו' אין בידה שלא תרצה כו' עכ"ל ומלשון זה דייק הנו"ב מ"ת (חאה"ע סי' ק"נ) שאין זה ספק אם סופה ברצון רק קרוב לודאי. רק שהספק בזה גופא אם רצון שמחמת לבישת יצר חשיב רצון. ושפיר פריך הגמ' דמקרא מוכח שאין זה רצון כו'. (ובלא"ה עכצ"ל כן התם, דאל"כ אפי' מדרבנן אמאי חיישינן לזה התם לספיקא נוקמה בחזקת היתר לבעלה וכמ"ש הפ"י שם. והארכתי בזה בתשו' בחאה"ע). וכן מוכח נמי מדברי התוס' ביבמות (דכ"א ע"א ד"ה ומותר) שהביאו שם הירושלמי אשת חמיו אסורה מפני מ"ע כו' וא"ת תורה היא לאסורה הא דוד נשא רצפה בת איה כו'. מוכח דמ"מ י"ל דאסורה מדרבנן. ודוחק לומר דזהו לא חשיב כ"כ מפורש בתורה. (כיון דאינו מפורש בקרא דנשא דוד אשת שאול. והא דכתיב ואתנה לך וגו' ואת נשי אדוניך בחיקך. לרבנן דר"י בסנהדרין (דף י"ט ע"ב) מפרשי בקרא נשים הראויות לו מבית המלך כו' ע"ש. ובירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג רי"א ואתנה כו' זו רצפה ואביגיל כו'. וראיתי ביש"ש ביבמות שהקשה כן דהא לרבנן דר"י לא נשא דוד אשת שאול מעולם וע"ש מה שתירץ. אך בכנה"ג באו"ח בחידושיו לרמב"ם (הל' מלכים) העלה דגם לרבנן דר"י נשא דוד את רצפה ופילפל אי היתה פילגש בקידושין אי לא עי"ש ואכמ"ל). וכ"מ נמי ממ"ש התוס' בפסחים רפ"ד (ד"נ ע"א) שהביאו מהירושלמי דמקשה אהא דביום שמביא קרבן אסור במלאכה. אם כן קרבן תמיד שהוא לכל ישראל וקרב בכל יום יהא בכל יום אסור במלאכה ומשני דכתיב ואספת דגנך כו'. וכתבו התוס' ומשמע התם דמדאורייתא אסור עכ"ל. מיהו הר"ן שם כתב דאפשר דמדרבנן אסור ואסמכינן ליה אקראי ע"ש. וכ"מ נמי ממ"ש התוס' בזבחים (דל"ב ע"א) אהא דפריך הגמרא בסוטה (דף כ' ע"ב) אמתני' דאומרים הוציאוה שלא תטמא העזרה מהא דמוכח מקרא דויקח משה וגו' דט"מ מותר ליכנס למחנה לויה ואי מדרבנן אסור מה קושיא עכ"ד התוס'. משמע ג"כ דלא כהט"ז. ועיין בתוס' יומא (די"ד ע"ב ד"ה היה) ובנדה (דנ"ח ע"א ד"ה מודה): ג ועוד מוכח כן מדברי התוס' בחגיגה (די"ח ע"א) ד"ה חוש"מ. שכתבו שם התוס' וז"ל ודקאמר הכא אלא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מן התורה וי"ל לאו משום דלא מישתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה לא מסתבר ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי עכ"ל התוס'. הרי בהדיא מבואר מדבריהם דהיכא דרבנן אסמכוהו לאיסורייהו אקרא אז לא מסתבר שיהיה ההיתר מפורש בתורה אבל באיסור דרבנן דלית ליה אסמכתא בקראי שפיר מצו לאסור אע"פ שהיתרו מפורש בתורה. דאל"כ בפשיטות הל"ל דכיון שמפורש בתורה היתר מלאכה בחוש"מ אין יכולת ביד חכמים לאוסרו. א"ו מוכח מדבריהם דלא כהט"ז הנ"ל. והנה ע"פ דברי התוס' האלו נראה ליישב בגמרא דקידושין (דע"ח ע"ב) דפריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי כו'. וקשה טובא הא במעות שעדיין לא באו לעולם לא שייך בהם שום קנין זולת קנין אג"ק ולשיטת התוס' ב"ק (די"ב ע"א ד"ה אנא) והרא"ש שם דקנין אגב הוא מדרבנן. א"כ מאי פריך הגמרא יכיר ל"ל הא מדאורייתא לא מצי לאקנויי לו אותן מעות בשום קנין. ומצאתי בשו"ת הגאון ר"ע איגר (ס"ס קל"ב) שהקשה כן והניח בקושיא. ולפ"ד התוס' דחגיגה הנ"ל י"ל הכא כיון דקנין אג"ק אע"ג דהוי מדרבנן לפ"ד התוס' דב"ק הנ"ל. מ"מ כיון דאסמכינהו רבנן אקרא דעם ערי מצורות ביהודה א"א לומר שיהיה לזה סתירה מבוארת מקרא אחרינא. ושפיר מקשה הגמרא יכיר ל"ל. דאם נכריח מקרא דיכיר דקנין אגב אינו קונה אם כן יהיה הך קרא סותר להאסמכתא כנ"ל. ומשני הגמרא שינויא אחרינא בקרא דיכיר דאיצטריך בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס כו' וא"ש. אלא דלכאורה זהו מספיק לפמש"ל הקושיא לפ"ד הפוסקים דקנין אגב מדרבנן וכקושיית הגאון ר"ע איגר הנ"ל. אבל יותר יש להקשות שם אף למ"ד דקנין אגב קונה מדאורייתא. וכנראה מדברי התוס' דקידושין (דף ה' ע"א ד"ה שכן) ובב"ק (דק"ד ע"ב ד"ה אגב) דס"ל דקנין אגב דאורייתא. מ"מ קשה לפמ"ש בתשובת הרשב"א (ח"ב סי' ל"ו) דקנין אגב קרקע אינו קונה בנכסים שעתיד לקנות או להרויח משום דבעינן דקרא דויתן להם אביהם כסף וזהב עם ערי כו' דהקנה להם כסף וזהב שהיה לו עכשיו. ומשמע שזהו אף לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ בקנין אגב קרקע דנפקא לן מהאי קרא דויתן כו' ובעינן דומיא דהתם דוקא. (דלרבנן דר"מ בלא"ה אינו יכול להקנות נכסים שעתיד לקנות משום דאין אדם מקנה דשלב"ל. וכמ"ש שם הרשב"א אח"כ בסוף התשו' שם). וא"כ הדק"ל מאי פריך הגמרא יכיר ל"ל. הא שפיר איצטריך כיון דלא מצי להקנות לו אותן המעות שעתידין לבא בשום קנין. וי"ל לפמ"ש הר"ן בקידושין שם בשם הרמב"ן שהקשה על הרמב"ם דס"ל דאין אדם יכול להתחייב עצמו בדבר שאינו קצוב מסוגיא דהתם דמוכח דלר"מ יכול להקנות לו כל נכסים שיבואו קודם גסיסה אע"ג שאין ידוע כמה הם. ומדר"מ נשמע לרבנן בדבר שבא לעולם בחיוב שאינו קצוב כו'. ובספר ב"ש כתב דודאי לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל כש"כ שיכול להקנות אף דבר שאין לו קצבה משא"כ לרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל סובר הרמב"ם דאף להתחייב אינו יכול בדבר שאינו קצוב. ואדרבה מההוא סוגיא ראיה לדעת הרמב"ם דאל"כ לרבנן דר"מ נמי למה לא מקשה הגמרא יכיר ל"ל. דהא מצי להתחייב בלשון חיוב דמהני אף בדשלב"ל (ועיין בכ"מ ובמל"מ פי"א מהלכות מכירה הט"ז). ולפ"ז לפי דברי הרמב"ם ניחא גם קושייתנו הנ"ל. דשפיר פריך הגמרא לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל יכיר ל"ל. ואף דבמעות שעדיין לא באו לעולם לא מצי להקנות לו בשום קנין. מ"מ הא יש לו מיגו דאי בעי מתחייב לו בדרך התחייבות דיכול להתחייב אף בדבר שאינו קצוב אליבא דר' מאיר דסבירא ליה אדם מקנה דשלב"ל. משא"כ לרבנן וכנ"ל ולק"מ. אך הרשב"א גופיה מכלל הפוסקים החולקים על הרמב"ם בדין מחייב א"ע בדבר שאינו קצוב. וס"ל דגם לרבנן דר"מ יכול להתחייב וא"כ ליכא למימר כנ"ל. רק די"ל דהא דלרבנן דר"מ איצטריך יכיר ולא אמרינן מיגו דאי בעי מתחייב לו בדרך התחייבות, היינו משום דאי מחייב לו א"ע לא עדיף מב"ח דעלמא. דאף דקיימא לן דאיקני משתעבד מ"מ לפי דברי הרשב"ם ב"ב (דף קנ"ז ע"א ד"ה אלא להא"נ שם) הא דמישתעבד בדאיקני לרבנן דר"מ דאין אדם מקנה דשלב"ל היינו רק מדרבנן דאלמוהו לשיעבוד יותר מקנין שלא תנעול דלת בפני לוין. וכן כתב הנ"י שם דרבנן עבדו תקנתא דליקני לענין שעבוד. וי"ל דהרשב"א נמי ס"ל כוותייהו. ולפ"ז מדאורייתא לא מצי להשתעבד על נכסים שיקנה אח"כ דהיינו דאיקני ושפיר איצטריך קרא דיכיר לרבנן דר' מאיר. דל"ל משום מיגו דאי בעי מתחייב לו כו' דאחר מותו לא יגבה מהיורשין אף מקרקעות. דמדאורייתא לא מישתעבד בדאיקני (לגבות מיורשיו ג"כ). והשתא א"ש הא דפריך הגמרא לר"מ דאדם מקנה דשלב"ל יכיר למה לי. דלר"מ פשיטא דמצי להשתעבד בדאיקני בדרך התחייבות מדאורייתא במידי