תורת חסד נא

שאין מגיעות לסכך. והקשה מעלתו דהא מ"מ הפצימין לא נעשו אלא לחיזוק תקרה. והדבר פשוט משום דהא דאמרינן דהפצימין לחיזוק תקרה עבידי. הטעם בזה כמ"ש הנ"י שם. דהואיל ופתוחה כולה למטה אין ראוי להניח מזוזה לאותה דופן רביעית. משא"כ ביש לה דופן רביעית אע"פ שאין דפנות מגיעות לסכך ראוי להניח שם מזוזה ולא אמרינן לחיזוק תקרה הוא דעבידי כו'. ותמיהני על מעלתו שנעלם ממנו דברים פשוטים כאלה ורצה להשיג על דבריי. ובמחילת כבודו עדיין לא הגיע לפרק השג יד. ואתו הסליחה סימן יא א ע"ד אשר יעדתי לעיל לבאר בסברת הט"ז ביו"ד ר"ס קי"ז שכתב שבדבר שמפורש היתרו בתורה אין יכולת ביד חכמים לאוסרו. וכ"כ עוד הט"ז באו"ח (סימן תקפ"ח סק"ה). ובחו"מ (סימן ב'). ויש בזה קצת סתירה בדברי התוס'. דבתוס' ב"מ (דס"ד ע"ב ד"ה ולא ישכור) שהקשו לפר"ת שם לענין מלוה על הבית מהא דאמרינן בערכין (דף ל"א ע"א) ריבית גמורה היא אלא שהתורה התירתו. וכתבו התוס' וז"ל ולפר"ת צ"ל דה"פ ריבית גמורה היא מדרבנן ולפי שהתורה התירה בהדיא לא רצו חכמים להעמיד שם דבריהם עכ"ל. רק דמ"מ עדיין אין מדברי התוס' אלו כ"כ ראיה להט"ז דכייל זה לכללא (ולפמ"ש התוס' בערכין שם (סד"ה והתניא) בדברי ר"ת אין הכרח כלל להנ"ל). אך מדברי התוס' בב"מ (דף ע' ע"ב ד"ה תשיך) שכתב וז"ל. וא"ת ומאי פריך מהאי קרא הא לא אסור אלא מדרבנן כו'. וי"ל דה"פ מהאי קרא כיון דאמר רחמנא דמצוה כו' לא היה להם לחכמים לאסור עכ"ל. משמע מדבריהם דלא כהט"ז הנ"ל. דדוקא הכא כיון דמה"ת מצוה היא בזה לא ה"ל לחכמים לאסור. אבל כשמפורש בתורה רק היתר יכולים חכמים שפיר לאוסרו (ובש"מ שם הביא בשם הריטב"א שהקשה על התוס' דהא איכא כמה מילי שהתורה התירה ואסרו חכמים כו'. מבואר בהדיא מדבריו היפך דעת הט"ז הנ"ל. רק שהיה לו גירסא אחרת בתוספות ע"ש. ולגירסתנו בתוס' נראה כנ"ל). ואין להקשות דלפי זה למה איצטריך הגמרא שם לשנויי לא תשוך ופריך לא סגי דלא"ה ומשני לאפוקי אחיך דלא כו'. והרי אף אי נימא כדעת המקשה דתשיך היינו תשוך מ"מ יש לומר דלא נאמר זה למצוה רק לאפוקי אחיך דלא כו'. וכיון דליכא מצוה יכולים חכמים לאוסרו וכנ"ל. (וכמדומה שהקשה כן בספר א"א למהרא"ב). דז"א דודאי היכא שיש סברא דקרא אתא לגופיה ולמצוה טפי עדיף. ולא נימא דאתא רק למעוטי לאפוקי אחיך דלא אלא אי אמרינן דפירושא דקרא לא תשוך וקשיא לן לא סגי דלא"ה וע"כ אמרינן לאפוקי אחיך כו'. ופשוט. וכן במ"ש הכ"מ (פ"ג מהל' מלכים הלכה ז') בהא דאמרינן בסנהדרין (די"ט ע"א) במלכי ב"ד דדן ודנין אותו דכתיב בית דוד כו' דינו לבוקר משפט כו' אע"ג דבמלכי ישראל נמי הוי רק גזירה דרבנן משום מעשה שהיה כו'. וכתב הכ"מ בפירוש הגמרא דכיון שהזכיר הכתוב כן בבית דוד אף על פי שאירע תקלה על ידם מכל מקום לא היו גוזרים שהמלך לא דן שלא לחלוק ע"ד הכתוב אבל במלכי ישראל יש רשות לחכמים לגזור כו'. עכ"ד הכ"מ. התם נמי משום דקרא כתיב למצוה דינו לבוקר משפט וכיון דכתיבא בקרא למצוה אין חכמים יכולים לאסרו. וכדברי התוספות פא"נ הנ"ל. וכן כתבו התוס' בפסחים (דע"ד סע"א) דגבי פסח לא רצו להחמיר משום דכתיב ראשו על כרעיו כו'. אך הרמב"ם פסק (רפ"ה מהל' מלוה) דמ"ט להשיך לעכו"ם ומכל מקום אסרו חכמים כו'. וראיתי להנו"ב (מ"ת חיו"ד סימן ס"ב) שכתב דכיון דלא אסרו בהחלט והתירו בכדי חייו וכן לת"ח כו'. ובכה"ג יכולים לאסור דלא עקרו ד"ת לגמרי. ולפי דבריו עדיין תיקשי ממעשר בהמה שהוא מ"ע ואסרו חכמים בהחלט בזה"ז משום תקלה כדאיתא בבכורות (דנ"ג ע"א) ואם נימא דשאני התם בדבר שנתחדש לפי הזמן הטעם והחשש בזה יכולים לאסור אף במקום מצוה מה"ת. הכי נמי יש לומר גבי ריבית לטעמא דשמא ילמד ממעשיו (וכ"פ הרמב"ם). אך העיקר נראה דלסייג וגדר יכולים חכמים לפעמים לעקור ד"ת בשוא"ת כדאמרינן ביבמות (ד"צ רע"ב) גבי ערל הזאה ואיזמל (ועיין ברש"י שבת דכ"ה ע"ב ד"ה ואינהו). וכן מ"ש התוס' ג"כ בסוטה (ד"ח ע"א ד"ה ואם) גבי הא דאר"י דאם היה שערה נאה לא היה מגלהו אע"ג דכתיב ופרע את ראש האשה כו' ע"ש. (וגם הט"ז מודה בזה. וכ"מ ג"כ במתניתין קמייתא דברכות דכל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואע"ג דכתיב התם בהדיא בקרא עד בוקר). ומ"ש התוס' בספ"ג דב"ב (ד"ס ע"ב ד"ה דין הוא) תימה הא כתיב פו"ר ושמא על אותן שכבר קיימו פו"ר קאמר עכ"ל התוספות שאני התם דאם יגזרו ג"כ שלא יקיימו כלל פו"ר עוקרים ומבטלים לגמרי מצוה זו לעולם. וכ"כ כסברא זו במג"א סימן תקפ"ח סק"ד בשם מהרמ"פ. וכ"נ מדברי התוספות יבמות (ד"כ ע"ב ד"ה א"ה) ע"ש. ובזה יש לתמוה על המרדכי בפ"ו דיבמות (אות נ') שהביא דעת הגדולים דהאידנא אין כופין להוציא בשהה עשר שנים ולא ילדה מטעם דבגמרא דב"ב הנ"ל אמרינן דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה כו'. ומבואר מזה שאינם מפרשים כפירוש התוס' דב"ב הנ"ל. וס"ל דיכולים לגזור אע"פ שלא קיימו פו"ר (ולעקור המ"ע לגמרי). והא דלא גזרו הוא רק מטעם משום שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה. (ומהא דאיתא בסוטה ד"ז ע"א והביא האיש את אשתו אל הכהן מה"ת האיש מביא את אשתו אבל אמרו חכמים מוסרים לו שני תלמידי חכמים כו' וצ"ל להט"ז דכאן אינו מפורש בתורה ההיתר להתייחד עמה כו'). ועיין במל"מ (פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו) שהקשה אהא דפריך הגמרא בקידושין (דע"ח ע"ב) אקרא דושמואל שוכב כו' והלא אין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד בלבד. דמאי קושיא אי הך איסורא הוא מדרבנן שנסתפקו בזה התוס' בזבחים (דט"ז ע"א). ועיין בתוי"ט פ"ח דכלאים מ"ב: ב ונחזור לדברינו לברר דעת התוס' אי ס"ל כסברת הט"ז הנ"ל. דממ"ש התוס' בחולין (די"ב ע"א ד"ה פסח) דלא פריך מבשר תאוה לר"מ משום דנראה דלא חייש ר"מ למיעוטא אלא מדרבנן. לכאורה משמע מזה דלא כהט"ז דלדעת הט"ז הנ"ל שפיר ה"מ הגמ' למיפרך מבשר תאוה לר"מ. ודוחק לפרש בדברי התוס' דעדיפא קפריך הגמרא מפסח וקדשים. וכן ממ"ש התוס' בכתובות (דנ"א ע"ב) דפריך הגמרא לאבוה דשמואל (דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופה ברצון). אונס דשרי רחמנא היכי משכחת לה. וכתבו התוס' שם אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר עכ"ל התוס'. מוכח מדבריהם דאי אבוה דשמואל חייש מדרבנן ליכא למיפרך עליה מקרא דשריא רחמנא וכמבואר. (שוב ראיתי שהעיר בזה השעה"מ פ"ה מהלכות יסוה"ת) ע"ש. וזהו דלא כהט"ז הנ"ל. ואין להוכיח כדעת הט"ז מהך גמרא דכתובות ע"פ דעת הרמב"ם דסבירא ליה דספיקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. ולכאורה קשה לפ"ד הרמב"ם א"כ מאי פריך הגמרא שם בכתובות אונס דשריא רחמנא למ"ל. הא מדאורייתא שריא מספיקא ואבוה דשמואל דחייש שמא סופה ברצון ע"כ הוא איסור