תורת חסד מח

הוא. ולא ביאר דבריו. ונראה דפירש כמו דאמרינן בשבת (דמ"ז ע"ב) מן הצד הוא ופירש"י שם מפני שאינה תקועה ומהודקה בחוזק כו'. וצריך לחלק בין הנושאים). הדא אמרה אפילו נתון ע"ג דבר אחר כו' ע"ש בירושלמי. ומעתה י"ל דאע"ג דבכה"ג נמי חייב משום בונה. מ"מ לענין הך סברא דאמרינן דהאונקלי בטל לגבי העמוד וחשיב כגוף העמוד היינו דוקא בנ"ד שמשוקעים בבנין גמור ומחוזקים במסמרים בל ימוט לעולם. משא"כ בבנין לשעה ומן הצד ונתון ע"ג ד"א לא שייך לומר דליבטלו הווים לגבי העמודים מחמת שנשתקעו בבנין וכנ"ל. וכעין זה צ"ל בירושלמי שם אחר כך דאיתא התם הדא אמרה בנין ע"ג כלים בנין ודחי הירושלמי אדנים כקרקע הם (ובקה"ע כתב שני פירושים. פירוש הא' דהך דיחויא קאי אכולהו וליכא למיפשט לא מן הצד ולא ע"ג ד"א ג"כ. והפירוש השני דאכלים בלחוד קאי דליכא למיפשט מינה). ונראה להוכיח דהך דיחויא קאי רק אהך דע"ג כלים. מדברי הרמב"ם שכתב (בפרק עשירי מהלכות שבת סוף הי"ב) והבונה ע"ג כלים פטור. וכתב הה"מ שם שזה נלמד מדברי הירושלמי הנ"ל דדחי דאבנים כקרקע והשתא אם איתא דדיחויא דהירושלמי קאי נמי לענין בנין ע"ג ד"א כנ"ל. א"כ ה"ל להרמב"ם לפסוק דהבונה ע"ג ד"א פטור וכש"כ לבונה ע"ג כלים. א"ו דדיחויא דהירושלמי קאי אהך דכלים בלחוד וכנ"ל. אלא דהא גופה קשיא וצריך ביאור כיון דמסיק דאדנים כקרקע הם. א"כ היאך שייך להוכיח מכאן אפילו נתון ע"ג דבר אחר. הא כשהקרשים מונחים ע"ג אדנים ה"ל כמו ע"ג קרקע. ומזה ראיה לסברא הנ"ל. דאע"ג דאדנים לגבי עצמן הוי כקרקע מ"מ לענין הקרשים הוי כד"א, ולא נימא דהאדנים והקרשים הכל כגוף אחד כשנשתקעו בבנין והוי כקרקע רק חשיב ע"ג ד"א וכעין סברתנו הנ"ל. ובזה י"ל ג"כ בענין מ"ש התוס' בשבת (דכ"ח סע"ב) בהא דאין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן דמיירי בדבר קבוע שחיברו לקרקע כו'. והקשה שם בחי' הרשב"א דהא ממשכן גמרינן לה בשמעתין ומשכן מיטלטל הוי והקרשים נמי מיטלטלין הוו ועל אדנים היו עומדין ע"ש. ולכאורה דבריו תמוהין מהירושלמי הנ"ל דאדנים כקרקע וחשיב קבוע. והובא ברשב"א ג"כ כנ"ל. ולפי סברא הנ"ל יש לצדד בזה. ואין להאריך. (וע"ש בירושלמי בפיסקא דהקושר והמתיר. ובירושלמי בר"פ הבונה ובר"פ אלו קשרים ובעירובין פ"ה ה"א. ובגמרא דידן בשבת (דל"א ע"ב כיון דכתיב על פי ה' יחנו כסותר ע"מ לבנות במקומו דמי ובעירובין (דנ"ה ע"ב) כיון דכתיב כו' כמאן דקביע להו דמי. (ועיין בשבת דע"ה ע"ב). מ"מ לא מוכח מזה שיהא חשוב כבנין קבוע לעולם כו'). והנה מלבד זה יש סברות לחלק בין ווי העמודים ובין הך דנ"ד. כנראה למעיין. אך א"ר להאריך בזה. דאף אם לא נסבור לחלק ביניהם וננקוט דמוכח מדברי התוס' ריש עירובין הנ"ל דבכה"ג דנ"ד ה"ל צוה"פ שעשאה מן הצד. מ"מ אין להחליט בזה לאיסור, כי מצאתי בספר הישר לר"ת (סימן רפ"ו) שנחלק שם על פירש"י בריש עירובין. ומחליט שם דבמשכן היה לו שפיר דין צוה"פ, ע"ש, וגם בחי' הריטב"א בעירובין שם השמיט תירוץ הראשון של התוס' שכתבו דה"ל צוה"פ מן הצד, ע"ש ואם כן מדבריהם אדרבה מוכח דבנ"ד הוי שפיר צוה"פ ואין זה מן הצד כלל. ובספק דפלוגתא דרבוותא היה אפשר להקל בדרבנן משום חשש זה לחוד: ב ואמנם בעיקרא דדינא בדין צוה"פ העומדת מאליה דמהני כיון דצוה"פ הוי משום מחיצה. וכמ"ש בתשובת שבות יעקב (ח"ב סי' ח') וכ"מ קצת במג"א (סימן שס"ג סס"ק כ"ח). ולכאורה פשוט כן מגמרא דעירובין (דף ט"ו ע"א) בפלוגתא דאביי ורבא בלחי העומד מאליו. דמסיק שם דבמחיצות כ"ע לא פליגי דהוי מחיצה כי פליגי בלחי כו'. ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר כו' ע"ש. מכל מקום יש לדון בדבר בצוה"פ דנ"ד. די"ל דאע"ג דצוה"פ הוי כמחיצה מעליא. מכל מקום הא זהו דחשיב מחיצה הוא רק משום חשיבות הפתח (וכמה פוסקים פסקו כר' ינאי דצוה"פ צריכה היכר ציר). וי"ל דאף דלא בעינן שיהא ניכר שנעשה לשם פתח. מכל מקום אם ידוע שנעשה לענין אחר כמו בנידון של הש"י הנ"ל שנעשה לחיזוק הכותל או בכה"ג דנ"ד דג"כ אין עליו שם ותורת פתח כלל. בכה"ג אין לו גם כן חשיבות פתח לדונו בצוה"פ. וכמו דקיי"ל כן לענין מזוזה בגמרא דמנחות (דל"ג ע"ב) דאכסדרה פטורה מן המזוזה אע"פ שיש לה פצימין כיון דלחיזוק תקרה הוא דעבידא ולא לשם פתח ע"ש. הרי דבכה"ג לא חשיב פתח לענין מזוזה וה"נ יש לומר לענין צוה"פ דשבת. (ומיהו זה אינו ראיה גמורה דאע"ג דהגמרא בעירובין (דף י"א ע"ב) מדמה דין צוה"פ דשבת לדין פתח דמזוזה לענין שהקנים אין צריך ליגע ע"ש. ומדברי הה"מ (פט"ז מהלכות שבת ה"כ) מבואר שגם לענין רוחב הפתח בצוה"פ דשבת נלמד גם כן מדין מזוזה ע"ש. מכל מקום מוכח מדברי הפוסקים דלאו לכל מילי משוינן דין צוה"פ דשבת לדין פתח דגבי מזוזה. דהתם פתח ממש בעינן וכאן רק צוה"פ כו'. ואכמ"ל. מ"מ בדין זה יש לומר דסברא הוא דליכא כלל חשיבות פתח כשנעשה לחיזוק תקרה וכה"ג כנ"ל). ונראה דזה תליא בפירוש דברי הירושלמי (פ"ק דעירובין סוף ה"ט). דאיתא התם א"ר בא בר ממל טטרפוליות שבכרמים (שבכרכים) אסור לטלטל תחתיהן מפני שהן סוף תקרה ואין סוף תקרה מציל משום פאה. ופירש בקה"ע הקורות היוצאות מן הבנינים הגדולים ומונחות על ארבעה עמודים כו'. דכיון דאין עשויין להיות מחיצות לחוץ אלא שהן סוף תקרת הבית אינן כמחיצות ואפילו כפאה לא חשיב. משמע דצוה"פ כה"ג לא מהני. אך הפ"מ שם פירש בירושלמי ואין סוף תקרה מציל משום פאה בתמיה, והיינו דמקשה דמ"מ ליהני משום צוה"פ או משום פאות התקרה דאמרינן פ"ת יורד וסותם כו'. ולפירושו לא מוכח מידי מהך ירושלמי לנ"ד. ובסוף הירושלמי שם דקאמר פאה מצלת בסוכה סוף סכך מהו. א"ל אין סוף סכך מציל בסוכה כו' זה נעשה לכך וזה לא נעשה לכך והמג"א (סי' תר"ל סק"ב) הקשה מזה ע"ד המרדכי והגמ"יי דס"ל דא"צ שיהיה נעשה לכך בסוכה. וע"ש בפמ"ג. וי"ל פירוש הירושלמי בע"א. ואין להאריך בזה פה. ואין להביא ראיה להתיר בנ"ד ממ"ש הרא"ש פ"ק דסוכה (סימן ז') בהא דאמר רבא וכן לענין שבת מיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי דופן לענין שבת. והרי"ף השמיט מימרא זו. וכתב הרא"ש בטעמו משום דהרי"ף פסק דבעי נמי צוה"פ ומילתא דפשיטא הוא כו'. ואם איתא הא נ"מ בצוה"פ שנעשית לד"א דלא הוי מחיצה לענין שבת כו'. ז"א. דלק"מ כלל כמבואר למעיין. (וגם די"ל דס"ל כהירושלמי דבסוכה בעינן נעשה לכך. וזהו פשיטא דנעשה להיתר סכך מהני להיתר צוה"פ דשבת ג"כ. ועיין בא"ר סימן תר"ל). שוב ראיתי בספר יד דוד שהביא בשם גדול אחד שחולק על דברי הש"י הנ"ל וס"ל דצוה"פ העומדת מאליה לא מהני. והמחבר הנ"ל הכריע דצוה"פ הנעשית מאליה כשר אבל היכא שאנו רואים שנעשה לסיבה אחרת כגון לחזק הכתלים מיגרע גרע מבסתמא כו'. אלא שטעמו נראה משום דבעי היכר קצת. ולא נחית לסברתנו דבכה"ג אין עליו חשיבות פתח כלל כמו במזוזה בגמרא דמנחות הנ"ל. ולא העיר לא מגמ' הנ"ל ולא מירושלמי הנ"ל. והנה בנ"ד י"ל דגרע טפי. דהתם בנידון של הש"י הנ"ל בצוה"פ שנעשה לחיזוק הכתלים דס"ל דמהני הא התם מ"מ אין שינוי בגוף הצוה"פ רק דכוונת העושה היה לחיזוק כו'. אבל בעמודי הטעלעגראף שמעשיהן וצורתן מוכיח עליהם וכל רואיהם יכירום שלא נעשה כלל לשם פתח