תורת חסד מז

דב"ב קרא דאו ראה דליתא שם כלל. הן אמת דרש"י בנדה (דמ"ט סע"ב) כ"כ דסומא פסול לעדות מקרא דאו ראה. וכ"כ התוס' שם (ד"נ ע"א) וכ"כ הרמב"ם בפ"ט מהלכות עדות הי"ב. והכ"מ כתב ע"ז דהך דרשא דאו ראה פרט לסומא צ"ע היכא איתא וע"ש בהג"ה מ"ש ע"ז. אמנם הך דרשא מפורשת בתוספתא בפ"ג דשבועות דדריש או ראה פרט לסומא. ופשוט די"ל דאתיא דלא כר"י. ואין להקשות דא"כ לר"י למה לי קרא דאו ראה. די"ל דדריש הך קרא כריה"ג בשבועות (דל"ג ע"ב) או ראה או ידע עדות המקיימת בראיה בלא ידיעה כו'. ומלבד זה היה י"ל עוד בפשיטות דהתוספתא הנ"ל אתיא אף כר"י. דלפי תירוץ הב' שבתוס' בב"ק )דפ"ז ע"א ד"ה וכן). דלר"י נמי אי לאו דגלי ג"ש דעיניך עיניך לפטור סומא מבושת הוי סברא טפי למידרש גבי גלות כר"מ. (ואז ממילא היה חייב נמי בכל המצות. ע"ש בסוגיא דב"ק). והך ג"ש דגמרינן עיניך עיניך מעדים זוממין מה התם סומין לא כו' היינו בתר דגלי קרא דאו ראה לפסול סומא לעדות. (דמ"ש בפירש"י דאם לא ראה היאך יעיד. הא י"ל כהך דב"ב הנ"ל בפתוח ונסתמא דמצי מכוין בעדותו ע"ש). משא"כ אי לאו קרא דאו ראה פרט לסומא. א"כ לר"י נמי לא היה פוטרו כלל מבושת ולא מכל המצות ולק"מ. ומהא דאיתא בירושלמי בפ"ב דסוטה סוף ה"ה דמוקי שם ברייתא דסומא אינה שותה כר"י דפוטר סומא מכל המצות. ופירש שם בקה"ע ובמה"פ דלר"י סומא פטור אף ממל"ת. מ"מ אין פירושם מוכרח כלל דלפמ"ש התוס' ביבמות (דס"ט ע"א ד"ה כי תהיה) דסוטה ספק אסורה לבעלה רק באיסור עשה דונטמאה וכן כתבו התוס' בסוטה (דכ"ח ע"א ד"ה מת"ל) וכ"מ מהתוספות ביבמות (די"א ע"א ד"ה צרת) וכ"כ ברא"ש שם. וכ"מ בתוס' כתובות (ד"מ ע"א ד"ה ניתי). וכ"מ בירושלמי סוף גיטין לפ"ד הרשב"א בחי' שם. וכ"מ ג"כ בירושלמי דסוטה. )ומיהו ביבמות (די"א ע"ב בתוד"ה מאי) מוכח דס"ל דסוטה ספק נמי הוי איסור לאו. רק דמ"ש ראיה מפ"ק דסוטה נראה דכוונתם מהא דאר"י שם בד"ז ע"א סוטה שהיא בלאו לא כש"כ. ואין זה מוכרח כ"כ. וע"ש ברש"י). ולפ"ז י"ל דר"י מודה דסומא חייב בל"ת רק דס"ל דאיסורי עשה אין סומא מוזהר עליהם. וממילא אינה שותה כל שאין עליה ג"כ איסור טומאה לבעלה ויותר י"ל בע"א דמהך ירושלמי דסוטה מוכח דמודה ר"י דסומא חייב בל"ת. דבשי"ק שם הקשה דלר"י למה לי קרא דמעיני אישה למעט אם הבעל סומא דאינה שותה ת"ל כיון דאינה נאסרת עליו אם זינתה ותנן דכל שתיבעל ואינה אסורה לו לא היה מתנה עמה. ומחמת קושיא זו רוצה לשנות הגי' בירושלמי שם. אמנם י"ל דר"י מודה דסומא מוזהר בל"ת. ומש"ה אי לאו קרא הכא ודאי י"ל דנאסרת עליו ושותה דהא סוטה ודאי היא בלאו רק דמספק הוי כאן רק איסור עשה. ומסברא י"ל דכיון דמוזהר בל"ת מוזהר נמי בספק של ל"ת. רק דקרא גלי דאינה שותה בין שהוא סומא בין שהיא סומא דמקשינן אשה לאיש בזה כדאמר בבבלי סוטה דכ"ז ע"א ע"ש. רק דהירושלמי ס"ל דזה אינו גזה"כ בלא טעמא רק דמצוה זו דהשקאת סוטה ג"כ אינה נוהגת בסומא כמו שאר מצות. וא"ש הכל: סימן ט ע"ד שאלתו. אם יש היתר לצרף עמודי הטעלעגראף לעירוב בתורת צוה"פ. והביא דברי השואל ומשיב בזה ופילפל עליו. ואצלי לא נמצא כעת הספר הנ"ל וגם אין דרכי לעיין בספרי מחברי זמנינו. והנני להשיב בעז"ה: א הנה מאחר שראשי העמודים המה למעלה מן החוט שביניהם. לכאורה הוי צוה"פ שעשאה מן הצד דלא עשה ולא כלום. רק די"ל דכיון שהחוט מונח על העששית והאונקלי היוצא מן העמוד. י"ל דמהני כמו בחקק בראש העמוד והניח ע"ג או תחב יתד אצל ראש העמוד והניח ע"ג די"ל דמהני (ועיין בפמ"ג ס"ס שס"ב). אמנם יש להוכיח מדברי התוס' ריש עירובין (ד"ב ע"ב ד"ה ואב"א) שהקשו אהא דפריך הגמרא דלילפו מפתח שער החצר דשאני התם דה"ל צוה"פ שהכלונסות היו ע"ג ווי העמודים שהקלעים תלויין בהם. ותירצו התוס' משום דצוה"פ שעשאה מן הצד לא עשה כלום. וכ"כ ג"כ בתוס' זבחים (ד"ס ע"א). מבואר מדבריהם דבכה"ג נמי ה"ל צוה"פ מן הצד דלא מהני. ואף שהתוס' שם כתבו עוד תירוץ דקושיית הגמרא הוא לרב דמתני צריך למעט אף ביש לו צוה"פ. מ"מ פשוט הוא דלדינא ל"פ על תירוץ קמא הנ"ל. וגם יש להוכיח מדברי התוס' דהעיקר בדבריהם כתירוץ קמא דהתם ולא כתירוץ בתרא הנ"ל. לפמ"ש התוס' גופייהו בעירובין (דכ"ב ע"א ד"ה והאר"י) דרב נמי מודה דמה"ת מהני צוה"פ תדע דהא פאה מתרת בכלאים אפילו ביותר מעשר. וכ"כ התוס' עוד שם (ד"ו ע"א ד"ה רב). וא"כ א"א לומר כתירוץ בתרא דהתוס' ריש עירובין הנ"ל דקושיית הגמרא הוא לרב כנ"ל. דהא קושיית הגמרא שם דלילפו מפתח שער החצר היינו מדאיקרי פתח בקרא וכדפירש"י. והא מדאורייתא מהני צוה"פ אף לרב ושפיר מיקרי פתח בקרא ולא שייך למילף מינה מידי. ומוכרח לומר כתירוץ קמא דהתוס' שם משום דהתם ה"ל צוה"פ שעשאה הצד דלא מהני וכנ"ל. ואין להקשות לפ"ד התוספות שהוכיחו דמודה רב דמה"ת מהני צוה"פ מהא דפאה מתרת בכלאים. א"כ ה"נ נימא להוכיח כן לדידן לענין צוה"פ מן הצד דלא עשה כלום דהיינו מדרבנן אבל מדאורייתא מהני לענין שבת כיון דבכלאים צוה"פ מן הצד נמי מהני (כדאיתא שם בגמרא בדי"א). ולפ"ז תיקשי נמי לתירוץ קמא דהתוס' ריש עירובין שם דמ"מ מה פריך הגמרא דלילפו מפתח שער החצר הא מדאורייתא מיקרי שפיר פתח אע"ג דהצוה"פ מן הצד. א"ו דאין זה הוכחה דאע"ג דלענין כלאים מהני צוה"פ מן הצד מ"מ לענין שבת לא מהני מדאורייתא. (וכ"מ לישנא דלא עשה כלום). ואין לדמות שבת לכלאים בזה. א"כ קשה על התוס' מנ"ל להוכיח דמודה רב דצוה"פ מהני מדאורייתא מהך דכלאים וכנ"ל. (ועיין תוס' עירובין דצ"ג ע"א ד"ה חציה. ובסוכה די"ח ע"ב תוד"ה אכסדרה). אבל ז"א דמפורש בדברי התוס' שם שהוכחתם הוא רק דצוה"פ דמהני בכלאים אף ביותר מעשר זהו מהני מדאורייתא לענין שבת ג"כ. משא"כ בצוה"פ מן הצד דלמסקנת הגמ' (בדי"א ע"ב) לר' יוחנן לא מהני בכלאים רק בעשר ולא ביותר מעשר. וא"כ לק"מ. אך מ"מ אין להוכיח מכאן בבירור לאסור בנ"ד. ממ"ש התוס' דהכלונסות שע"ג ווי העמודים ה"ל צוה"פ שעשאה מן הצד וכנ"ל. די"ל דנ"ד עדיף טפי וכסברתנו הנ"ל. דכיון שהחוט מונח ע"ג האונקלי והעששית שעליה דחשיבא כאלו הם מגוף העמוד וה"ל כחקק באמצע העמוד והניח שם ע"ג וכנ"ל. והא דלא אמרינן כן בווי העמודים. חדא די"ל דהא אמרינן בירושלמי (פ"ז דשבת ה"ב. והובא ג"כ בחי' הרשב"א רפי"ב דשבת) מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים ע"ג אדנים ולא לשעה היתה אר"י מכיון שהיו חונים ונוסעים ע"פ הדיבור כמו שהוא לעולם אר"י בר בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה הדא אמרה בנין לשעה הוי בנין (ועיין תוס' שבת דצ"ה ע"א סד"ה והרודה, דמוכח דס"ל כן להלכה דבנין לשעה הוי בנין). הדא אמרה אפילו מן הצד (ופירש בק"ע דהעמדת הקרשים לאו בנין ממש