תורת חסד מו

העשה נשאר עליו איסור הלאו ממילא העשה נגרר אחר הלאו בזה וחייב בו סומא ג"כ ולק"מ. וכן כתבנו גם כן במ"א מזה. ג אך לכאורה יש להוכיח דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע אבל במצות לא תעשה מודה דחייב. מהא דתנן בחולין (די"ג ע"ב) דסומא ששחט שחיטתו כשירה וכן קיי"ל. ואין בזה שום פלוגתא. ואף רבינו ירוחם שפוסק כר"י דסומא פטור מן המצות מ"מ הוא גופיה פסק ג"כ הך דינא דשחיטת סומא כשירה. ואם איתא דסומא פטור ממצות לא תעשה ג"כ ואינו מוזהר בל"ת דאכילת נבלה א"כ אינו בר זביחה כלל ואמאי שחיטתו כשרה. אלא דלפמ"ש הש"ך ביו"ד (סי' א' ס"ק כ"ז) דקטן חשיב בר זביחה ובפמ"ג שם כתב משום שאסור להאכילו נבלה בידים. וכ"כ בנו"ב מ"ת בתחלתו. וי"ל דה"ה סומא לר"י דלא גרע לענין זה מחש"ו לדידן וחשיב בר זביחה. וגם י"ל כעין מ"ש התוס' בגיטין (דכ"ב ע"ב ד"ה והא) דחש"ו חשיבי בני כריתות הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה הוו בני כריתות. וה"נ סומא חשיב בר זביחה לכשיתפתח. וכ"כ במרדכי דמגילה דמש"ה חשיב סומא בר חיובא כו'. (וע' בשיבת ציון סי' ד'). שוב ראיתי בס' כסא דהרסנא סי' ע"ג שהקשה מהך דשחיטת סומא כשירה (וגם הקשה שם מגמרא דגיטין (דכ"ג ע"א) דפריך אמאי סומא אינו כשר להבאת הגט וגם מהא דאמרינן סומא היאך מותר באשתו. ומיהו זה לק"מ דפשיטא דלר"י לא הותר סומא לרצוח ולנאוף. וכמ"ש בעצמו דחייב בשבע מצות דב"נ לכ"ע וגם מה שהקשה מעובדא דההוא סמיא בביצה דט"ז ע"ב דאסר לו שמואל לבשל בלא ע"ת. וזהו נמי לק"מ. שהוא לא היה מבשל בעצמו ולאחרים אסור לבשל בשבילו. וגם דלפמ"ש התוס' דסומא לר"י נמי מדרבנן חייב במצות י"ל דאף במילי דרבנן אסור ג"כ. ויותר יש להקשות מגמרא דקידושין דס"ו ע"א דא"ל שמואל לההוא סמיא אי מהימן לך זיל אפקה. וג"ז יש לדחות. ובלאה"נ י"ל לפמ"ש לקמן (אות ד') דשמואל לא סבר כר"י הכא לפטור סומא ממצות ושמואל לטעמיה בזה). ועוד הקשה שם בס' הנ"ל מגמרא דיבמות (דף ט' סע"א) דא"ל לוי לרבי דליתני במתניתין ט"ז עריות והיינו דליתני אמו אנוסת אביו ומשני דבפלוגתא לא קמיירי דר"י אוסר אנוסת אביו. והשתא לר"י לטעמיה בלא"ה משכחת לה בסומא שאינו בר ייבום והיא עליו באיסור ערוה ואח"כ נתרפא. וזה לק"מ כמ"ש שם בעצמו רק דלכאורה קשה דליתני התם אמו אנוסת אביו שנשאה אחיו סומא דלדידיה שריא אנוסת אביו לכ"ע דר"י דאוסר באנוסת אביו הא ר"י גופיה פוטר סומא ממצות. ומזה מוכח לכאורה דמודה ר"י דסומא חייב בל"ת ולק"מ. אבל גם זה יש לדחות כמבואר שם (דף י' ע"א) בגמרא דאמר לר"י נמי משכחת לה דאי עבר ונסיב ומשני דאי לא קתני והקשו התוס' דהא משכחת לה בלא דאי שקידש ולא בעל ותירצו התוס' דשמא אסור לקדש מדרבנן שמא יבעול מבואר מדבריהם דאף שעבר באיסור דרבנן ג"כ חשיב דאי ולא קתני ליה. וא"כ לא מצי למיתני ג"כ סומא שנשא אנוסת אביו שהרי הוא ג"כ עבר באיסור דרבנן דמדרבנן סומא חייב במצות אף לר"י. (רק דאכתי קצת יש להקשות דליתני סומא שנשא אנוסת אביו ובקידש ולא בעל כיון שאם יבעול ג"כ הוי איסור דרבנן. מיהו כבר כתבנו לעיל דמדרבנן אסור סומא, אף באיסורי דרבנן כו'. ול"ח זה גלג"ז). ועוד י"ל דבלא"ה לק"מ. דכיון דמשני רבי דבפלוגתא לא קמיירי. ואף בסומא שנשא אנוסת אביו ג"כ אכתי תליא בפלוגתא דאף דר"י דאוסר אנוסת אביו איהו ס"ל דסומא פטור ממצות. מ"מ הא ר"ע נמי ס"ל ביבמות (דמ"ט ע"א) כר"י בהא דאוסר אנוסת אביו. ובסומא לא פליג ר"ע לפוטרו ממצות. ואם כן אכתי בפלוגתא לא קמיירי. ומ"ש עוד בספר הנ"ל מגמרא דמנחות (דף מ"ג סע"א) דמרבה אני כסות סומא שישנו בראיה אצל אחרים לא ידעתי מאי קשיא ליה. דהתם קאי הגמרא אליבא דר"ש דדריש אשר תכסה בה לרבות כסות סומא ור"ש ודאי פליג על ר"י וס"ל דסומא חייב במצות. ורבנן שם דרשי אשר תכסה בה לדרשא אחרינא. ולר"י דפוטר סומא מן המצות באמת לדידיה פטור מציצית ג"כ. ודריש אשר תכסה בה כרבנן דר"ש ולק"מ ועיין בשעה"מ בהלכות ציצית שביאר לדברי רש"י בסוכה (די"א ע"א ד"ה פירזומא) שכתב דאותו פרט לסומא והוא נגד הסוגיא דמנחות ולזה פי' שם השעה"מ דהגמרא במנחות שם לר"י דפוטר סומא מן המצות ורש"י קאי לרבנן דר"י כו' ע"ש. (ועיין בתוס' בשבת דקל"א סע"א שכתב שם ג"כ כפירש"י בסוכה הנ"ל דאותו פרט לסומא כו'). ומלבד זה אם נימא דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע ולא ממל"ת י"ל הכא לפמ"ש התוס' ביבמות (ד"ד ע"א ד"ה דכתיב) דדרשינן הכא דכל שישנו בלא תלבש שעטנז ישנו במ"ע דגדילים תעשה לך כו'. ויש לפקפק ע"ז ואין להאריך: ד והנה מהא דאיתא בגמרא דב"ב דקכ"ח ע"א דשמואל ור"ש ור"פ ס"ל דהיה יודע לו עדות ונסתמא דכשר לעדות היכא דמצי מכוין כו'. ולכאורה מוכח מזה דס"ל דלא כר"י דלר"י בודאי סומא פסול לעדות. חדא דכיון דר"י שם פוטרו לסומא מכל דינים ומשפטים א"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה. ואף להפוסקים הסוברים דבד"מ לא בעינן שיהא עדות שאי"ל. מ"מ סומא לר"י דאינו בר מצות כלל יש לפוסלו לעדות. וכמה שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות עדות בחרש ושוטה שפסולים לעדות מטעם שאינן בני מצות. מיהו אם נימא דסומא לר"י פטור רק ממ"ע אבל חייב במל"ת י"ל דמש"ה סומא כשר לעדות כיון שישנו במל"ת ומוזהר ג"כ בלאו דלא תענה עד שקר. ולכאורה יש להוכיח כן דלר"י נמי סומא כשר לעדות דאם נימא דלר"י סומא פסול לעדות רק דהני אמוראי בב"ב שם דמכשרי לעדות בפיקח ונסתמא היינו משום דס"ל דלא כר"י בהא. א"כ תיקשי התם דמתיב להו הגמ' לכולהו אמוראי מברייתא דתניא דפיקח ונסתמא פסול לעדות ומסיק תיובתא דכולהו תיובתא. ואם איתא מאי קושיא להני אמוראי דילמא הך ברייתא אתיא כר"י דסומא פסול לעדות לדידיה והוי כשאר פסולין לעדות דבעינן שיהא תחלתו וסופו בכשרות משא"כ לדידן סומא כשר לעדות כל היכא דמצי מכוין עדותו א"ו דלר"י נמי סומא כשר לעדות וכנ"ל. ואין לדחות ולומר דהך ברייתא לא אתיא כר"י דר"י ס"ל בסנהדרין (דכ"ז ע"ב) דחתנו פסול לעדות אף כשמתה בתו ויש לו בנים ממנה והכא בהך ברייתא תני דמתה בתו כשר לעדות ולא מפליג מידי. דזה אינו. דבערכין (די"ז סע"ב) בהדיא מוכח שם דהך ברייתא אתיא נמי כר"י. וכמ"ש שם התוס' (ר"ד י"ח) דהברייתא מיתוקמא כר"י ומתה בתו דקתני מיירי באין לו בנים ממנה ע"ש. וכ"נ להדיא מפירשב"ם ב"ב שם (ד"ה ומתה). ואולי י"ל בזה לפמ"ש הרשב"ם שם רע"ב דעיקר התיובתא הוא מדאיצטריך למיהדר ולמיתני בברייתא זה הכלל כו'. דהא מרישא ש"מ דאם סופו בפסלות פסול אלא לאתויי כל הני. והיינו דבסומא אף היכא דמצי מכוין בעדותו מ"מ לא מהני. ולר"י דסומא פסול לעדות בעצם ככל הפסולין א"כ אין כאן שום רבותא בזה יותר מבכל הפיסולין. ולמה לי למיתני זה הכלל כו'. ומ"מ זה קצת דוחק. ויותר י"ל דסומא חייב בל"ת אף לר"י וכנ"ל. וראיתי בכסא דהרסנא שם שהקשה ג"כ מגמרא דב"ב שם דבעינן קרא או ראה לפסול סומא לעדות. ולר"י למה לי קרא הא הוי עדות שאאי"ל. ותמוה דהיכן ראה שם בגמרא