תורת חסד מה

מעלתו שיש חשש דדילמא קיי"ל כר"י דסומא פטור מכל המצות. הנה אף שכמדומה שבשי"ע שם בתשובתו כתב ג"כ לצירוף שחושש לזה. מ"מ באמת אין לחוש לזה כלל. חדא דמדברי כל הפוסקים מבואר דלא קיי"ל כר"י בהא. כמ"ש הרא"ש בב"ק והר"ן בקידושין והמרדכי במגילה. וכן נראה מדעת הרי"ף והרמב"ם. וכ"פ הא"ז ובאגור וכ"פ ביש"ש בב"ק. וכ"כ בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' נ"ט באריכות. וכ"כ בפשיטות בתשו' הרא"ש סוף כלל ג'. וכ"פ הב"י והמג"א והפר"ח. מלבד שמדברי ה"ר ירוחם משמע דפוסק כר"י דסומא פטור מכל המצות. והובא גם בב"י באו"ח ס"ס תע"ג. והב"י תמה עליו וכתב ג"כ בפשיטות דלית הילכתא כר"י. ועי' בב"י בסי' נ"ג. (ובס' ב"ז סי' רמ"ה משמע ג"כ דס"ל כהרי"ו מ"מ יחידאי נינהו בזה). ועוד דאף לר"י דסומא פטור מכל המצות מ"מ כתבו התוס' בעירובין (דצ"ו ע"ב) ובר"ה (דף ל"ג ע"א) ובב"ק (דפ"ז ע"א) דסומא חייב במצות דרבנן ומש"ה יכול לברך כו'. וה"ה דשפיר עולה לתורה. דהא קטן נמי מדינא עולה למנין שבעה ומצינו שסומא עדיף מקטן לענין היכא שצריך להוציא י"ח בחיוב דרבנן דקטן אינו מוציא. וכמבואר בתוס' במגילה (י"ט ע"ב) דאף דקטן אינו מוציא לגדול בדרבנן ג"כ דלא אתי תרי דרבנן ומפיק חד דרבנן מ"מ סומא מוציא שפיר משום שכבר היה מחוייב מדאורייתא. ושם (דכ"ד סע"א) כתבו התוס' טעמא משום דסומא שהוא גדול ובר דעת עדיף טפי מקטן ובב"ק שם כתבו התוס' טעמא דחיוב דרבנן דקטן אינו אלא כדי לחנכו כו'. (ולפ"ז לק"מ ג"כ מה שהקשה הט"א ע"ד התוס' דס"ל דיש חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן. דא"כ מאי פריך הגמרא בפסחים (די"ד ע"ב) מאי איריא באה"ט אפילו ראשון ושני נמי תחילה הוי כו'. דילמא לרבותא נקט דבראשון ושני הוי הוספת טומאה ע"י תרי דרבנן משא"כ באה"ט דההוספת טומאה בחד דרבנן. ולפ"ד התוס' במגילה דכ"ד הנ"ל וכן בב"ק דרק בחיוב דרבנן דגבי קטן אמרו כן דלא מפיק חד דרבנן משא"כ בשאר חיוב דרבנן דגדול אין חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן א"כ לק"מ. וקושיית הט"א היא רק על דיוק לשון התוס' דמגילה די"ט ע"ב הנ"ל. ומיהו מצינו ג"כ בתוס' יבמות דפ"א ע"א ד"ה מאי היא שחילקו שם בין חד דרבנן לתרי דרבנן לענין איסור דכל שדרכו למנות כו'. ועיין בתוס' חולין ד"ד ע"ב סד"ה מותר. ובמ"א כתבתי ליישב קושיית הט"א הנ"ל בכמה אופנים ואכמ"ל): ב וע"ד החקירה שהביא מעלתו לר"י דסומא פטור מכל המצות אם זהו רק ממ"ע אבל מוזהר בל"ת או דממל"ת נמי פטור. וכבר העיר ע"ז בס' המכריע סי' ע"ח ובהג"ה שם. ועי' מזה בפמ"ג. ובתשו' נו"ב (מ"ת חא"ח סי' קי"ב) כתב לפ"ז במ"ש התוס' דסומא יכול לברך דמדרבנן מחוייב במצות דהא מאי דמברכינן על מצוה דרבנן היינו מקרא דלא תסור כדאמרינן בשבת (דכ"ג ע"א) וא"כ היאך יברך הסומא דאינו מצווה בלא תסור ג"כ כו'. וכ"כ בט"א במגילה שם ע"ש. וראיתי בש"מ בב"ק שם שכתב בשם הרשב"א דאי סומא מחוייב במצות מדרבנן חייב משום לא תסור ומשמע דמצווה בל"ת. וקצת יש להוכיח כן דהנה המרדכי בפ"ב דמגילה וש"פ הביאו ראיה דאין הלכה כר"י במה שפוטר סומא מן המצות מהא דבשילהי פסחים (דף קט"ז ע"ב) דלא פטר ראב"י בסומא מלומר הגדה אלא משום דכתיב בעבור זה. וכן מוכח התם מרב ששת ורב יוסף ע"ש ולכאורה קשה בהא דבפסחים שם פריך הגמרא מרב ששת ורב יוסף ומשני דקסברי מצה בזה"ז דרבנן ופריך לר"ש ור"י נמי הא ודאי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא כו'. ומסיק דר"ש ור"י לית להו הך ג"ש דבעבור זה. (וע"ש ברשב"ם סד"ה בעבור). ומשמע דמתחלה סבר הגמרא דרב יוסף נמי ס"ל הך ג"ש. והרי רב יוסף גופיה מספקא ליה אי הלכה כר"י דסומא פטור מכל המצות או הלכה כרבנן כדמשמע בב"ק שם וכן בקידושין (דל"א ע"א) דא"ר יוסף מאן דאמר לי הלכה כר"י כו' מ"ד לי אין הלכה כר"י כו' ואי רב יוסף הוה גמיר הך ג"ש דבעבור זה לפטור סומא מהגדה ממילא מוכח דאין הלכה כר"י דאי סומא פטור מכל המצות למה לי ג"ש הכא לפוטרו מהגדה. ואם נימא דר"י אינו פוטר סומא רק ממ"ע אבל לא ממל"ת ניחא הכא. דכמו דאמרינן בפסחים דמ"ג ע"ב לענין נשים דפטורות ממ"ע שהז"ג דמ"מ חייבות באכילת מצה ד"ת מהיקשא דכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה כו'. ה"נ גבי סומא לר"י אע"ג דפטור מכל מ"ע מ"מ חייב באכילת מצה מחמת היקשא דכל שישנו בב"ת חמץ כו'. וכיון דחייב באכילת מצה שפיר איצטריך קרא דבעבור זה לפוטרו מהגדה אע"ג דאמירת הגדה תליא בחיוב אכילת מצה כדאיתא התם. ומש"ה נקרא מצה לחם עוני שעונין כו'. ומיהו לפמ"ש הר"ן בקידושין דרב יוסף דאמר מ"ד לי אין הלכה כר"י לאו משום דמספקא ליה אלא פשיטא ליה דאין הלכה כר"י וכ"כ הריטב"א. לפ"ז לא מוכח מידי הכא. וגם אין להוכיח דר"י פוטר סומא אף ממצות לא תעשה מדברי הרמב"ם ריש הלכות תמורה שכתב לענין לאו הניתק לעשה דכל שהלאו כולל יותר מהעשה לוקין עליו. וכמו בתמורה דבציבור ושותפין אין העשה נוהג כו'. ולפ"ז תיקשי לר"י דס"ל דסומא פטור מן המצות אם נימא דפטור רק ממצות עשה אבל במצות לא תעשה חייב. דאם כן יהיה כל לאו כולל יותר מהעשה לענין סומין. ור"י גופיה סבירא ליה בכ"ד דלאו הנל"ע אין לוקין עליו (כדאיתא בפסחים דפ"ד ע"א ובשבועות ד"ג ע"ב ובתמורה ד"ה ע"ב ושילהי חולין וסנהדרין דס"ג). דהא לק"מ מכמה טעמים. חדא די"ל דרק בעשה פרטית שאינו כולל בכל אופן כמו הלאו בזה לא הוי נל"ע משא"כ במה שהסומא פטור מכל המצות עשה דלא יגרע עי"ז כח כל המצות עשה בכללם. (ולפ"ז יהיה נסתר ג"כ מ"ש הש"א והפמ"ג ליישב דברי הרמב"ם ריש הלכות חו"מ שפסק דלוקין על לאו דב"י שזהו משום שהנשים פטורות ממ"ע דתשביתו שהז"ג והוי כאן הלאו דב"י כולל יותר מהעשה. ולדברינו פה ל"ל כן). ועוד די"ל לפמ"ש האו"ת בסי' צ"ז בדברי הרמב"ם לענין מ"ע דהשבת, העבוט דאין החיוב רק בעני ולא בעשיר ומ"מ חשיב לאו הנל"ע ואין לוקין עליו. דיש חילוק בזה דדוקא בלאו דתמורה שנל"ע דהעשה בא ממילא ומאליה מש"ה כיון דהעשה ליתיה בצבור ובשותפין אף ביחיד לוקה משא"כ בלאו הנל"ע שהעשה צ"ל בקום ועשה ממילא כל היכא דאיכא הך עשה בקום ועשה אין לוקין עליו אף שהלאו כולל יותר מהעשה יע"ש. ולפי זה אף לר"י דסומא פטור מכל המ"ע מ"מ בלאו הנל"ע שהעשה בקום ועשה כמו גבי מצות עשה דשריפת נותר ושילוח הקן שפיר ס"ל לר"י דאין לוקין עליו. ועוד יש לומר דהא דבלאו דתמורה לוקין עליו לפי דעת הרמב"ם משום שהעשה אינו נוהג בציבור ושותפין. היינו דכיון דבציבור ושותפין דליתא לעשה בודאי המה לוקין על לאו דתמורה כמש"כ ברמב"ם. ממילא אין לחלק בהך לאו גופיה ואף יחיד שהמיר ג"כ לוקה. משא"כ גבי סומא אף דבדידיה ליכא עשה רק הל"ת לחודיה מ"מ הא סומא בלא"ה פטור ממלקות לר"י בבבא קמא שם כדיליף לה מקרא התם. וכיון שלא מצינו מלקות בהך ל"ת גופיה שפיר הוי נל"ע ואין לוקין עליו דדוקא אם הל"ת כולל יותר מהעשה לענין המלקות שיש בו אז לוקין עליו בכל ענין משא"כ הכא. ועוד י"ל דאם נימא דסומא חייב לר"י במל"ת ופטור רק ממ"ע ממילא יש לומר דבלאו הנל"ע כיון שהעשה בא לתקן הלאו דאם לא יקיים