תורת חסד מד

בלח"מ בפרק ד' מהלכות ברכות ה"ו דבס"ס מברכין ע"ש. ולכאורה יש ראיה לד' הלבוש והלח"מ דבס"ס מברכין שפיר, ממ"ש בש"ע או"ח סי' תפ"ט ס' ח' לענין ספירה שאם הוא מסופק אם דלג יום אחד ולא ספר יספור בשאר הימים בברכה. והוא מדברי התה"ד סי' ל"ז. וביאר שם הפר"ח ושאר אחרונים שטעמו משום דבס"ס יש לברך וכאן יש ס"ס שמא לא דילג כלל ואת"ל דילג שמא הלכה כהסוברים דלא הפסיד הספירה עי"ז דכל לילה מצוה בפ"ע כו'. אך המעיין בד' התה"ד עצמו שם משמע להפך. דמבואר בדבריו דעיקר סמיכתו בזה על דברי הראבי"ה דס"ל דספירה בזה"ז דאורייתא. והתוס' והרא"ש דס"ל דספירה בזה"ז דרבנן הם עצמם סוברים דכל לילה מצוה בפ"ע ויש לספור בברכה ע"ש. ומזה מוכח דבברכות שהם דרבנן לכ"ע אף בס"ס אין צריך לברך. דאל"כ לא היה לו לתלות בדברי הראבי"ה הנ"ל. ובפשיטות הל"ל דאף אי ספירה בזה"ז דרבנן מ"מ יש כאן ספק ספיקא כנ"ל. א"ו דאף בספק ספיקא אין צריך לברך היכא שהברכה מדרבנן. ובעיקר הסברא היה נראה לומר הא דפליגי בזה אי מברכין מחמת ס"ס. אף דס"ס מהני בכל התורה. וה"נ לענין איסור לא תשא ג"כ למה לא יהיה מהני ס"ס. אך לפמ"ש לעיל דמתחלה צריכין לדון על החיוב אם מחוייב לברך ואם אין עליו חיוב לברך מחמת הספק ממילא יש עליו איסור לא תשא דאסור לברך כשאין עליו חיוב לברך וחשיב נושא שם בחנם. וא"כ הכא לענין אם יש ס"ס לברך צריכין לדון ג"כ אי מחוייב לברך מה"ט. וזה תליא במ"ש המל"מ בפרק ד' מהלכות בכורות דאף דקיי"ל דספק דרבנן לקולא מ"מ היכא דאיכא ספק ספיקא להחמיר מחמרינן אף בדרבנן ע"ש. ומיהו המל"מ גופיה בפ' ח' מהלכות אה"ט ובפ' י' מהלכות מקוואות לא החליט כן. ובשעה"מ בהלכות מקוואות שם הכריע דבאיסור דרבנן אף בדאיכא ספק ספיקא להחמיר אזלינן לקולא. וע"ש מה שהוכיח מדברי הרמב"ם בפי"ד מהלכות אה"ט ומדברי הה"מ בפכ"ו מהלכות שבת. ולפ"ז לענין ספק ברכות נמי כיון דחיוב הברכה מדרבנן ואף בדאיכא ס"ס אין עליו חיוב לברך (וכמו לענין איסור דרבנן וכנ"ל) וממילא יש איסור לברך אע"ג דאיכא ס"ס דהא בהא תליא דכל שאינו מחוייב לברך הרי נושא שם בחנם וכנ"ל. אלא דבהך מילתא שהוכיח השעה"מ מדברי הרמב"ם דבאיסור דרבנן אף כשיש ס"ס להחמיר אזלינן לקולא. י"ל דאין ראיה כ"כ מדברי הרמב"ם לדידן בזה דהא מסברא ודאי י"ל כיון דספק ספיקא הוי כמו רוב (ולדברי הרשב"א בתשו' סי' ת"א ס"ס עדיף מרוב). וא"כ כמו דהיכא דאיכא רוב לאיסור מחמירין גם בדרבנן ה"ה היכא דאיכא ס"ס לאיסור דיש להחמיר בדרבנן ג"כ. וכן לענין ספק ברכות היכא דאיכא ס"ס יש לברך כמו דאשכחן בכ"ד דמברכין מחמת הרוב. רק דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. ומכאן יהיה ראיה לדברי הפ"י בכתובות (דף ט' ע"א) בסוגיא דפ"פ שפי' דלפ"ד הרמב"ם הא דקיי"ל דמהני ס"ס אינו מטעם רוב כלל רק כיון דמדאורייתא בחד ספיקא שריא א"כ כשיש עוד ספק שני הוי כמו ספיקא דרבנן דלקולא. אבל להחמיר לא אמרינן כלל ס"ס דמדאורייתא אין לחלק כלל בין חד ספיקא לתרי ספיקי כו' עכ"ד הפ"י. ולפ"ז י"ל דמש"ה באיסור דרבנן אף כשיש ס"ס להחמיר לא מחמרינן דלא החמירו בזה מדבריהם לאסור אף בס"ס כיון דספק ספיקא אינו כרוב ולא מהני, ספק ספיקא מצד עצמו רק דלקולא נחשב כספק דרבנן לפ"ד הרמב"ם משא"כ לחומרא לענין ספיקא דרבנן אין להחמיר. אבל לפ"ד הרשב"א וסייעתו דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדאורייתא והא דמהני ס"ס הוא מטעם רוב א"כ בספק ספיקא להחמיר אף בדרבנן יש להחמיר כמו היכא דאיכא רוב וכנ"ל. וה"נ לענין ספק ברכות היכא דיש ספק ספיקא תליא בפלוגתא זו. מיהו במ"א העליתי דאף להרמב"ם מ"מ היתר ס"ס הוא מטעם רוב ולא מטעם ספיקא דרבנן כלל. רק י"ל באופן אחר דלפ"ד הרמב"ם בריש הלכות ממרים ובספר המצות דכל איסור דרבנן מצווה עליו בלא תסור מדאורייתא והקשה עליו הרמב"ן דא"כ אמאי ספיקא דרבנן לקולא והא לדידיה הוי זה ג"כ כמו איסור דאורייתא. ותירצו הז"ה והמג"א משום שכך התנו חכמים בתקנותיהם לאסור רק בודאי ולא בספק. ולפ"ז י"ל דמש"ה אף בספק ספיקא להחמיר לא מחמרינן באיסור דרבנן. כיון שמתחלה תיקנו כך לאסור בודאי ולא בספק וממילא אף ספק ספיקא אינו כודאי איסור עדיין. (ולענין רוב אף דלהש"מ בפ"ק דב"מ ס"ל דרוב ג"כ לא הוי כודאי ע"ש. מ"מ כמה פוסקים פליגי עליו וס"ל דרוב נידון כודאי. ובלאה"נ יש לחלק דס"ס נכלל בכלל ספק יותר מרוב. ועיין בתוספות ב"ב דנ"ה ע"ב ד"ה ר"א. ובגמרא דברכות דל"ו סע"א וקידושין דל"ח ע"ב). ולענין דינא אם לברך כשיש ס"ס להצריך ברכה הוא פלוגתת כמה אחרונים. ובמ"א יבואר זה אי"ה: סימן א ע"ד שנהגו לקרות סומא לתורה. וכדברי הרמ"א בשם מהרי"ל בסי' קל"ט ס"ד כיון שאצלנו העולה שומע מפי הקורא. רק שהב"ח כתב דמ"מ סומא ע"ה אין לקרותו. והמג"א כתב עליו שלא נהגו לדקדק בזה. ועיין בט"ז ס"ס קמ"א. אך מ"ש מעלתו דאין כאן פלוגתא כלל דמ"ש בש"ע דסומא אינו קורא לפי שאסור לקרות שלא מן הכתב היינו רק לדידהו שהעולה היה קורא בעצמו משא"כ לדידן וכדברי רמ"א הנ"ל, זה אינו. ומעלתו לא ראה דברי הב"י בסי' קמ"א שחולק שם בהדיא על דברי הנ"י בשם ספר האשכול בהא דתנן במגילה סומא פורס את שמע ומתרגם ומשמע שם דאינו קורא בתורה. ולגירסת הרי"ף במשנה שם בהדיא תנן דאינו קורא. דהיינו רק דהוא אינו קורא בע"פ אבל אוקומי אינש אחרינא שפותח ורואה והסומא מברך ועומד בצדו ש"ד. וכתב הב"י דאין לסמוך על דבריו נגד כולהו רבוותא ע"ש. (וגם בד"מ הסכים להב"י). וגם יש לדון בדבר לפמ"ש התוס' בברכות (דף ח) גבי הא דרב ששת מהדר אפיה וגריס שהקשו מהא דאמרינן דכיון שנפתח ס"ת אסור לספר אפי' בדבר הלכה. ותירצו ג' תירוצים. אך בסוטה (דף ל"ט ע"א) תי' עוד התוס' דרב ששת שאני דמאור עינים הוה והיה פטור מקריאה משום דדברים שבכתב א"א רשאי לאומרם בע"פ והיינו דקאמר אנן בדידן כו' היינו בדברים שבע"פ. (ועי' בשבת דקט"ו ע"א ד"ה לא. ובב"ק ד"ג סע"ב) וכ"כ בתר"י בברכות שם. ולפ"ז משמע דסומא פטור אף משמיעת קריאת התורה ואינו בר חיובא כלל אף מדרבנן, מיהו לאינך תי' התוס' ל"מ כן. וגם הרי"ף תי' בזה בע"א ע"ש והובא בתוס'. ונהירנא שראיתי בשו"ת שאילת יעב"ץ שצווח כי כרוכיא על שקורין לסומא לעלות לתורה. ושגם אביו הח"צ ז"ל מיחה בכהן סומא שלא יעלה לתורה. וא' מטענותיו הוא ג"כ דמה מקום שיעלה סומא לקרות בתורה. דאם בשמיעה יוצא הא יכול לשמוע גם במקומו ויברך שם ומה לו לעלות לתורה אחר שבקרוב לס"ת ג"כ אינו רואה רק שומע. ועלייתו לתורה מיחזי כי חוכא. ועוד טען הרבה שם. וכעת אין ספר זה אצלי. ועכ"ז אחר שרוב האחרונים הסכימו דיכולין לקרות סומא לתורה וכן פשט המנהג כדבריהם בודאי אין למחות בידם. וכש"כ כפי מה שכתב מעלתו שבמחנהו קורין אותו בין הנוספין כו' ונידון מ"ש