תורת חסד מג

ברכה שא"צ. דכאן הוי ברכה הצריכה כיון שהצריכוהו חכמים לברך משום שמה"ת מחוייב במצוה זו מספק מאחר דאיתחזק חיובא כנ"ל. משא"כ כשהספק הוא בעיקר החיוב כנ"ל. ובסברא זו ניחא ג"כ מה שהקשה הפמ"ג בפתיחתו לשיטת הרמב"ם דיי"ח ברהמ"ז אם הרהר בלבו. א"כ אמאי בספק אם בירך ברהמ"ז חוזר ומברך יהרהר בלבו ודיו ולמה מתירין לו מספק לחזור ולברך. והא להרמב"ם ברכה שא"צ היא איסור דאורייתא מלא תשא. ולהנ"ל ניחא. דכל שחכמים הצריכוהו לברך אין זה בגדר ברכה שא"צ כלל ולא שייך לומר בזה שום חשש איסור. ומכש"כ מאחר דספק באיסור לא תשא הוי מדאורייתא לקולא כנ"ל. משא"כ לענין חיוב ברהמ"ז בספק אם בירך דבזה מה"ת חייב לחזור ולברך כנ"ל. (ובתשו' פרח שושן סוף כלל א' העלה דהיכא שיי"ח בהרהור וחשיב כמו דיבור יש בהרהור ג"כ איסור משום לא תשא. ודבריו צ"ע ואכמ"ל). אלא שראיתי למהרי"ט אלגאזי בפ"ג דבכורות שיש לו שיטה אחרת הפך מדברי הפמ"ג הנ"ל דס"ל שם דאף לדברי הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוי מדרבנן היינו רק במצות ל"ת (דילפינן זה מהא דקיי"ל דלא חייבה התורה אשם תלוי רק בחתיכה משתי חתיכות משא"כ בחתיכה אחת ספק חלב ספק שומן). משא"כ במ"ע דאלימא יותר מל"ת דהא קיי"ל דעשה דוחה ל"ת בזה מודה הרמב"ם דאם נסתפק אם קיים המצוה או לא שחייב מדאורייתא לקיים המצוה מספק. ולפ"ז לכאורה הדק"ל על הרמב"ם הכא דמה חילוק יש כאן בין שהספק הוא בעיקר החיוב או שנולד הספק אחר החיוב כנ"ל. דהא גם אם הספק הוא בעיקר החיוב ואין כאן חזקת חיוב כלל מ"מ הוא מחוייב מה"ת לקיים המצוה מספק וא"כ חל עליו תקנת חכמים לברך. רק דמ"מ י"ל דהא מבואר שם דהא דבמ"ע ספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת היינו כשאין כנגדו חשש איסור ע"ש בדבריו. ובלא"ה ל"נ כלל דברי מהרי"ט אלגאזי בזה. מלבד דזהו גופיה לא ברירא דעשה חמור מל"ת שהוכיח כן מהא דעשה דוחה ל"ת. דהא אמרינן ביבמות (ד"ז ע"א) לאו ל"ת חמור מיניה וקאתי עשה ודחיא ליה כו'. וגם לסברתו דהרמב"ם יליף זה דספיקא דאורייתא לקולא מה"ת מהך דאשם תלוי. א"כ מוכח דבלאו שיש בו כרת כמו חלב ג"כ ספק מותר מה"ת. וא"כ היכי פשיטא ליה בזה דעשה אלימא טפי מהא דעשה דוחה לא תשא. והא אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת. (כדאמרינן ביבמות ד"ג סע"ב ובד"ח ע"א). וא"כ לא מצינו דעשה אלימא מלאו שיש בו כרת. ולמה יחוייב מדאורייתא מספיקא בעשה יותר מבל"ת שיש בו כרת. ועוד י"ל בזה ואכמ"ל. ג ובב"י סי' ס"ז ביאר טעמא דמילתא דקיי"ל ספק ברכות להקל משום דברכות דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. והביא דברי הרא"ש בברכות בשם השאילתות וכתב עוד טעם אחר בשם ה"ר מנוח משום דהוי ספק לא תשא ולחומרא. ולכאורה מוכח דה"ר מנוח ס"ל כהרמב"ם דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא. דלפ"ד התוס' והרא"ש וסייעתם דס"ל דהא דהמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא הוא רק איסור דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. א"כ ליתא לטעם זה של ה"ר מנוח הנ"ל. דגם איסור לא תשא בברכה שא"צ הוא מדרבנן ויש להקל בספיקו ג"כ (מיהו י"ל דעכ"ז מוטב להיות בשוא"ת כו'). וכן מוכח לכאורה מהא דאמרינן בברכות (ד"ס ע"א) בפלוגתא דר"מ ור"י בקנה ויש לו כיוצא בהם אם מברך שהחיינו דפריך התם וליפלגו בקנה וחזר וקנה דא"צ לברך להודיעך כחו דר"י ומשני כחא דהיתרא עדיף. ולדברי ה"ר מנוח הנ"ל דספק ברכות להקל הוא מחמת דאיסור לא תשא הוי ספיקו לחומרא. א"כ מה שייך לומר כחא דהיתרא עדיף במה דאשמעינן דלר"מ א"צ לברך הא אדרבה חשב כחא דהיתרא להשמיענו דצריך לברך כיון דמספק יש איסור לברך מחמת לא תשא וכו'. דעיקר הסברא דאמרינן כחא דהיתרא עדיף הוא מחמת שעל המתיר להביא ראיה וכדפירש"י בריש ביצה (דף ב' ע"ב). אמנם י"ל דאדרבה מזה מוכח כדברי ה"ר מנוח הנ"ל. דאי נימא הטעם דספק ברכות להקל משום דספיקא דרבנן לקולא. א"כ למה יהיה בזה כחא דהיתרא עדיף במה שא"צ לברך כיון דמספק א"צ לברך ולא שייך לומר כאן דעל המתיר להביא ראיה. משא"כ לדברי ה"ר מנוח דספק ברכות להקל הוא מחמת ספק איסור דלא תשא. י"ל דשאני ברכת שהחיינו דמצינו דמברך שהחיינו אקרא חדתא דהוי רשות ולא חובה (כדאיתא בעירובין ד"מ ע"ב). ולית כאן בברכה זו איסור לא תשא. וממילא ספק ברכת שהחיינו לחומרא דצריך לברך ושפיר אמרינן הכא כחא דהיתרא עדיף בזה שלא לברך. ושוב מצאתי שכ"כ בספר אליהו רבא סי' כ"ב וכ"כ הצל"ח בברכות שם. וכ"פ בס' בני חייא בסי' תל"ב. רק שלא הביא ראיה מגמרא הנ"ל. וכ"כ הב"ח באו"ח ס"ס כ"ט. אך ראיתי בכ"מ רפ"י מה' ברכות במ"ש הרמב"ם דקונה כלים חדשים מברך שהחיינו בין יש לו כיוצא בהן בין אין לו כו' ולא כתב הרמב"ם בין קנה כיוצא בהן כו'. וכתב הכ"מ בדעתו שפוסק כל"ק דר' יוחנן דבקנה כיוצא בהן א"צ לברך וטעמו בזה משום דהגמרא מתיב לל"ב דר' יוחנן ואע"ג דמשני הגמ' ע"ז כחא דהיתרא עדיף הוא שינויא דחיקא דלא שייך כחא דהיתרא במה שא"צ לברך. ומש"ה פסק הרמב"ם כל"ק דר"י. עכ"ד הכ"מ. ולפ"ז מוכח שדברי הרמב"ם דבברכת שהחיינו ג"כ אין להחמיר ולברך מספק ומש"ה ל"ל בזה כחא דהיתרא עדיף ולא ס"ל כהך שינויא דהגמרא בזה. ומיהו לא משמע כן מדברי הכ"מ גופיה שכתב בדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות ברכות ה"ד) גבי ד' צריכין להודות שפסק כמר זוטרא שם דמילתא דרבנן הוא ולקולא. משמע קצת דמספק יש לברך. ועיין בכ"מ סוף ה' ברכות במ"ש הרמב"ם וכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה עושין בלא ברכה כו'. ועיין בתוס' ספ"ק דברכות (די"ב ע"א ד"ה לא) שכתב וז"ל והר"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת עכ"ל. וכ"כ שם (דמ"ט ע"ב סד"ה ר"מ) דאור"י דיש להחמיר ולברך בפחות ממלא לוגמיו כו'. וכ"נ מדברי התוס' שם (דנ"ד ע"ב ד"ה ואימא) שכתב ועבדינן לחומרא ע"ש. מיהו בטור בסי' רי"ט גריס שם בדברי התוס' איפכא (וע"ש מ"ש בד"ח על הרא"ש שם פ"ט סי' ג'). ובמהרש"א בפסחים (דק"א סע"ב) חידש דבברכת הנהנין הוי קולא דלא יברך כו' ע"ש. ועי' בח"י ס"ס תע"ד במ"ש ע"ד הרא"ש בתשובה בכלל י"ד. וחולק שם על המהרי"ל. ובכל זה יש לפלפל הרבה ובמ"א יבואר אי"ה: ד ולכאורה נראה לומר בהא דספק ברכות להקל דהני תרי טעמי הנ"ל תרווייהו צריכי והא בהא תליא. דמש"ה ספק ברכות להקל דכיון דברכות דרבנן וספיקא לקולא וא"צ לברך מספק ממילא יש עליו איסור לברך מחמת איסור דלא תשא. דכל שאין עליו שום חיוב לברך מחמת הספק א"כ הרי נושא שם בחנם. ויש לבאר בזה לענין ספק ברכות היכא דאיכא ס"ס לברך אם נימא דמחמת ס"ס צריך לברך או לא. וראיתי שנחלקו בזה האחרונים. דהלבוש באו"ח סי' י"ז כתב לענין טומטום ואנדרוגינוס דצריכין לברך על ציצית דהוי ס"ס דשמא זכרים הם וחייבין בציצית ושמא הלכה כמ"ד דנשים מברכות ג"כ כו'. ובד"ח על הרא"ש ריש הלכות ציצית השיג עליו דאף דאיכא ס"ס לא יצאנו מידי ספק ברכות להקל. (רק כמ"ש הרמ"א דלהמנהג שנשים מברכות הם יברכו ג"כ). וכ"מ