תורת חסד מב

שמזכיר ש"ש לבטלה ובעבירה עכ"ז יהיה קול יותר ממזכיר ש"ש דרך ברכה). וגם מדברי התוס' והפוסקים דס"ל דמזכיר ש"ש לבטלה הוי איסור עשה דאורייתא ומברך ברכה שא"צ הוי איסור דרבנן הרי דפשיטא להו דמוציא ש"ש לבטלה חמיר יותר ממברך ברכה שא"צ. ודוחק לומר שמחולקים עם הרמב"ם בסברות הפוכות לגמרי לומר שלדעתו מברך ברכה שא"צ חמיר יותר. ותו דגם אם נסבול דוחקים אלו אכתי קשה בגמרא דתמורה שם דאימא דהך קרא דוהפלא הפלאה זו מלקות אתא לחייב מלקות למברך ברכה שא"צ ואזהרתיה מלא תשא כו'. (ואם נימא דכיון דקרא דוהפלא כתיב אצל ליראה את השם וכדפירש"י שיתיירא שלא להוציא ש"ש לבטלה ומש"ה ליכא למימר דקאי על מברך ברכה שא"צ. דאין כאן מיפר יראה כיון שמזכיר ש"ש דרך ברכה. א"כ מזה גופא מוכח דמוציא ש"ש לבטלה חמיר יותר ואין להאריך בדוחקים). וע"כ היה נראה דגם הרמב"ם מודה דאין כאן אזהרה גמורה מלא תשא למברך ברכה שא"צ. דעיקר אזהרת הכתוב הוא רק לנשבע בשקר. והא דדרשינן דגם מברך ברכה שא"צ אסור מדאורייתא מלא תשא אף דהוי דרשא גמורה לפ"ד הרמב"ם מ"מ אין דינו כאיסור מפורש בכתוב. וכמ"ש הר"ן בפ"ק דנדרים (ד"ח ע"א) דכל מידי דאתי מדרשא אף שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו ולא חשיב מושבע ועומד מהר סיני. וכ"כ הר"ן בפ"ג דשבועות. (ועיין בתוס' שבועות דכ"ג ע"ב ד"ה דמוקי). וגם מבואר ברא"ש ברפ"ד דביצה בשם בעל העיטור לענין הא דאמרינן בתוספת יוה"כ מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. דזהו דוקא במידי דאתי מדרשא אע"פ שהוא מה"ת משא"כ במידי דכתיב באורייתא בהדיא מחינן להו כו' וכ"כ הר"ן שם. והובא ברמ"א באו"ח סי' תר"ח. וכן מוכח ג"כ מתחלת הסוגיא בתמורה שם דפריך ואימא למוציא ש"ש לבטלה כו'. דלכאורה מה פריך הא קרא דוהפלא אתי לומר שיתחייב מלקות. דאי לאו קרא זה ה"א דמקלל חבירו בשם אינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה. והרי לעיל אמרינן דנשבע לשקר לוקה מקרא דלא תשא כו' דכתיב כי לא ינקה כו' ב"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. א"כ במוציא ש"ש לבטלה (וכן במברך ברכה שא"צ) אם נימא דעובר ממש בלא תשא א"כ תיפוק ליה דחייב מלקות מקרא דכי לא ינקה דכתיב גביה. וכמו בנשבע לשקר. וקרא דוהפלא למה לי. א"ו דאין כאן אזהרה מפורשת מקרא דלא תשא רק לנשבע לשקר. משא"כ למוציא ש"ש לבטלה ומברך ברכה שא"צ דהוי איסור דאורייתא רק מדרשא דהך קרא ואין כאן אזהרה מפורשת ע"ז ולא קאי עליה קרא דכי לא ינקה ג"כ. ולפ"ז שפיר משני התם הגמרא אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתיה מהיכא כו'. דממ"נ אי נימא דאזהרה גמורה היא מלא תשא למוציא ש"ש לבטלה ג"כ א"כ ת"ל מהתם דלוקה מדכתיב לא ינקה כו'. אע"כ דאין כאן אזהרה מפורשת על איסור זה וא"כ ליכא למידרש מוהפלא, מלקות בלא אזהרה. וא"ש. אך כ"ז הוא לענין ל"ת דלא תשא. אבל קרא דאת ה' אלהיך תירא דאמרינן שם בתמורה דהוי אזהרת עשה למוציא ש"ש לבטלה זהו חשוב שפיר איסור מפורש בתורה. וכמ"ש הרמב"ם סוף הלכות שבועות שבכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה. ובזה מבוארין דברי הרמב"ם שם שבאיסור הזכרת ש"ש לבטלה כתב שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה כו'. משא"כ במברך ברכה שא"צ הזכיר שם האיסור משום לתא דלא תשא כו'. דהוא איסור דאורייתא מדרשא דקרא ולא אזהרה מפורשת כנ"ל. ובזה יהיו מיושבין דברי הרמב"ם בתשובה (סימן כ"ו בתחלת התשובה שם) שכתב שם וז"ל שכל ברכה שעל המצוה מדבריהם כו' וחכמים הם שתיקנו הברכה והם אמרו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא כו' עכ"ל. משמע מדבריו בכאן שחכמים אמרו כן דעובר משום לא תשא ולא דהוי זה מדאורייתא. וזה סותר לדבריו בחיבורו ובתשובותיו סי' ק"ה הנ"ל דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא כנ"ל. ולדברינו ניחא. דידוע שכל מה שדרשו חכמים מקראי יש לו דין דאורייתא. ומ"מ בלשון הרמב"ם קרי ליה מדבריהם (וכמ"ש הרמב"ם בקידושי כסף ובדוכתי טובא ומבואר במ"א). ועיקר כוונת הרמב"ם בתשובה זו שהעלה שם. דכל שיש ספק אם מחוייב באותה מצוה כלל ה"ז בכלל מברך ברכה שא"צ דעובר בלא תשא. ורק היכא שמצווה בודאי באותה מצוה דעליה תיקנו חכמים לברך אז חשוב ברכה הצריכה משא"כ בספק כו'. דכל שלא ידענו בודאי שחייב לברך מתקנת חכמים הוי בכלל מברך ברכה שא"צ דאסור מדרשא באיסור לא תשא שדרשו חכמים. ומ"מ ג"ז הוי איסור דאורייתא כנ"ל: ב והנה התוס' בר"ה שם הוכיחו דמברך ברכה שא"צ הוי רק איסור דרבנן. מהא דאמרינן בברכות (דף כ"א ע"א) ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא. עכ"ד התוס' ולכאורה תיקשי מזה ע"ד הרמב"ם דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא. וראיתי שהקשה כן בתשובת הרשב"א (סי' ש"כ) ע"ד הרמב"ם. וחיזק קושייתו מדברי הרמב"ם גופיה בתשובה הנ"ל שכתב דכל שנסתפק אם הוא חייב במצוה זו כמו מילת מי שנולד מהול וכן בסוכה בשמיני ספק שביעי דלא מברכינן. ותירץ הרשב"א לדברי הרמב"ם דס"ל דמעיקרא כך היתה התקנה דכל שהוא חייב לקרות ק"ש חייב לקרותה עם ברכותיה. (וכן צ"ל ג"כ בספק אמר אמת ויציב כנ"ל). והכנה"ג והפר"ח כתבו בדברי הרמב"ם לחלק דדוקא בספק אי גברא בר חיובא כלל באותה מצוה וכמו בכיסוי הדם דכוי ומילת טומטום ואנדרוגינוס או סוכה בספק ח' שבכל אלה הספק הוא בעיקר החיוב מש"ה בכה"ג אין לברך משום ספק איסור לא תשא. משא"כ היכא שהחיוב הוא ברור כמו בספק קרא ק"ש דאיתיליד ספיקא בתר דאיכא חיובא חייב לברך כו'. ויש להסביר דבריהם ולומר דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דהא דקיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. וא"כ ספק באיסור לא תשא הוי ג"כ רק איסור דרבנן לדידיה ומאחר דבספק קרא ק"ש חייב לחזור ולקרותה מה"ת דהוי כמו איתחזק חיובא כיון שהיה עליו חיוב ברור מתחלה (וכמו דמודה הרמב"ם בספק איסור היכא דאיתחזק איסורא דספק זה אסור מה"ת). והרי מתחלה היה תקנת חכמים דכל שמחוייב באותה מצוה מה"ת צריך לברך על חיוב זה. וא"כ אין זה בגדר ברכה שא"צ כלל. דכן הצריכוהו חכמים לברך כל שמחוייב במצוה מה"ת אף שהחיוב מספק מחמת דאיתחזק חיובא כנ"ל. משא"כ אם הספק הוא בעיקר החיוב דאז אינו מחוייב כלל במצוה זו מה"ת כיון דספיקא דאורייתא לחומרא היא מדרבנן לפ"ד הרמב"ם. וע"ז לא היה תקנת חכמים לברך כיון שמדאוריי' אינו מחוייב כלל במצוה זו מספיקא. ויש להוסיף עוד דאף לפ"ד הרשב"א ודעימיה דס"ל דהא דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת מ"מ יש להחזיק בסברא זו לפמ"ש הפמ"ג באו"ח (סי' י"ז) דאף לדעת הרשב"א דספיקא דאורייתא לחומרא הוא מה"ת זהו דוקא במצות לא תשא (דילפינן זה מדאיצטריך קרא למעוטי ספק ממזר) אבל במ"ע לכ"ע הוי ספיקא דאורייתא לחומרא רק מדרבנן. א"כ י"ל כסברא הנ"ל דאף דלהרשב"א א"כ ספק באיסור לא תשא אסור מה"ת. מ"מ כיון דכן לא תיקנו חכמים דכל שמחוייב במצוה מה"ת צריך לברך לא שייך בזה לומר איסור מספק