תורת חסד מא

מאין יתחדש להם איסור מה שמקודם כבר הלך איסורו וכנ"ל. ושפיר קמותיב הגמרא לר"ל לטעמיה וכמבואר (ובזה יהיה רווחא שמעתתא ליישב מה שהקשיתי לעיל (סוף אות ג') דמאי אהני רבה בתירוצו דפליגי אי יש דיחוי באיסורין. ובזה משני הקושיא על ר"ש ברבי ושמואל ור"ל מברייתא דבשר זקינה שצמק כו'. והרי לפי תירוצו דרבה מסיק עליהם בתיובתא ממתניתין דטהרות הנ"ל וזהו יותר תימה שהאמוראים איתותבו ממתניתין. והשתא ניחא דלא קשיא רק לר"ל לטעמיה דס"ל ח"ש מותר מה"ת. ולאינך אמוראי ניחא. די"ל דס"ל ח"ש אסור מה"ת כו'). ולא ראיתי להאריך יותר בזה בדבר שאינו נוגע לעניננו (וגם לפ"ז יהיה הוכחה מגמרא דילן דלא כהירושלמי דרפ"ו דתרומות דאמר שם דמודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת. וגם בשאר דברים דאמר התם בירושלמי פליג אגמרא דידן ואכמ"ל): ז ואחר שהעלינו בדעת הרמב"ם דהא דמבואר מדבריו בפ"ד מהט"א ה"ט דבשר העגל שנתפח מטמא מדאורייתא היינו אם אח"כ קיבל טומאה מחדש אחר התפיחה שנשלם לכשיעור. אבל ממה שקיבל טומאה מתחילה זהו אינו חוזר וניעור אחר התפיחה כל שלא נתחדש בו קבלת טומאה מחדש וכנ"ל. ולענין איסור נמי בכזית חלב או נבלה שמתחלה היה פחות מכזית רק שתפח ועמד על כזית י"ל ג"כ דמדאורייתא דינו כח"ש וכנ"ל. דלא נתחדש בו האיסור אח"כ. וכמו בשרץ ונבלה שתפחו ועמדו על כשיעור דאין מטמאין אלא מדרבנן כמ"ש הרמב"ם בספ"ד מהל' אה"ט הנ"ל. וה"נ לענין איסור ג"כ דינם מדאורייתא כח"ש אף אחר התפיחה כיון שלא נתחדש בהם האיסור אח"כ. (וכדמוכח גם ממתניתין דטהרות הנ"ל). וכמו כן י"ל לענין שיעורים של מצוה כמו לענין כזית מצה בליל יו"ט הראשון של פסח דאם מתחלה היה פחות מכזית ונתפח ועמד על כזית דלא יצא בו י"ח כזית מצה. (אם לא שמתחלה היה בו כשיעור וצמק וחזר ותפח דבכה"ג באיסורין נמי חייבין. בכה"ג יי"ח המ"ע ג"כ). ויש להוכיח כן מהירושלמי שהביאו התוס' בקידושין (ר"ד ל"ח) שהקשו דאמאי לא אכלו מצה מחדש דיבא עשה וידחה ל"ת. ותירץ דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת שלאחר הדיבור. ואם איתא דיוצאין י"ח מצה בכזית שתפח. א"כ היה להם לאכול כזית מצה מחדש שע"י התפיחה עמד על כזית (וכדמשמע במשנה דטהרות שזהו בידו לעשות שיתפחו האוכלין). דלענין האיסור דינו כח"ש שבודאי נדחה מפני העשה. א"ו דהמ"ע דאכילת מצה נמי אין מקיימין אא"כ היה כזית מתחלה ולא ע"י תפיחה. (וכעין זה כתבו האחרונים לפשוט מכאן ספיקו של המל"מ לענין אם יוצאין י"ח המצוה כשאוכלו שלא כדרך הנאתו כו'. דמכאן מוכח דלא יצא י"ח בשלא כדרך הנאתו. דאל"כ היה להם לאכול מצה מחדש שלא כדרך הנאתו כו'). ואפשר לדחות ראיה זו עפ"מ שהקשה הגאון בעל או"ת דמה מקשה הירושלמי דיאכלו מצה מחדש והא אז נשתכחו השיעורין ולא ידעו כמה לאכול ולצמצם השיעור דשמא הוי פחות מכשיעור ולא יי"ח. ושמא הוי יותר מכשיעור ועוברין הל"ת שלא במקום מצוה. וכבר נאמרו ע"ז תירוצים שונים. ובפשוטו י"ל דקושיית הירושלמי היא שיאכלו יותר מכזית והקושיא קאי למ"ד חצי שיעור מותר מה"ת. וכולי האי לא טעו שהיותר מכשיעור יהיה כזית שלם. דאע"פ שנשתכחו השיעורין מ"מ לא היה הספק כ"כ בין זית לשני זיתים. וא"כ אף יותר מכשיעור שלא במקום מצוה כל שהוא ח"ש שרי מה"ת. ולפ"ז ניחא ג"כ דשוב א"א להם לצמצם ולשער כזית שתפח כו'. כיון דע"כ היו צריכים לאכול יותר מכשיעור וכנ"ל. ולק"מ ומלבד זה י"ל בכזית שתפח כיון שיוצאין בו י"ח מצה. מיגו דחשיב כזית לענין המצוה נידון בכזית גם לענין איסור חדש שבו. וכעין מ"ש בהגהות מרדכי פ"ק דחולין לענין קשר של תפילין בשבת לתרץ קושיית התוס' על ר' אליהו (בחולין שם ובעירובין דצ"ז ע"א) דמיגו דחשיב קשר לענין מצות קשירת תפילין חשיב נמי קשר שיהיה חייב משום שבת אע"פ שאינו קשר של קיימא. וכמו כן כתבו כסברא זו לענין דמיגו דהוי חיבור לענין ציצית הוי נמי חיבור לענין כלאים. (מיהו זה לא דמי להא דאמר הגמרא בסוכה ד"ז ע"א דמיגו דהוי דופן לענין סוכה הוי נמי דופן לענין שבת. שזהו באופן אחר. ואין להאריך): ומעתה לענין ברכה י"ל דכיון דחיוב הברכה מדרבנן לא החמירו בזה מדבריהם לומר שהתפיחה יהיה משלים לשיעור. וכדברי הגו"ר דתרי חומרי בהדדי לא מחמרינן להצריכו לברך. ומטומאת פיגול ונותר דרבנן שהתפיחה משלים לשיעור מזה אין ראיה לכאן. וכמ"ש לעיל בראש דברינו מכמה טעמים. וכיון שהאחרונים נחלקו בד"ז ספק ברכות להקל: סימן א מכתבו הגיעני. ומה שפילפל בהא דאמרינן בברכות (דל"ג ע"ב) ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא. הנה תמיהני שלא זכרת כלל מחלוקת הפוסקים בדין זה אי הוי זה איסור דאורייתא או דרבנן. והנני לבאר לך קצת בזה שיטות הפוסקים. דהתוס' בר"ה (דל"ג ע"א ד"ה האר"י) ס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דרבנן ולא הוי דרשא גמורה מלא תשא. והא דאמרינן בתמורה (ד"ד ע"א) דאיסור מוציא ש"ש לבטלה נפ"ל מקרא דאת ה' אלהיך תירא היינו רק במוציא ש"ש לבטלה שלא בדרך ברכה. וכ"כ שם בהג"א. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דקידושין (סי' מ"ט) בשם ר"ת. וכ"כ בתר"י בברכות פרק אלו דברים. אך דברי הרמב"ם (פ"א מה' ברכות ה' ט"ו) נראה דס"ל דמברך ברכה שא"צ הוי איסור דאורייתא מלא תשא. וכ"נ מדבריו בפי"ב מה' שבועות ה"ט. ע"ש. וכ"כ בתשובות הרמב"ם סימן ק"ה בהדיא דהוי איסור דאורייתא במברך ברכה שא"צ ולכאורה קשה לדברי הרמב"ם מהא דאמרינן בגמרא בריש, תמורה דיליף התם דמקלל חבירו בשם לוקה דא"ק אם לא תשמור וכתיב והפלא כו' הוי אומר הפלאה זוהי מלקות כו' ופריך אימא למוציא ש"ש לבטלה כו'. ומשני לא מצית אמרת כו' אא"ב לקלל את חבירו אזהרתיה מהכא אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתיה מהיכא ואי נימא כדברי הרמב"ם דמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא מדאורייתא א"כ מאי משני הגמרא הכא ולעולם אימא דהפלאה זוהי מלקות היינו למוציא ש"ש לבטלה ואזהרתיה מקרא דלא תשא. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בתשובת פנים מאירות (ח"א ס"ס ס"ו) והוכיח מהך דתמורה דהך דרשא דהמברך ברכה שא"צ עובר בלא תשא הוי אסמכתא בעלמא. אך יש לתמוה עליו שלא הביא כלל דברי הרמב"ם הנ"ל ולא דברי התוס' הנ"ל. גם ראיתי בתשובת רע"א (סימן כ"ה) שמפרש בדברי הרמב"ם דבמזכיר ש"ש לבטלה ליכא רק איסור עשה דאת ה' אלהיך תירא. ומברך ברכה שא"צ חמיר יותר ועובר בל"ת דלא תשא. וכיון בזה ליישב גמרא דתמורה הנ"ל ג"כ. ודבריו דחוקים הרבה. דמלבד שזה נגד הסברא דמוציא ש"ש לבטלה שלא בדרך ברכה יהיה קיל יותר ממזכיר ש"ש דרך ברכה. (וגם במקלל חבירו בשם דאמרו בתמורה שם דאזהרתיה מלא תקלל חרש. ומשמע דמ"מ אזהרת לא תשא ליכא בזה. ואטו נימא דאף